"רציתי לגדל את הילדים שלי, רציתי לחיות!"

בגיל 27 הרגישה רויטל קנינג שהיא על פסגת העולם. במכון הכושר שבו עבדה כמטפלת בשיאצו היא התאהבה בגוון קנינג ("חצי אנגלי וחצי דרום־אמריקאי") שעבד כמאמן לצד לימודיו בווינגייט. "עד שהכרתי אותו עישנתי קופסה וחצי ביום, שקלתי עשרה ק"ג יותר ממה שאני עכשיו. גוון הכניס אותי לאורח חיים בריא, ואחרי החתונה טסנו לאנגליה, לצ'סטר. הוא למד לתואר שני ואני עשיתי את מרתון לונדון. הכל היה נפלא עד שאמא צלצלה ואמרה לי 'עשיתי ממוגרפיה, יש לי סרטן שד, התברר שאני גם נשאית הגן BRCA1'. באותו הרגע הבנתי שמבחורה צעירה, בריאה ומאושרת הפכתי לפצצה מתקתקת".

קנינג, כיום בת 40, הגיעה אז ארצה כדי להיבדק ולא הופתעה להיווכח שגם היא עצמה נשאית של הגן.

"יש לנו היסטוריה משפחתית", היא מספרת. "סבתא מצד אימא נפטרה מסרטן השד בגיל 50. דודה שלי חלתה בגיל 50 בסרטן השחלות. אמא שלי היתה בת 52 כשהסרטן תקף אותה בפעם הראשונה, מאז הוא חזר עוד פעמיים, ותודה לאל, כיום היא בריאה, אחרי שעברה כריתת שדיים והוציאה את השחלות והחצוצרות. הבנתי מה המשמעות לגבי".

מה המשמעות?

"לאישה רגילה יש סיכוי של 13־12% לחלות בסרטן השד, בגלל היותה אישה. לנשאית יש סיכוי של 85% לחלות בסרטן השד. יותר מזה, מדור לדור הסרטן הולך עשר שנים אחורה. אם אמא שלי חלתה בגיל 50, זה אומר שיש לי סיכוי לחלות בגיל 40".

איך מתמודדים עם מידע כזה?

"למזלי אני אופטימית חסרת תקנה. תמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה. בשנה הראשונה טסתי ארצה לבדיקות תקופתיות מפני שרציתי לבצע אותן ליד אימא וגם לטפל בה. תליתי על המקרר צ'ק ליסט כדי שחס וחלילה לא אפספס. פעם בשנה MRI וממוגרפיה, פעם בחצי שנה בדיקת שד ידנית אצל כירורג, כל שלושה חודשים אולטרה סאונד, וגם בדיקות דם. כשהבנתי שאין טעם לשאול 'למה דווקא אני' ו'מה יהיה', החלטתי לקחת את עצמי בידיים. המשימה הראשונה הייתה להביא ילדים, מפני שמי יודע מתי אצטרך לכרות את השחלות".

מתאמנות לקראת מרתון תל אביב. קבוצת הריצה של we run on pink

"תורידו לי את השדיים עכשיו!"

בני הזוג חזרו ארצה, היא החלה לעבוד כמנהלת פרויקטים בחברת הייטק והביאה לעולם בת, יובל (כיום בת 12), ושני בנים - אלון (9) ואורי (4). "השאלה האם לעבור כריתת שדיים מפחיתת סיכון בכלל לא עמדה על הפרק. ידעתי שאני חייבת לעשות את זה, בעלי אמר לי 'אני אוהב אותך גם בלי ציצים', ורק חיפשתי את העיתוי המתאים לכך. לפני שנתיים וחצי עברתי בדיקת MRI שגרתית, וכשצילצלו להודיע לי שיש ממצא הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי. כעסתי על עצמי. למה התעכבתי, למה לא הקדמתי תרופה למכה, לא היה לי ספק שזה גידול ממאיר".

עוד באותו היום היא עברה ביופסיה, "ולא האמנתי כשבישרו לי שזה גידול שפיר. הרגשתי שקיבלתי את החיים שלי במתנה. כיוון שבמשך כל השנים האלה ידעתי שמתישהו אצטרך לעבור כריתת שדיים, הספקתי לאסוף מידע, בחרתי את הכירורגית והפלסטיקאי שאצלם אני רוצה לעבור את הניתוח, צילצלתי אליהם ואמרתי 'תוציאו לי את השדיים עכשיו! אני מצטערת שלא עשיתי אתמול!' הניתוח נקבע לעוד שבוע ובזמן הזה טסתי למרתון פריז, שאליו נרשמתי הרבה זמן קודם לכן. הציעו לי לבטל את ההשתתפות, אבל הרגשתי שאני חייבת להציב לעצמי אתגר קשה – 42.2 ק"מ ריצה – כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. קמתי בארבע בבוקר, ארבע פעמים בשבוע רצתי עשרות קילומטרים, עם המון נחישות ודבקות במטרה, וידעתי שאם אצלח את המרתון כל מה שיבוא יהיה קטן עלי".

והפחדים?

"ברור שהיו, פחד מוות, והפחד מפני אובדן הנשיות, אבל כנשאית לא היתה לי שום אופציה אחרת. רציתי לגדל את הילדים שלי. רציתי לחיות!"

צעיר בניה היה בן שנה וחצי כשהיא נכנסה לכריתה מלאה מפחיתת סיכון. "כמה חודשים לפני כן אנג'לינה ג'ולי היפהפייה חשפה את העובדה שהיא נשאית, שהיא עברה כריתה ושחזור בניתוח אחד והחלטתי ללכת בדרכה. הודעתי לילדים שבעוד שלושה ימים אני חוזרת הביתה. כשהרופאים התעקשו לתאר לי את הסיבוכים אטמתי את האוזניים. למה שיהיו לי סיבוכים? הרי אני ספורטאית ולא מעשנת ותמיד שמחה, אבל לגורל יש תוכניות משלו. בבוקר שאחרי הניתוח הופיע נמק בגודל 5 ס"מ בשד הימני. נשברתי. ביקשתי מהרופאים שיביאו אלי אישה נשאית שעברה נמק והחלימה. רק כשפגשתי ג'ינג'ית חמודה, בת 25, שאמה נפטרה מסרטן השד והיא עצמה נשאית, התחלתי להתעודד".

בארבעת החודשים שבאו לאחר מכן היא נותחה עוד ארבע פעמים. "זה היה סיוט, נאסר עלי להזיז את הידיים מחשש שהצלקת תיפתח, פחדתי שהשד יישאר מעוות, אימא שלי טיפלה בילדים, חברות באו אלי הביתה כדי לקפל כביסה ולבשל, אבל מעז יצא מתוק. כבר אז, כשישבתי בבית, כולי מנומקת, השליחות חיכתה לי מעבר לדלת. הודעתי לכירורגית שביום מן הימים אני אעבור בין בתי חולים, ממחלקה למחלקה, כדי לעודד נשאיות שבוחרות בכריתת שד מפחיתת סיכון. כשהחלמתי טסתי ללונדון וקניתי חזיות אופנתיות. אחרי שמונה חודשים חזרתי לספורט".

החששות מפני אובדן הנשיות פקדו אותה גם לפני שנה, כשעברה את הניתוח לכריתת שחלות וחצוצרות. "לכאורה זה מוזר, מפני שזה ניתוח פנימי שאין לו השלכות חיצוניות, אבל הרופא הסביר לי שלאחריו אזדקן בן־לילה בעשר שנים ואכנס לגיל המעבר עם כל התסמינים שלו – גלי חום, אוסטיאופורוזיס, דיכאון, עצבים. אבל לא רציתי שהילדים שלי יגידו 'אימא שלי מתה מסרטן השחלות מפני שלא הוציאה אותן'. עברתי אותו כמו גדולה".

כשהשלימה את כל המשימות שעמדו לפניה כנשאית של הגן, החליטה קנינג להרים את כפפת השליחות ויסדה את עמותת "פינק למון טרי" שהפכה לבייבי הרביעי שלה. "פינק, מפני שוורוד הוא הסמל של סרטן השד, למון מפני שאנחנו הופכות את הלימון ללימונדה, וטרי מפני שאנחנו, הנשים, דומות לעץ. אנחנו חזקות, אנחנו מניבות פרי ואנחנו לא נשברות בגשם ובסופה. הבנתי שאישה המגלה את עובדת היותה נשאית נקלעת למשבר, שמתבטא בבלבול ובחוסר אונים, שהיא זקוקה לקהילה, לחברותא, ורציתי שאף אישה לא תעבור אותו מבלי לקבל חיבוק ממישהי שהיתה שם".

גם בתי בקבוצת הסיכון

המתנדבות של "פינק למון טרי" (פרטים בעמוד הפייסבוק) כבר ליוו יותר משבעים נשאיות. "הפעילות שלי באה על חשבון בעלי והילדים, וגם על חשבון רביצה מול הטלוויזיה, אבל זו שליחות חיים. הנה, בשבוע שעבר פנתה אלי נשאית בת 32 שבעלה אמר לה 'אני לא יודע איך אגיב כשאראה אותך ללא שדיים'. גם הגברים זקוקים לתמיכה. הפניתי אותם למטפל זוגי במחיר סמלי. אני מוציאה את הנשים לסדנאות גלישה, סאפ וריצה כדי שירגישו מה זה לנצח את האתגר והקושי. וכמובן, יש מתנדבות שעושות ביקורי בית כדי לסייע בכל מה שאפשר".

כאצנית בדם, שבימים אלה מתכוננת למרתון ברצלונה, קנינג פוקדת בקביעות את החנות לבגדי וציוד ספורט "קראפט" שברמת החייל. "באחת הפעמים הגעתי לשם עם החולצה של 'פינק למון טרי', וישראל חן, בעל המקום, שאל אותי מה זה. כשסיפרתי לו שאני נשאית הוא גילה לי שאימו נפטרה מסרטן השד בגיל 60, לאחר שנים של סבל. התחננתי לפניו שיילך להיבדק כדי לוודא אם גם הוא נשא. אמרתי לו, 'אם לא בשבילך, אז למען הבת שלך'. אחרי שהתברר שישראל לא נושא את הגן הוא החליט לתת חסות לקבוצה של 'פינק למון טרי', הדפיס חולצות עם הלוגו שלנו, והכסף שיתקבל מהמכירה הוא תרומה לעמותה".

בנוסף, נשים המוגדרות כמובילות דעת קהל – כמו ג'ני צרוואני, שרון איילון, מיטל דה רזון, מירב מילר, אירה סימונוב, ועוד – יחברו לקבוצת ריצה שתרוץ 5 ק"מ במרתון תל־אביב שיתקיים ביום שישי הקרוב. "אני נזהרת מעצות והמלצות", מודה קנינג. "אני לא אדחף נשאית לניתוח כריתה, אבל אציג בפניה את כל העובדות והנתונים. וגם אספר לה שבזכות הספורט נשארתי אופטימית ושמחה".

גם בתך נמצאת בקבוצת הסיכון?

"כמובן. היא עדיין לא עברה את הבדיקה לזיהוי הגן. פעם היא שאלה אותי 'מה יקרה אם יתברר שגם אני נשאית?', אז שאלתי אותה: 'נו, מה יקרה?' והיא ענתה 'אחרי שאלד אני אעבור ניתוח, וזהו'. כמה שמחתי לשמוע שהיא לא פוחדת שמא תהפוך לפגומה".