עומד על נייר

השתתפתי בפאנל שעסק באמנות ואמונה. בתחילת הפאנל המנחה קרא ביקורת בעיתון שנכתבה על האלבום שלי, 'לילה כיום יאיר'. המבקר כתב שהלך עליי.

שפעם הייתי פעור ופצוע ונוקב ונועז, והיום אני דתי. הכל טוב לי. יש תשובות לכל השאלות. זה כבר לא מעניין. המנחה של הפאנל שאל אותי מה דעתי על הביקורת הזו. עניתי שבאמת יש בשאלה משהו יותר מוזיקלי מתשובה. תשובה, יש בה בסוף נקודה. אחרי סימן שאלה יש מרחבים פתוחים. הכל אפשרי, יש מקום לאמנות. ושבאמת המוזיקה של הדתיים צריכה להיות יותר עמוקה ואישית ואמיצה, למרות שזה מתחיל להשתנות ויש דברים חדשים מצוינים.

ומצד שני אמרתי שלהגיד שאמונה זה רע לאמנות, זה כמו להגיד שזוגיות זה רע לאמנות. זה שקר להגיד שיותר מעניין להיות רווק כי יש סימני שאלה והכל פעור. זוגיות זה הרבה יותר מעניין מלהיות רווק. רווקות זה אמנם חופשי, כאילו. אבל זה בעצם שטחי וילדותי ומלא בבדידות וספקנות. אם אין אמונה, כלום לא גדל. אם אתה מאמין בילד שלך שהוא יכול והוא יצליח, אז הוא יצליח. אותו הדבר בכישרון שלך או בזוגיות שלך. אם תאמין בהם, הם יצמחו ויתפתחו. אמונה זה כוח שמזיז את הכל. מצמיח.

ובכל זאת, הטון הכללי של התשובה שלי היה הסכמה עם המבקר ואיזו מין התנצלות על זה שאני לא פעור. בפאנל השתתף הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת־גן. הוא לקח את המיקרופון ואמר שהוא מוחה. "התרבות היום מקדשת את הייאוש, את הספקנות", הוא אמר, "אם זה שותת דם וטבול בדיכאון זה עמוק ואמיתי, אם זה שואף לתיקון, זה דתי וחיצוני ולא אמין". הדברים שלו עשו עליי רושם.

יש בי משהו שלפעמים מתבייש שחזרתי בתשובה. מתבייש מדיבורים על אמונה. הספק נראה יותר בוגר ומציאותי. יותר זורם ורלוונטי. אני מפחד שיש בי משהו שמשמר את הספקנות כדי להישאר איכותי ורלוונטי בעיני מישהו שאני לא מכיר. ולכן הריני מוסר הודעה:

אני מבקש תיקון, אני מבקש בריאות, אפילו, אני אגיד בלחש, אני מבקש שמחה.

לא בא לי יותר על התפקיד הזה של המדוכא הנצחי. אהבת אמת יותר שווה ומעניינת מרווקות, פרידות פעורות וכאב. אני מוכרח להגיד שאני מרגיש שינוי מסוים לטובה בתרבות שלנו היום לעומת לפני 20 שנה. אני מקשיב למוזיקה שעושה פה הדור החדש וההרגשה הכללית שלאנשים נמאס מדיכאון. דיכאון, כמו סלולרי בלי אינטרנט, זה ניינטיז. במובן הזה אני מרגיש שהדור הצעיר הוא שדרוג. יש בו משהו שפחות לוקח הכל ברצינות תהומית.