במוצאי שבת האחרונה, בשעה תשע בערב, אישה אחת נשמה לרווחה. בזמן שזיפזפתם, הרחק בערוץ 1, סיימה רדיר כמאל מריח להגיש בפעם הראשונה את מהדורת סוף השבוע של הערוץ. בכך עשתה היסטוריה מקומית קטנה: זאת הפעם הראשונה שאישה דרוזית, עם מבטא ערבי ושם שלוקח רגע לקלוט, מובילה מהדורה מרכזית בעברית.
בניגוד לפסאדה המאופקת שמאמצים לעצמם מגישי חדשות שנייה אחרי שהם מתיישבים באולפן, כמאל מריח אפילו לא מנסה להסתיר את ההתרגשות. ביום שאחרי שידור הבכורה היא כבר מכריזה: "חלומות מתגשמים זו לא קלישאה! כשהתחלתי לעבוד ברשות השידור ראיתי את הגשת החדשות כיעד רחוק ונחשק, אבל לאט־לאט, בלי קיצורי דרך, עם הרבה השקעה, כבשתי את היעד".
מבינים את המשמעות של זה תוך כדי שידור? שאת פורצת דרך?
"בחמש דקות לשמונה, כשהייתה דממה באולפן, והיו הכנות אחרונות לקראת המהדורה, שמעתי פתאום את הספירה לאחור ואת אות ההתחלה. חייכתי לעצמי. כל שנות הקריירה שלי עברו לי בראש בתמונות, ממש כמו בסרטים. בזמן המהדורה לא חושבים על עוצמת המעשה. הייתי כל כולי מרוכזת בשידור. כשנפרדתי מהצופים, פתאום שמעתי באוזנייה מחיאות כפיים מהקונטרול. אמרו לי: 'אלופה'. באותו רגע עברה בי צמרמורת. הבנתי מה עשיתי. הבנתי שקרה משהו גדול. בסוף השידור התחיל מבול הודעות ושיחות. מלא אנשים אמרו לי: אמרנו לך שאת יונית לוי של המגזר. הפלאפון שלי קרס, הפסיק להגיב, כנראה מההצפה".
כשאיוב קרא מונה לשר הוא הבטיח לשחוט 68 כבשים. מה דעתך?
"למדתי להיות אחראית על מה שאני אומרת ומה שאני עושה", היא בוררת מילים. "כל אחד יכול לבחור איך לחגוג את המינוי שלו בדרך שלו, כמובן".
ואיך את חגגת?
"יצאנו, בעלי ואני, לבית קפה נחמד. משהו צנוע ואינטימי".
חדשות מול המראה
פנים אל פנים היא אפילו יפה עוד יותר. אנחנו נפגשים ביום שאחרי ההכרזה על מינויה להגשת "חדשות השבת" (19:58, ערוץ 1) — עניין שעורר התלהבות גורפת: מ"הצל", שבירך בעמוד הפייסבוק שלו, ועד מערכות העיתונים ברמאללה, שדיווחו על "הדרוזית מהכרמל" שמונתה להגיש חדשות בטלוויזיה הישראלית. היא כבר חתומה בתאגיד השידור "כאן בהקמה" כמגישת המהדורה הערבית, אבל אחרי שידור הבכורה בשבוע שעבר, לא מן הנמנע שתעשה את זה שם גם בעברית.
ההתרגשות של כמאל־מריח ניכרת, אבל לא פוגמת בנינוחות או בתדירות החיוכים שלה. שלוש דקות לתוך הראיון, היא כבר נינוחה מספיק כדי לתקן לי את העברית. "שלושים וּשתיים", היא מחייכת כשהיא מתקנת את האופן שבו אני מציין את גילה. מאוחר יותר תמשיך לתקן לי שוב ושוב. העברית שבפיה מרשימה, מצוחצחת, וחשוב לה שאבחין בזה.
בשלושת החודשים האחרונים מאז התבשרה על תפקידה החדש עברה מסלול הכשרה מזורז, שעיקרו עבודה מול טלפרומפטר בעברית. "אני מורגלת בשידורים חיים במסגרת המהדורה בערבית, ולעשות את זה בעברית היה לי חדש", היא מסבירה. "אבל אני אגלה לך סוד, עברית הרבה יותר קלה מערבית. כשהוכשרתי לערבית היה לי הרבה יותר מאתגר, כי יש פער עצום בין הערבית הספרותית והמדוברת. זה היה כמו ללמוד שפה חדשה. כשאני מגישה את החדשות בערבית, אני מדברת בשפה שלמעשה אף אחד ביומיום לא מדבר אותה. בעברית אנחנו מדברים באותה שפה שבה אני אגיש. זה קל ונוח הרבה יותר".
אז בינתיים את מתקנת ליהודים סביבך את העברית?
"לאחרונה זה קורה המון. כשאני מתקנת אותם, מסתכלים עליי בהשתאות: 'את... מתקנת אותי!' אני נדהמת לראות עד כמה אנשים לא מדברים עברית תקינה".
היא נולדה בדלית אל־כרמל וחיה בה עד היום. אביה קבלן, אמה עקרת בית. "יש לי הורים מדהימים. לא חסר לי כלום. חום, אהבה, חיים טובים. הייתי מהילדות הטובות האלה, של מאה בכל מבחן. חינכו אותי שכל דבר שאבחר לעשות, אהיה בו טובה".
כבר כילדה, היא רצתה להחליף את חיים יבין. "הייתי יושבת מול המראה ומדקלמת מהדורות. בכיתה ו' התחלתי להתנדב בתחנת רדיו מקומית, ואחר כך הגשתי פינות ותוכניות בכבלים. הייתי אפילו יוצאת לשטח ועושה כתבות לבית הספר. בכל פעם שהמורים ביקשו עבודה מסוימת, ביקשתי להגיש את זה מצולם. כולם ידעו שיום אחד אני אגיש חדשות".
זה לא קרה מיד. היא למדה לתואר ראשון בדימות רפואי ועבדה כטכנאית אולטרה־סאונד עד לא מזמן. רק אחרי תואר שני ביחסים בינלאומיים הרגישה מוכנה להסתער גם על החלום התקשורתי. היא למדה בבית הספר לתקשורת של רשת, וניגשה בסיום הלימודים לאודישנים להגשת תוכניות בחטיבה הערבית. "כשנבחנתי הייתי בהיריון בחודש שמיני. אמרתי, אין מצב, לא ייקחו אותי".
היא טעתה. יאסר עטילה, מנהל החטיבה בערבית ברשות השידור, זיהה את הפוטנציאל במהירות. קודם הפקיד בידיה הגשת תוכנית חברתית, ובהמשך ליהק אותה להגשת המהדורה בערבית. "זה כבר היה ליגה אחרת", היא מנתחת את השינוי. "זה מצריך בקיאות גבוהה בכל מה שקורה".
ואת מספיקה לעמוד בקצב?
"כן. אני ממקבלת. בשבילי, זה בזבוז זמן לעשות רק דבר אחד. יש לי אוזניות אלחוטיות בבית, כך שגם כשאני מבשלת, מנקה, בסידורים, אני מחוברת 24/7 לחדשות. הנגישות והיכולת לקרוא ולהאזין גם למקורות ישראליים וגם למקורות בעולם הערבי הן יתרון שמעשיר אותי".
ערביי ישראל צופים בכלל בחדשות של ערוץ 1? הם לא רואים בכך "תקשורת מגויסת"?
"אני מאמינה שאחוז גבוה מהציבור הערבי בארץ מוזן חדשותית על ידי הערוץ שלנו, גם בזכות העובדה שאנחנו מסקרים, לצד החדשות הארציות, גם את החדשות המקומיות של המגזר".
מתעדכנת אצל המתחרים?
"תמיד. המהדורות של ערוץ 2 ושל ערוץ 10 מצוינות בעיניי. בכלל, אני משתדלת לעקוב אחרי כל מה שקורה בהוויה התקשורתית. כל עיתונאי חייב לעשות את זה".
יונית או תמר?
"אני חושבת ששתיהן עושות עבודה מדהימה כעיתונאיות. לכל אחת יש את סגנון ההגשה שלה".
למי את יותר קרובה בסגנון?
"אני זו אני, ויש לי את הסגנון שלי, ואני נוהגת לא להשוות את עצמי לאף אחת".
את מי היית הכי רוצה לראיין?
"את ראש הממשלה".
מה השאלה הראשונה שתשאלי אותו?
"אדוני ראש הממשלה, השלם בבקשה את המשפט: מדינת ישראל בשנת 2050 היא מדינה..."
על איזה אירוע חדשותי את חולמת לבשר?
"הסכם השלום בין ישראל לפלסטינים. לצערי, אני חוששת שבחרתי באידיליה שלא תתגשם".
בין ח' ל־כ'
כמאל מריח מבינה היטב את המשמעות הפוליטית והחברתית של הבחירה בה, ועדיין, העובדה שהיא נבחנת דרך פריזמה צרה של עדה ומגזר מעוררת בה, באופן טבעי, אמביוולנטיות. "מצד אחד זה ממש מחמם את הלב להרגיש שאני מייצגת עדה שגאה בי. מצד שני, מי כמוך יודע, התקשורת היא מקום תחרותי. לא משנה אם אתה דרוזי, אתיופי או רוסי — אם אתה לא טוב, לא ייקחו אותך. המנהלים שלי כנראה חושבים שאני גם טובה מספיק בשביל התפקיד הזה".
ובכל זאת, זאת הפעם הראשונה שאישה דרוזית מגישה מהדורה מרכזית בעברית.
"התקשורת הישראלית עברה תהליך יפה בשנים האחרונות. היא יותר פתוחה, יותר פלורליסטית. אנחנו רואים גם בערוצים המסחריים השתלבות של האוכלוסייה הערבית: שיבל כרמי מנסור מככב בחדשות 2. לוסי אהריש המדהימה מגישה ברשת. איכשהו נמאס מהתל־אביבי האשכנזי המיינסטרים. רוצים לראות פנים חדשות ורעננות ושונות. זה טרנד שהוא חלק מגישה תקשורתית גלובלית, מזמן אנחנו רואים עיתונאים שחורים וממוצא אסייתי על המסך. לארץ זה הגיע באיחור יחסית, וזה מתבקש ומבורך".
זאת לא תקופה סובלנית מאוד בישראל. הצופים מסוגלים לקבל חדשות ממגישה עם מבטא ערבי?
"אני מקווה שכן. כשקיבלתי את ההצעה היו בי חששות. התייעצתי עם אריה גולן, שהוא בעיניי זן נדיר של מקצועיות ואנושיות. חששתי שהחברה הישראלית לא תקבל אותי. הוא עודד אותי ואמר שהוא בטוח שאני אהיה סיפור הצלחה. היה חשוב לי לשמוע את זה ממנו. גם יגאל רביד שהתבקש ללוות אותי בתהליך ההכשרה האמין בי מאוד והיה בטוח שאצליח: הוא אמר לי שאם הייתי מניה, הוא היה קונה אותי. העובדה שיש לי יש מבטא היא ערך מוסף. תוך כדי תהליך ההכשרה היו לי לבטים. אני והמנהל שלי, יורם כהן, החלטנו שאבטא שמות בערבית בצורה האותנטית הערבית שלהם. אני אגיד ח' כשזה ח' ולא כ'. כריסטיאן אמנפור מסי־אן־אן בלטה כבר בתחילת דרכה בזכות המקצועיות והכישרון, על אף המבטא הזר והשורשים האיראניים. כיום היא מהעיתונאיות המובילות בעולם. המבטא שלי הוא הזהות שלי, מיזוג היותי דרוזית־ישראלית. חוץ מזה, גם המבטא הישראלי אינו אחיד".
לשיבל כרמי מנסור אין גרם של מבטא. עניין של תרגול?
"אף על פי שאני מכירה את המשפחה שלו, מדהים שאנחנו עדיין לא מכירים אישית. הוא מדהים. יכול להיות שזה פשוט טבוע בו, העובדה שאין לו מבטא. לי יש קצת מבטא, ואני לא מתאמצת יותר מדי להסתיר אותו. בתקופת ההכשרה היינו צוחקים הרבה, אמרנו שבסוף יעשו חיקוי ב'ארץ נהדרת'. בטח שני כהן תחקה אותי".
מהצ'ט יצא בעל
את בעלה, שאדי, הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה העובד כמנהל מחלקה במפעל היי־טק רפואי ביקנעם, הכירה כשהייתה בת 20. "התכתבנו בצ'ט של נענע ב'חדר' של הדרוזים. הצגתי את עצמי, הוא הציג את עצמו. התברר שאנחנו מאותו כפר, למרות שלא הכרנו בכלל".
אז מה, יש מצב שדרוזים יכירו בטינדר?
"כן. הנה, אנחנו הכרנו בצ'אט, התחתנו ויש לנו שני ילדים".
תקרת הזכוכית שכמאל מריח ניפצה היא תוצר של עבודה קשה, אבל לא פחות חשוב מזה: התמודדות עם חברה שמרנית מאוד ותפיסה מקובעת של מעמד האישה בחברה פטריארכלית. "לפני שש שנים, כשרק התחלתי, היו אנשים שהרימו גבה. הם לא כל כך אהבו את העובדה שאני, אישה דרוזית, בחרתי בתחום שיש בו כל כך הרבה חשיפה, שצריך לעבוד מחוץ לבית, בשעות לא שגרתיות. התגובות הטובות שקיבלתי מוכיחות את השינוי שאנחנו עוברים. כולם התלהבו ורצו להרגיש חלק מזה.
"צריך להעז. צריך לנסות. לא לפחד. אני רואה כל כך הרבה נשים דרוזיות שלא מקדמות את עצמן מספיק. אני נתקלת בהרבה אנשים בעבודה שלי, ובמקביל אני רואה נשים דרוזיות שעולות עליהם, ופשוט עוד לא זכו לחשיפה הנכונה. ועדיין, יש יותר ויותר נשים דרוזיות שפורצות דרך ומצליחות בתחומים רבים. לפני 30 שנה הנשים שלמדו או עבדו היו בודדות. כיום, הבודדות הן אלו שלא לומדות או עובדות".
איך הגיב בעלך לשדרוג בתפקיד?
"בעלי הוא בן הזוג הכי מדהים שיכולתי לבקש. הוא תומך ומפרגן. זה לא מובן מאליו. הוא טוען שאני סופרוומן, שאני טובה בכל מה שאני עושה. אני לומדת מהנתינה האינסופית שלו ושל אמא שלי להיות בן אדם טוב יותר. אל תשכח שאני אמא במשרה מלאה. יש לי ילד בן שבע וילד בן שנתיים, זה עדיין גיל של חיתולים ושל לקום בלילה. ובכל זאת, בשבע אני עולה לשידור כמו פרינססה, כאילו רק עכשיו קמתי. אף אחד לא יודע שקמתי בחמש לפנות בוקר לעשות עלי גפן וקישואים ממולאים לילד שלי.
"אני לא מסתנוורת מכל החשיפה וה'זוהר' שבתפקיד. כשאני חוזרת בלילה ומסניפה את הילדים שלי, אני מזכירה לעצמי שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב. בזכות בעלי והוריי הגעתי לאן שהגעתי. בכל בוקר אמא שלי מתקשרת לשאול במה אפשר לעזור היום. ההתגייסות המוחלטת שלה גורמת לי להעריץ אותה, ולהבין שאמהות זה התפקיד העוצמתי ביותר שאישה יכולה למלא".
היא עושה רושם של אישה דעתנית, שופעת ביטחון ובכל זאת היא זהירה מאוד ומסרבת להביע דעה מפורשת כמעט על כל נושא שנוי במחלוקת. כל חריגה ממה שאינו מתחרז עם הפוליטיקלי קורקט הממלכתי והייצוגי נבלמת בטרם עת. כבוד למגזר, אבל לא רק.
"יש לי ידיד נוצרי טוב, שנוהג להציג את עצמו: 'אני ערבי, אך לא מוסלמי. אזרח המדינה, אך לא יהודי'. כילדה, חונכתי על אהבת המדינה. בכל יום עצמאות אבא שלי היה שם את הדגלים של מדינת ישראל על המכונית, ותמיד חגגנו את החג. רבים מהחברים של הוריי יהודים, ומגיל צעיר למדתי עברית וניגנתי בפסנתר, בין היתר שירים ישראליים, הראשון היה 'תודה' של חיים משה. לפני כמה שנים, אישה ערבייה שפגשתי נדהמה לשמוע שאני ובעלי יוצאים לחגוג עם הילדים בערב יום העצמאות. אז מצד אחד אני חיה את ההוויה הישראלית במלוא עוצמתה, ומצד שני אני גם דרוזית שגדלה בכפר ויודעת מה מרגיש וחושב האזרח הערבי. זה מעשיר את היכולת שלי לנתח ולהבין את המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה".
תני לי תמונת מצב של החברה הדרוזית בישראל. מה עיקר הבעיות שלה?
"אנחנו נאמנים למדינה שאנחנו חיים בה, היות ואין לנו שאיפות טריטוריאליות לשם הקמת מדינה משלנו. שיעור הגיוס לצה"ל בקרב הדרוזים גבוה ביותר ועומד על 82 אחוז. למרות זאת, בשנים האחרונות העדה מתמודדת עם כמה אתגרים. העיקרי שבהם הוא סוגיית הריסת הבתים הכביכול 'לא חוקיים', שבנויים על אדמות פרטיות, שלא נכללו בתוכניות המתאר. אותן תוכניות לא הורחבו מאז שנות ה־80. הדור הצעיר שלנו איכותי, משכיל וחכם. הוא מבין את המורכבות בלהיות מיעוט בתוך מיעוט, אך אימץ רטוריקה אחרת. זה דור שלא יסתפק בחיים ממוצעים".
מהי הדעה הקדומה שישראלים הכי טועים בה לגבי הדרוזים?
"שדרוזים זה לבנה וזעתר. זה תמיד, 'איזה כפרים יפים יש לכם' או 'היינו בצימר של ההוא וקנינו שמן זית מההוא'. חברים, דרוזים זו עדה איכותית, מלאה באנשים טובים ומוכשרים וחכמים. זה לא רק לבנה וזעתר".
נתקלת בתופעות של גזענות כלפייך?
"אני תוהה אם אפשר למנות בוּרוּת כגזענות. כשהייתי בהתמחות בלימודים בבית החולים רמב"ם לפני הרבה שנים, שאל אותי אחד האחים בהתנשאות: 'איך אתם חיים? איך באת לכאן?' כעסתי נורא, נדהמתי מהבורות וחייכתי אליו: 'קמתי בבוקר, שאבתי מים מהבאר, חלבתי את העיזים, רכבתי על חמור ובאתי!' הרגשתי מיותר לפרט לו שיום לפני כן הייתי בקולנוע, חזרתי לראות את הסדרה שהקלטתי, ובבוקר נסעתי ברכב היפה והחדש שאבא קנה לי".
איך הרגשת כששמעת את ראש הממשלה אומר שהערבים נעים בכמויות לקלפיות?
"הוא התנצל. היה עדיף שהאמירה הזאת לא תיאמר".
למדת יחסים בינלאומיים. המצב כאן פתיר?
"אני מאוד מקווה. אנחנו נוטים לחשוב שהסכסוך שלנו הוא המסובך ביותר בעולם. קונפליקטים רבים במהלך ההיסטוריה נפתרו אך ורק על ידי משא ומתן אחראי וכן, שבו שני הצדדים חותרים לגשר על הפערים ושואפים להשיג שלום. רק בדרך זו ניתן להגיע לפתרון צודק. כולי תקווה שיום אחד זה יקרה, אך זה נראה רחוק מתמיד בימים האלה".
שתי מדינות, מדינה אחת או מה שתחליטו, על פי טראמפ?
"השאיפה שלי היא למלא את תפקידי כעיתונאית במקצועיות ובאובייקטיביות. לא מעניין אותי בשלב הזה לעסוק בשאלות פוליטיות".
מה חשבת על הצו של טראמפ לאסור כניסת מוסלמים?
"אני לא חושבת שככה פותרים בעיות. להפך, ככה מייצרים בעיות. ככה מייצרים גזענות. ככה מייצרים שנאה. לא ככה בונים מדיניות ולא ככה מקדמים שלום, לא משנה אם בארצות־הברית או כאן".
30 דקות הזהב
אם היא תחליט פעם לעשות הסבה מקצועית, היא יכולה להיות קואוצ'רית מצוינת. "יש לי משמעת עצמית קפדנית ואני רואה בזמן את המשאב היקר ביותר שעומד לרשותנו. גם ביום החופשי שלי יש לי לו"ז. אני קמה מוקדם כדי ליהנות מ־'30 דקות הזהב', על פי רובין שארמה. אני בוחרת בקפידה מה לקרוא, איך לבלות, מה לראות בטלוויזיה, מה לאכול ואפילו מתי לדבר בטלפון".
שארמה כנראה הותיר בה חותם עמוק. לאורך השיחות בינינו, היא חוזרת שוב ושוב שאין מטרה שאי־אפשר להשיג ואין חלום שמסובך להגשים. "אומרים לי שאני אופטימית על גבול הפנטזיונרית. חשוב לי שתהיה אידיליה ואני שואפת שהכל יהיה פרפקט. למדתי שמשברים מחזקים. החיים מלמדים אותנו שמה שחשוב באמת זה לשמור על האנשים שחשובים לנו — המשפחה — ולא לעשות שום דבר שיפגע בהם. אני מאוד מחוברת לפן הרוחני הפילוסופי. ובכלל, אנחנו הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות".
מה את חושבת שתהיי בגלגול הבא?
"שאלה טובה", היא צוחקת. "האמת, טוב לי בגלגול הזה". •
