חמישי 13 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סה קמל במעצרו. "כל עונש מאסר שהייתי מקבל לא משתווה למאסר העולם הפנימי שאשא במשך כל חיי".
    7 ימים • 22.02.2017
    "המשפחה של ויטל בחיים לא תסלח לי, ואני לא אסלח לעצמי"
    כשנה אחרי שהרג בשוגג את ידידתו ויטל ברמש ז"ל בכדור שנפלט מנשקו האישי, לוחם הנח"ל פביו סה קמל מדבר בפעם הראשונה. בראיון בלעדי שנערך בכלא שש, הוא מתאר את האירועים שהובילו לאסון, החל בתדרוך שהחמיץ לפני היציאה מהבסיס, דרך הנשק שהשאיר עם המחסנית על הספה, ועד לטעויות הגדולות שעשה: פריקת הנשק בדירה כשהקנה מופנה לעבר ויטל והגרסה שבדה בתחילה ולפיה היא שיחקה ברובה כשהכדור נורה. "אני רוצה שאמא של ויטל תדע: אהבתי את הבת שלך כאילו הייתה אחותי", הוא אומר בדמעות. תגובת משפחת ברמש: לא מקבלים את ההתנצלות
    שוש מולא

    על צלע ההר מול כלא שש הצבאי תלה מישהו שלט: "לחופש אין מחיר". ואם תשאלו את רב"ט פביו סה קמל – המחיר הוא כבד מנשוא. "אני את העונש הכי גדול שלי כבר קיבלתי", אומר בדמעות החייל שפרק את נשקו בדירת מגורים ברמת־גן במאי אשתקד, וכדור שנפלט ממנו הרג את חברתו הטובה ויטל ברמש ז"ל. "היה רעש של הירייה ובהתחלה הייתי בשוק. באוויר היה ריח של אבק שריפה, ויצא עשן מהנשק", משחזר סה קמל את רגעי האימה – בראיון ראשון מאז האסון.

     

    "עמדתי כמה שניות בהלם ולא הבנתי מה קרה. הורדתי את הראש, ואני רואה את ויטל על הספה, עם כל השיער שלה על הפנים. הזזתי לה את השיער וצעקתי: 'ויטל, ויטל – תעני'. אבל היא לא הגיבה לי בכלל. הרמתי לה את הראש, כי ראיתי שהיא מתחילה להכחיל. ויטל לא דיממה, אז חיפשתי חור כדי לראות איפה פגעתי בה. הייתה לה חולצה קצרה. הזזתי אותה קצת למעלה, ואז ראיתי חור ממש קטן בכתף שלה. הכדור נכנס לכתף בלי נקודת יציאה. ומזה היא מתה", הוא פורץ בבכי מר.

     

    הטרגדיה הזאת, שבה נגדעו חייה של תלמידת תיכון בת 17, בת יחידה להוריה יוליה ואנדריי, הסתיימה לפני כארבעה חודשים בעסקת טיעון שהושגה עם פרקליטיו של סה קמל מהסנגוריה הצבאית (ר' מסגרת). הוא נדון ל־28 חודשי מאסר בפועל – למורת רוחה של משפחת המנוחה שדרשה להחמיר איתו. כן הוטל עליו תשלום פיצוי למשפחה בסך 8,610 שקל והורדה לדרגת טוראי. "אני מבין את הכעס שלהם כלפיי" אומר סה קמל, "ועם זאת, כל עונש מאסר אחר שהייתי מקבל לא משתווה למאסר העולם הפנימי שאשא במשך כל חיי".

     

    הראיון איתו נערך במתקן הכליאה הצבאי וסה קמל מגיע אליו כשהוא לבוש במדי אסיר מנומרים. מאז המקרה הוא סובל מסיוטים ומתסמינים של פוסט־טראומה ומקבל בכלא טיפול תרופתי ופסיכולוגי. אבל כלא שש אינו ערוך לקלוט אסירים שהוטל עליהם עונש מאסר של יותר משנה – ובשנת המאסר השנייה הם מועברים לכלא אזרחי. בשל הטיפול שסה קמל כבר מקבל והעובדה שאין לו עבר פלילי – סנגוריו הצבאיים מבקשים להשאיר אותו במתקן הכליאה הצבאי.

     

    ויטל ברמש ז"ל
    ויטל ברמש ז"ל

     

    בעיר בלי יהודים

     

    סה קמל נולד לפני 20 שנה בעיר בלם, בירתה של מדינת פארה בברזיל . הוריו התגרשו כשהיה בן שנה, והקשר עם אביו הביולוגי נותק. עד גיל שמונה גדל סה קמל לסירוגין בבית סבתו הברזילאית ואצל הסנדקית שלו. את בעלה (41) הכירה אמו (38) בדרום אמריקה, כשבא לשם לטיול אחרי הצבא. "הם התאהבו, התחתנו ואחר כך באו לבית סבתא לקחת אותי איתם לישראל", הוא מספר. "התחברתי אליו מיד, כי לא היה לי אבא. נפרדתי מסבתא בדמעות, אבל הוא הבטיח שכל שנה אבקר אותה בברזיל, וכך היה".

     

    ומה עם אביך הביולוגי?

     

    "לא הכרתי אותו. אני לא מרגיש אליו כלום וגם לא צריך אותו. יש לי את האבא הזה שגידל אותי במשך כל החיים. אמא שלו היא הסבתא שלי לכל דבר. בהתחלה גרנו אצלה בבני־ברק. הייתי בן שמונה ולא דיברתי עברית. הדוד הקריא לי ספרים ולימד אותי את השפה. הוא גם שמר עליי לפעמים, כשההורים עבדו. הם היו נשואים במשך 11 שנה ורק אז הביאו שלושה ילדים לעולם. היום הגדול לומד בכיתה ג' והקטן בן שלוש. עד אז הייתי בן יחיד. פינקו אותי ולקחו אותי לטיולים כדי שאכיר את הארץ. בכיתה ה' עברנו לדירה משלנו ברמת־גן. לא אהבתי ללמוד, אבל אבא היה קשוח והכריח אותי לשבת וללמוד. בגיל 14 אמא שלי שלחה אותי לחברתה בברזיל, כדי לרענן את הפורטוגזית שלי, ובזמן הזה היא עבדה בריו".

     

    הלוויית ויטל ברמש ז"ל. סה קמל: "הייתה ילדה יפה. עיניים כחולות. התחברנו, והיא הייתה כמו אחות בשבילי, אשת סוד. חלק ממני"
    הלוויית ויטל ברמש ז"ל. סה קמל: "הייתה ילדה יפה. עיניים כחולות. התחברנו, והיא הייתה כמו אחות בשבילי, אשת סוד. חלק ממני"

     

    מה ידעת על יהדות?

     

    "בבלם לא היו יהודים. אמא התגיירה פה ואבא אמר לי: 'תעשה מה שאתה רוצה', אבל תמיד חשבתי על זה ועברתי גיור בצבא, במסגרת הפרויקט לגיור חיילים. בכלא אני מתעניין בדת, עושה קידוש עם כולם והלכתי גם כמה פעמים להתפלל בבית הכנסת, למרות שהיו מי שאמרו לי שם, 'זה לא האלוהים שלך'".

     

    בתיכון אורה מודיעים ברמת־גן פגש סה קמל לראשונה את ויטל ברמש ז"ל, שהייתה צעירה ממנו בשנתיים. הם הכירו דרך ידיד משותף והפכו לחברים טובים: "כמו אחים, אבל לא מאותה אמא", כדבריו. הקשר הזה נשמר ארבע שנים, גם כשהתגייס לצבא, עד שהסתיים כאמור במותה הטרגי.

     

    "מההתחלה התחברתי אליה", סה קמל דומע כשהוא נזכר. "ילדה יפה. עיניים כחולות, שיער בלונדיני ארוך, נמוכה ממני. פשוט התחברנו, והיא הייתה כמו אחות בשבילי, אשת סוד. חלק ממני. היינו ממש קרובים. דיברנו הרבה בווטסאפ ונפגשנו בהפסקות עם כל החבר'ה. יושבים, צוחקים, מדברים. ויטל הדריכה בצופים ולפעמים היינו מבקרים אותה שם אחרי הפעילות, או יושבים איתה מתחת לבית שלה. אמא שלה לא הכירה אותי, וחבל, כי אז היא הייתה מבינה עד כמה הבת שלה הייתה חשובה ויקרה לי".

     

    חוקרים עוזבים את הדירה שבה אירע האסון
    חוקרים עוזבים את הדירה שבה אירע האסון

     

    להחזיר למדינה

     

    אחרי התיכון, באוגוסט 2015, התגייס סה קמל לצבא. "תמיד רציתי להיות לוחם. אבא היה בהנדסה קרבית ואני שמח שהוא ייעץ לי ושלח אותי לנח"ל. התבגרתי שם נפשית ופיזית. המסגרת הצבאית התאימה לי והחלום שלי היה להתקדם ולהיות מג"ד. המפקד שלי אהב אותי וגרם לי לא לוותר על עצמי. אתה רגיל בבית לראות טלוויזיה או לשבת עם חברים, ובצבא זה ללכת במסע עם 30 ק"ג ציוד על הגב, וזה לא דבר רגיל. בברזיל לא היה לנו מחשב, לא הייתה טלוויזיה, לא היה טלפון. לבני הדודים שלי שם עד היום אין כלום. הם נורא עניים. אז הרגשתי חובה להחזיר למדינה ולתרום".

     

    אחרי ארבעה חודשי טירונות הוא נשלח לאימון מתקדם, שם התגלה כחייל מצטיין והופקד על הנגב – כלי נשק כבד ששוקל כמעט 8 ק"ג והחליף את המאג המיתולוגי.

     

    "זה כבוד גדול להיות נגביסט", הוא מתגאה. "אתה צמוד למ"פ. במלחמה אתה זה שקופץ ראשון ומגן על כל הפלוגה שלך, והייתי בטוח שלא ייתנו לי אותו כי הייתי רזה". אחרי אימונים מפרכים ברמת הגולן ותרחישים שדימו זירת קרב בלבנון, הוא יצא לאימון חורף, ואז – אחרי עשרה חודשים בצבא – הועלה לראשונה עם הפלוגה שלו לתעסוקה מבצעית באיו"ש והוצב בהתנחלות הר־ברכה שליד שכם. בחופשה הראשונה שלו, אחרי 28 יום רצופים בשטח, התרחשה הטרגדיה.

     

    כלא שש. סה קמל: "חשבתי לעשות קריירה צבאית ולתרום למדינה, והיום לא מחכה לי כלום בחוץ"
    כלא שש. סה קמל: "חשבתי לעשות קריירה צבאית ולתרום למדינה, והיום לא מחכה לי כלום בחוץ"

     

    לרוע מזלו, על פי גזר הדין, סה קמל לא השתתף בתדריך שהתקיים באותו היום לפני היציאה הביתה, על שינוי מצבו של הנשק. "ב־18 במאי 2016 בשעה 11:00 לערך הוא יצא מבסיסו בהר ברכה לעיר מגוריו, כשברשותו נשקו האישי מסוג רוס"ר מיקרו תבור" – נכתב בגזר הדין. "הנשק היה טעון במחסנית מלאה ב־29 כדורים, וזאת בהתאם לנהלים המחייבים נשיאת נשק בגזרת איו"ש, שלפיהם נדרשים החיילים לשאת את נשקם כשהוא טעון במחסנית ובתוכו 'מק פורק' (התקן פלסטיק למניעת פליטת כדור מהנשק – ש"מ). לפי האמור, החיילים ביחידה שלו מתודרכים, כי עם צאתם מהגזרה עליהם להוציא את המחסנית מהנשק... סה קמל, אשר נדרש להגיע מוקדם לביתו לצורך סידורים אישיים, לא הגיע לקבלת תדריך יציאה ממפקדו. עם זאת, מסר בחקירתו כי היה ידוע לו הנוהל שלפיו עליו להוציא את המחסנית מהנשק בהתאם להוראות מפקדיו".

     

    מדוע לא פרקת את המחסנית?

     

    "כי זאת הייתה תקופה של פיגועי דקירה, דריסה וירי בכל הארץ. פחדתי, ולא רק אני. הרבה אנשים יצאו מהבסיס עם המחסנית בנשק. כל יום נדקר מישהו ופחדנו מחטיפות חיילים. כשאתה לוחם אתה גם מרגיש שאתה רוצה להגן, ואם יש אירוע לאומני, אתה חושש שלא תספיק להכניס מהר את המחסנית, לדרוך ולירות כדי למנוע פיגוע. באותו היום היה לי טרמפ לתחנת האוטובוס בכניסה לשכם. זה חור נידח שהאוטובוס מגיע אליו בתדירות נמוכה ויש שם עמדת שמירה קבועה, כדי שגורמים עוינים לא יעלו על ההתנחלות הנמצאת שם, לא הייתי בתדריך ולכן לא הייתי מודע לכך שצריך לפרוק".

     

    אבל ידעת שיש הוראה כזאת?

     

    "ידעתי. והסיבה היחידה שלא פרקתי את הנשק הייתה כאמור המצב הביטחוני. נסעתי לתחנת רכבת קרובה, לקחתי את הרכבת לתל־אביב והמשכתי באוטובוס לרמת־גן. תחנת האוטובוס היא מול משטרת רמת־גן, שנייה מהבית שלי. יכולתי לרדת שם, להתרענן, לאכול ולצאת לחברים שלי. אמא ידעה שאני בדרך, אבל לא אמרתי לה שהגעתי".

     

    אז למה לא ירדת בבית?

     

    "כי כמה ימים קודם הבטחתי לויטל ולידידה המשותפת שלנו לפגוש אותן כשאצא לחופשה. כל הדרך דיברנו בווטסאפ והן ביקשו שאגיע לדירה, כי לא ראו אותי הרבה זמן והתגעגעו אליי. עם אמא אני גר ויכול לראות אותה כל הזמן. אז למה לא ללכת? לא חשבתי שזה מה שיקרה".

     

    נשק על הספה

     

    וכך, כשעל כתפיו הקיטבג ורובה התבור תלוי על צווארו, עלה סה קמל במעלית לקומה האחרונה בבניין המגורים שבו גרה הידידה המשותפת וצילצל בפעמון. השעה הייתה 13:30. "שתיהן פתחו לי את הדלת והתנפלו עליי בחיבוקים ובנשיקות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהן ראו אותי במדים ועם נשק, כי תמיד הייתי עוצר קודם בבית ומחליף לאזרחי. ויטל הייתה לבושה בטייץ ובחולצה אפורה־ירוקה. ההורים של הידידה לא היו בבית. הורדתי את התיק בכניסה ואז ויטל ביקשה לגעת בנשק, כשהוא עדיין תלוי עליי, ולראות דרך הכוונת שלו. וזהו. הלכתי לסלון, הנחתי את הנשק על הספה, התרעננתי בשירותים, וכשיצאתי החלפתי לחולצת טריקו אדומה של הנח"ל.

     

    "הידידה הכינה לנו פסטה ושניצל וביקשה שנעלה לגג ונוציא מהמקרר שם שתייה קלה לארוחה. ויטל ואני עלינו. ישבנו שם קצת ועישנתי סיגריה כשירדנו חזרה הדלקנו טלוויזיה. ישבתי על הספה, וויטל שמה את הראש שלה על הברכיים שלי וביקשה שאעשה לה מסאז' בידיים כמו שהיא אהבה. הנשק היה בצד השני של הספה. ואז הידידה קראה לי למטבח, כדי לטעום רגע מהשניצל. כשחזרתי לסלון הסתכלתי פתאום על הנשק ונזכרתי שלא פרקתי את המחסנית".

     

    למה לא פרקת מיד כשהגעת לדירה?

     

    "כשאני מגיע לבית הוריי, דבר ראשון אני מפרק את הנשק לגורמים ומחביא אותו, לפי הנוהל. אף פעם לא יצאתי עם נשק עם מחסנית במצב הכנס. זאת הייתה הפעם הראשונה, בגלל התעסוקה המבצעית. בגלל שלא הייתי בבית שלי ועוד הייתי צריך לחזור לשם, לא פירקתי אותו אצלה לגורמים, אלא באתי רק לפרוק אותו, כלומר לבדוק שאין כדור בקנה. גם כשאתה חוזר מהשטח ולא ירית, אתה חייב לפרוק את הנשק. זאת הפקודה".

     

    אז למה לא פרקת אותו במרפסת או על הגג? למה בתוך הבית?

     

    "זאת הייתה הטעות שלי", הוא עונה ובוכה. "לא חשבתי. פשוט לא חשבתי. כשפרקתי את הנשק, לא הייתי מודע לכך שהנצרה על בודדת. יש מצב נצור, ואז כשאתה לוחץ על ההדק לא קורה כלום, ויש מצב בודדת. לא ידעתי שזה על בודדת".

     

    בגזר הדין נכתב: "סה קמל הרים את הנשק כשהוא טעון במחסנית ועמד במרחק של מטר וחצי־שניים ממקום ישיבתה של ברמש על הספה בסלון. הוא החזיק את הנשק כשקנהו פונה לכיוונה הכללי ומבלי שנתן את דעתו למצב הנצרה, דרך את הנשק תוך שהניף אותו ובהיסח הדעת לחץ על ההדק. כתוצאה מכך נורה כדור בודד, שפגע בחלקו העליון של בית החזה של ברמש וגרם למותה".

     

    ומה עבר עליך באותם רגעים?

     

    "הייתי מבוהל, בהלם, לא עיכלתי מה קרה. צעקתי לידידה, 'בואי מהר, נראה לי שויטל נפגעה'. היא באה ובהתחלה חשבה שאנחנו עובדים עליה. אמרתי לה: 'בואי לפה' והראיתי לה את החור בכתף, והיא התחילה לבכות ונכנסה להיסטריה. עוד לא הבנתי שויטל איננה. לא חשבתי כלום. המוח שלי היה ריק באותו הרגע. רק רציתי לעזור לה. קראתי לה שתקום. ניסיתי להחיות אותה. ובזמן הזה הידידה התקשרה למד"א. השכן שלה שמע את הירייה ודפק בדלת. היא שאלה אותי אם לפתוח ואמרתי לה, 'כן'. השכן תידרך אותי איך להחיות אותה, החליף אותי וביקש שאביא מהמטבח מגבת רטובה, ללחוץ על הפצע. ואז אני רואה את הידידה שלי מגמגמת ומתקשה להסביר למד"א בטלפון מה בדיוק קרה. לקחתי ממנה את השפופרת וצעקתי: 'תגיעו מהר, נפלט לי כדור מהנשק ופגע בידידה שלי'. הם שאלו: 'איפה הפצע?' וכשאמרתי בכתף, הם ביקשו שאשכיב אותה ואשים עליה מגבת רטובה ואמרו שהם כבר מגיעים".

     

    ואז, בשיא האירוע, תפרת גרסה שקרית עם הידידה שלך. למה?

     

    "טיפה לפני שמד"א הגיעו הייתי בלחץ. לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לה, 'תגידי שויטל נגעה בנשק'. אחרי שתי דקות אמרתי לה: 'לא, אל תגידי', אבל היה מאוחר מדי, כי היא כבר התקשרה לאמא של ויטל וסיפרה לה מה קרה".

     

    ומה קרה?

     

    "הגיעו מד"א עם המשטרה. הורידו את ויטל לרצפה, חיברו לה מכשיר הנשמה לפה. בא אליי שוטר, הכניס אותי למסדרון ליד השירותים ושאל: 'מה קרה?' רציתי להתקשר לאמא שלי, והוא אמר לי לא לגעת בכלום ולא לדבר עם אף אחד. ראיתי שמפנים את ויטל, ולקחו אותי משם לתחנת המשטרה".

     

    כאב גדול יותר

     

    סה קמל זוכר שמאותו הרגע הוא רק בכה. גם כשהוריו נזעקו לתחנת המשטרה. אבל בחקירה הראשונה חזר על הגרסה, שלפיה ויטל שיחקה בנשק ובעקבות זאת נורתה הירייה. רק בחקירה השנייה באותו לילה נשבר והודה כי גרם למותה. בעקבות כך נעצר ולאחר חודש, ביוני 2016, הוגש נגדו כתב אישום ומעצרו הוארך עד תום ההליכים.

     

    אמא של ויטל, תוך כדי האסון שנפל עליה, נחקרה בגללך במשטרה כדי לבחון חשד לאובדנות של בתה, וגם נערך איכון למכשיר הנייד שלה.

     

    "הרגשתי על הפנים עם זה שהיא נחקרה בגללי. אני מתחרט על זה עד היום ומבקש את סליחתה. לא ידעתי שהיא תיחקר ושזה יגיע למצב הזה. הייתי בפחד ובהלם כשזה קרה. לא הייתי בסיטואציה כזאת בחיים וזה יצא לי אוטומטי. עובדה שבחקירה השנייה עוד באותו לילה מיד הודיתי".

     

    למה הודית?

     

    "כי זה ישב לי על הלב. כי הייתי בהלם. זאת הידידה שלי שאני אוהב. למה שאשקר על דבר כזה? זאת לא הייתה הכוונה שלי חלילה לפגוע בה. אני יודע ששיקרתי וזה חמור, אבל זה פשוט היה באותו הרגע מתוך הלחץ והבלגן. אני לא מאחל לאף אחד שיקרה לו דבר כזה".

     

    גם הידידה המשותפת שלכם, שנאלצה לשקר בגללך, נחקרה.

     

    "אני רוצה להגיד לה שאני מאוד מצטער על מה שקרה. שאני מתגעגע אליה. את חשובה לי ואני מבין למה את כועסת עליי, אבל היית שם. ראית וידעת איזה קשר הדוק היה ביני לבין ויטל. את יודעת שבחיים לא הייתי נוגע בשערה משערות ראשה, והייתי מעדיף למות מאשר שהיא תמות".

     

    דיברתם מאז?

     

    "בהתחלה היא דיברה איתי קצת. אבל מאז לא שמעתי ממנה. וזה חבל לי".

     

    הוריך כעסו עליך?

     

    "לא כעסו, או שכן ולא הראו. הם רק בכו. אמא שאלה: למה לא באת ישר הביתה? למה אכלת שם צהריים? הכנתי לך אוכל. לא היית חודש בבית".

     

    אבל יוליה ואנדריי, הוריה של ויטל, מאוד כועסים עליך.

     

    "אני מבין את הכעס שלהם. לקחתי להם את הדבר הכי חשוב ויקר. גם לי ויטל הייתה מאוד חשובה ויקרה. אני לא משווה חלילה את הכאב והצער שלי לאלה שלהם. אני יודע שהכאב שלהם הוא הרבה יותר גדול ושאני אשם בזה".

     

    במהלך המשפט הגיעו הצדדים להסדר טיעון וכתב האישום נגד סה קמל תוקן. משפחתה של ברמש התנגדה לכך בתוקף, כמו גם לעונש שהושת עליו, ואף מחתה על כך בפני בית המשפט.

     

    מה הרגשת אז?

     

    "לא עשה לי טוב לראות אותם כואבים. הם לא אמרו לי שום דבר. לא דיברו איתי בכלל, אפילו לא הסתכלו עליי. הייתי בדיון וישבתי איתם על אותו ספסל. אמא שלה קמה לשופטים ופשוט התחילה לבכות ולא הצליחה לדבר. ירדו לי דמעות. הרגשתי חרא עם עצמי שככה הרסתי חיים של כמה אנשים. האמא לא דיברה איתי בכלל. לא ניסיתי לגשת אליה. לא היה לי אומץ לדבר איתה או להסתכל לה בעיניים. היא סיפרה לשופטים על ויטל, כמה שהייתה מקסימה ומוכשרת והייתה בצופים ותרמה לכולם. זה לא הפתיע אותי. ידעתי עליה הכל. ויטל הייתה חברת אמת שלי ואשת סודי. התחלתי לבכות והיא לא הסתכלה עליי בכלל. לא נראה לי שהיא בכלל רצתה להסתכל. כשהיא התנגדה לעונש איפשהו הבנתי אותה. באמת. ויטל הייתה הבת היחידה שלה ואני לקחתי לה אותה".

     

    גם השופטים התייחסו למשפחה: "ליבנו עם יוליה ואנדריי, הוריה של ויטל ברמש ז"ל, אך לצערנו אין בשום עונש שנטיל על הנאשם כדי להשיב את בתם לחיים, להפיג את כאבם ולנחמם על האובדן הקשה מנשוא", כתבו.

     

    סה קמל כתב לאמה של ויטל כמה מכתבים. הוא חשב בתחילה להעביר לה אותם, אולם לדבריו הבין שלא יהיה בכך טעם.

     

    לו ראית היום את אמא של ויטל, מה היית אומר לה?

     

    "אני לא יודע אם הייתי בכלל פונה אליה, כי אין לי עדיין את האומץ לבוא ולהסביר לה. אני בעצמי לא מבין מה קרה שם. אני רוצה לעשות את זה, אבל פוחד מהתגובה שלה. הייתי אומר לה: 'אני מקווה שתצליחי לסלוח לי. אני יודע שזה קשה ושעשיתי טעות חמורה, אבל תאמיני לי שאהבתי את הבת שלך כאילו הייתה אחותי, וזה היה הדדי. אני מקווה שמתישהו תצליחי לסלוח לי. תאמיני לי שזה לא יוצא לי לרגע מהראש ואין רגע שאני לא חושב עליה, או חולם עליה או מתייסר בגלל מה שקרה. כתבתי לך כמה מכתבים, אבל לא היה לי אומץ לשלוח לך אותם, כי פחדתי מהתגובה שלך. כי עם כל כמה שזה קשה לי, חשבתי שאם תראי מכתב ממני, יהיה לך קשה יותר. אני לא רוצה שתשנאי אותי. רק שתדעי שהבת שלך הייתה מאוד חשובה לי. אני לא יודע אם אפשר לכפר על המעשה. כנראה לא, אבל אני אצטרך לחיות עם זה כל החיים".

     

    ואתה חושב שהם יסלחו לך?

     

    "לא. אני יודע שמשפחתה של ויטל בחיים לא תסלח לי".

     

    ואתה תסלח לעצמך?

     

    "גם אני לעולם לא אסלח לעצמי".

     

    רעש הירייה

     

    ברמה האישית, האובדן וההתמודדות עם המעשה קשים לו. "מאז שסה קמל נעצר", נכתב בגזר הדין, "הוא נבדק על ידי פסיכיאטרית הכלא, שקבעה כי הוא מצוי במצב נפשי ירוד ועסוק בזיכרונות טראומטיים מהאירוע, תוך שפעמים רבות הוא גם רואה לנגד עיניו את המנוחה — ובשל כך נזקק לטיפול תרופתי".

     

    סה קמל: "בהתחלה היה לי כל הזמן באוזן רעש הירייה שנפלטה. הייתי בלי אטמים והצלצול נכנס לי לאוזן, כמו אות כזה, להזכיר לי כל שנייה מה שקרה. לא הייתי ישן טוב בלילה, גם לא עם כדורי שינה, וכל הזמן הייתי רואה את ויטל, ברגע שזה קרה על הספה והבנתי שנפלט לי כדור. אני לא מוציא את זה ממני. זה מלווה אותי כל רגע, כל היממה. גם כשאני עובד, גם כשאני לא. גם בלילה. אני לא ישן ואם אני נרדם אז אני מתעורר בבהלה, שטוף זיעה. אין לי עם מי לדבר על זה בתא. חושבים שאני יושב על עריקות. גם עם מדריכי הכלא אין לי מה לדבר. אז אני מדבר על זה רק עם הקב"נית ואיתה זה תהליך. יש לי רגשות אשמה מאוד קשים. זה קרה באשמתי כל המקרה הזה. אין לי יותר חיים".

     

    מה בדיעבד היית עושה אחרת?

     

    "דבר ראשון, הייתי מוציא את המחסנית כבר ביציאה. דבר שני, הולך ישר הביתה, כמו שתמיד נהגתי לעשות, ורק אחר כך יוצא אליה. לא נותן לה לגעת בנשק, ולא פורק את הנשק בסלון ובטח לא לידה, אלא עולה לגג. למדתי שהחיים לא צפויים. כבר דמיינתי איך הם ייראו כמו שרציתי, ובשנייה הכל התפרק. עמדתי לצאת לקורס מרגמות ואחריו לקורס מ"כים, חשבתי לעשות קריירה צבאית ולתרום למדינה, והיום לא מחכה לי כלום בחוץ. גם תואר לא יעזור פה. יש מחשבות על היום שאחרי, אבל אין לי במה להיאחז. אולי במשפחה, אבל כמה אפשר? יש עוד אחים בבית. אני לא היחיד, ומתישהו אני צריך לדאוג לעצמי ואני לא יודע מה לעשות, מתי ואיך".

     

    תבקר בקבר של ויטל?

     

    "בטח. כל הזמן".

     

    ומה תגיד על הקבר?

     

    "אגיד לויטל שאני מתגעגע אליה ואוהב אותה, ושזה לא היה בכוונה. שתיכננתי איתה סוף שבוע כיפי, ולא שהדבר הנורא הזה יקרה. שאני מאוד מצטער על זה, ועוד יותר אני מצטער שאני בחיים והיא לא".

     

    משפחת המנוחה: העונש שהחייל קיבל מגוחך

    תגובת המשפחה, שנמסרה על ידי עורכות הדין גלית קרנר וענבר קידר־ברוך: "המשפחה קיבלה בצער רב את העובדה שהיורה בוחר להתראיין על האירוע שבו, בשל רשלנותו, ניטלו חייה של בתם האהובה ויטל – רק בת 17 במותה. לא זו בלבד שהעונש שהושת עליו על ידי בית הדין הצבאי והפיצוי מגוחכים בעינינו, הראיון רק מחדד את כאבה הבלתי פוסק של המשפחה, שאינה מקבלת את התנצלותו ודוחה את דמעותיו. התנהגותו הן בעת הירי והן ברגעים לאחר מכן, כשניסה לטייח ולטשטש ראיות ולהדיח את העדה הנוספת לדבר עבירה, הינה מכאיבה ופסולה.

     

    "המשפחה לא תנוח ולא תשקוט עד שהצדק ייצא לאור, גם אם יידרשו לכך שנים. הדברים צריכים להיאמר, הצדק צריך להיראות ולהיעשות. הליקויים בשרשרת הפיקודית טרם שחרורו, ההנחיות החסרות ומלוא הכשלים – ייבחנו, ויש לקוות שימנעו את מקרה הרשלנות הבא".

     

    עו"ד קידר־ברוך ציינה, כי מדובר בחריגה בוטה מהוראות הבטיחות ובזלזול מתמשך בהן, אשר הובילו למותה הטרגי, בטרם עת, של צעירה שהייתה בת יחידה להוריה. "אנו התנגדנו באופן נחרץ להסדר הטיעון שגובש בין הצדדים, ועמדתנו זו הובאה בפני התביעה הצבאית ובפני בית הדין, בדברי ההורים בכתב ובעל פה במהלך הדיון. אנו סבורים כי העונש שהוטל על הנאשם – 28 חודשי מאסר בפועל ופיצויים של 8,610 שקל — אינו ראוי בנסיבות תיק זה ואין בו כדי לגלם את חומרת האירוע ותוצאתו הטרגית".

    עו״ד קרנר מוסיפה: "בימים אלה התקבל לידי לראשונה חומר הראיות המלא בתיק, ואנו בוחנים את שאלת הרשלנות של החייל והמסגרת הצבאית הן בהיתר השימוש בנשק חדש ולא מוכר, אופן הטמעת והעברת הנהלים טרם יציאתו לחופשה של החייל ואחריות השרשרת הפיקודית לאי אכיפת הנהלים בחופשה. בתום הבדיקה נשקול הגדת תביעה נזיקית כנגד האחראים וכל הגורמים המעורבים".

     

    הסנגוריה הצבאית: טרגדיה אנושית קשה

    פרקליטיו של פביו מהסנגוריה הצבאית, רס"ן מירב הרשקוביץ־יצחקי, סרן (מיל') יגאל בלפור וסרן חגי בן דב: "המקרה הוא טרגדיה אנושית קשה. חייה של נערה צעירה נגדעו כתוצאה מטיפול רשלני ולא זהיר בנשק. פביו הוא חייל צעיר בן 19, לוחם בתחילת מסלול, חייל מצטיין עד לאותו יום נורא, שבו יצא לראשונה לביתו עם מחסנית בהכנס. פביו לקח אחריות מלאה על התאונה הקשה. הוא אהב את ויטל ברמש ז"ל ומייסר את עצמו על שאירע. כל חייו הוא יישא את נטל האשמה הכבד כמי שהיה אחראי למותה.

     

    "ההכחשה הראשונית מצידו של פביו מיד לאחר המקרה נבעה מההלם ומהחרדה שאחזו בו בעקבות האירוע, אך מיד באותה חקירה, עוד באותו לילה טרגי, חזר בו מההכחשה וסיפר את כל האמת לגבי סדר התרחשות האירועים. כבר מהרגע הראשון היה ניכר שפביו סובל מפוסט־טראומה משמעותית, וחלק מהליך הייצוג כלל את ליוויו מול גורמי בריאות הנפש הצה"ליים בכלא הצבאי, שעשו, ועודם עושים, ככל האפשר מבחינתם על מנת לסייע לו.

     

    "הסנגוריה הצבאית פוגשת את חיילי צה"ל בשעותיהם הקשות, בהיותם נחקרים ונאשמים בפלילים, לרוב, לראשונה בחייהם. כל חייל שנמצא בסיכון להעמדה לדין בפני בית דין צבאי זכאי לייצוג של סנגור צבאי ללא עלות. הסנגוריה הצבאית מתמחה הן בטיפול בעבירות הפליליות ה'כלליות' שנדונות בבתי הדין הצבאיים והן בטיפול בעבירות הייחודיות למערכת השיפוט הצבאית, בהן גם תאונות אימונים ותיקים הקשורים לפעילות מבצעית". 

     

     

    shosh-m@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 22.02.17 , 11:10