ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מורן (שם בדוי). "הוא כל הזמן היה אומר שזה סוד שלנו ושאם אני אגלה לא נוכל לבלות יותר יחד או לקנות ברביות וממתקים"
    המוסף לשבת • 23.02.2017
    בגוב העריות
    הפעוטה שהחלה לדבר על איברים אינטימיים וסיפרה כי אביה נגע בה, אך נאלצה להמשיך לפגוש אותו. האב שנחשד כי תקף מינית את בתו בת הארבע, אך התיק נגדו נסגר. הצעירה שמנסה כבר שנים להביא לדין את הדוד שפגע בה בילדותה: בכל שנה נפתחים בישראל כ–250 תיקים של תקיפה מינית בתוך המשפחה, אבל רק מעטים מהם מבשילים לכתב אישום
    ליאת בר־סתו | צילום: טל שחר

    "זה התפוצץ בבום. ביום אחד. קילחתי את הילדה שלי, בת ארבע, לפני השינה, ופתאום אני שמה לב שהיא מתחילה לעשות עם האגן תנועות מיניות, מלקקת את המראה ליקוקים ארוטיים, מדברת איתי על טוסיק ואיברי מין. הילדה שלי, שתמיד הייתה הכי בריאה בעולם, פתאום בוכה, פתאום רוצה מוצץ. רק בדיעבד גיליתי שאלו סממנים של ילדים שנפגעו מינית, נסיגה בגיל, אבל אז לא ידעתי. ואז היא סיפרה לי שאבא נגע בה עם הבולבול שלו. באותו לילה ניגשתי למשטרה והגשתי תלונה".

     

    מהתמונות שמונחות על גבי השידה בסלון ביתה של גלית (שם בדוי, כמו כל יתר שמות המתלוננות בכתבה) ניבטות עיניים נוצצות וחיוכים. הבית זרוע צעצועים, המקרר והדלת מכוסים בציורים, והספה מוכתמת כתמי שוקו. אף אחד מאלה לא יכול לרמוז, ולו במעט, על הסיוט שעבר עליה בשנים האחרונות, לאחר שעלה החשש כי הגרוש שלה פוגע מינית בבתם המשותפת.

     

    בתחנת המשטרה הבטיחו לגלית שכבר למחרת ישלחו לגן הילדים חוקרת מיוחדת שתדבר עם הבת. זה לא קרה. גלית החליטה לא לוותר ולקחה אותה לפסיכולוגית ילדים. "הפסיכולוגית הוציאה דו"ח שמאשר שהילדה מראה סימנים של פגיעה מינית. הלכתי למשטרה עם הדו"ח ורק אז שלחו חוקרת - אבל הילדה שלי נסגרה ואין עם מי לדבר". החקירה לא מעלה דבר ומופסקת.

     

    במקביל להליך הפלילי ניהלה גלית הליך אזרחי מול הגרוש שלה, כדי לבטל את הסדרי הראייה שמתקיימים בביתו ללא פיקוח. "את מוצאת את עצמך בסרט אימים. זה לא בנאדם זר, זה בנאדם שיש לו זכות על הילדים, שהוא האפוטרופוס שלהם. אני נמצאת מול פקידי סעד שלא מאמינים לי, מטיחים בי האשמות, את המשוגעת ואת הלא בסדר. זה ישר, 'היא גרושה אז היא מעלילה', חושדים שאת מסיתה ודוחפת להם תכנים מיניים לראש".

     

    נצ"מ ברקוביץ'. "התהליכים משתפרים, גם הטכנולוגיה, אבל החוק נשאר תקוע" | צילום: אוהד צויגנברג
    נצ"מ ברקוביץ'. "התהליכים משתפרים, גם הטכנולוגיה, אבל החוק נשאר תקוע" | צילום: אוהד צויגנברג

     

     

    במסגרת ההליך האזרחי שלח בית המשפט את גלית, הגרוש שלה ובתם לאבחון מיוחד במכון שמתמחה בטיפול בילדים שעברו התעללות. תוצאות הבדיקה, שנמשכה כמעט שנה ונערכה על ידי חמישה אנשי מקצוע שונים, מגיעות לידיה של גלית כמעט שנתיים מרגע שהתלוננה לראשונה.

     

    היא עוצרת את שטף הדיבור, הולכת לארונית שבצד השני של הסלון ומוציאה דו"ח בן כ־50 עמודים, בראשו סמל המכון. כשהדו"ח בידיה היא פותחת באחד העמודים, ובפנים חתומות מתארת את שנכתב בו על הדברים שסיפרה בתה למאבחנת באחת הפגישות – תיאורים מיניים, מפורטים, גרפיים, שהידיעה שיצאו מפיה של ילדה, עוד לא בת שש, די בה כדי לעורר בחילה בכל אדם. "הם לא מסתפקים בזה", היא מוסיפה, "הם מסבירים אחר כך למה, מבחינה מקצועית, העדות של הילדה אמינה. הבעות הפנים, התיאורים הפלסטיים, שהיא עקבית בתיאורים שלה. הם עשו את כל מה שחוקר הילדים היה אמור לעשות".

     

    בסוף האבחון קבעו המומחים כי נראה שהילדה אכן עברה פגיעה מינית על ידי אביה. "אני מביאה את הדו"ח הזה לבית המשפט, לרווחה ולמשטרה ודורשת שיעצרו את האבא. המשטרה שולחת חוקרת ילדים נוספת לילדה. הילדה שלי כבר עברה גם חוקרת, גם אבחון מתמשך, גם פסיכולוגית, ועכשיו שוב חוקרת? כמה אפשר לחפור לילדה שעברה פגיעה מינית?" היא נושמת עמוקות, "את יודעת כמה זמן לקח עד שהילדה שלי נפתחה באבחון? שבעה־שמונה מפגשים. אז כן, תגיעי לגן ותוך 20 דקות הבת שלי תיפתח ותספר לך כל מה שעבר עליה? זה הזוי!"

    בדו"ח החקירה מציינת החוקרת כי לא הצליחה ליצור קשר עם הילדה. עם זאת, כן עלה כי האבא חשף את עצמו מול הילדים. ובכל זאת, המשטרה מחליטה לסגור את התיק.

     

    "אחרי שהודיעו לי שהתיק נסגר אני רצה לפרקליטות ומגישה ערר", ממשיכה גלית. כשנה לאחר מכן מגיעה החלטת הפרקליטות: "מסכת הראיות הקבילה המצויה בתיק החקירה אינה מעלה תכנים פליליים המאפשרים העמדה לדין – וזאת למרות שהאבחון היסודי שנעשה לילדה מראה אירועים מיניים בולטים וברורים שקרו בין האב לילדיו... אין באבחון זה כדי תחליף לראיה של ממש".

     

    "וזהו. אין יותר מה לעשות", אומרת גלית בייאוש. "למה זה לא תופס כראיה? אני לא מבינה. אלה אנשי מקצוע ניטרליים, מומחים, שמינה בית משפט. מה אתם צריכים? וידיאו של מה שהוא עשה לה? חקירת ילדים בזמן קצר, עד שהיא מגיעה, לא יכולה לספק. זה לא נראה לי נורמלי. הילדים שלי בעצם מחויבים להמשיך להיפגש עם אבא שלהם, וזה מה שמפחיד".

     

    מהפרקליטות נמסר בתגובה כי "הילדה שהייתה בת ארבע וחצי נחקרה פעמיים על ידי חוקרת ילדים מוסמכת, ולא התלוננה על פגיעה מינית. חקירה זו היא הראיה הקבילה היחידה בתיק. לאחר שבחנה הפרקליטות את כלל הראיות בתיק, ובכלל זאת את האבחון, אשר אינו מהווה ראיה ישירה בהליך פלילי, הוחלט שלא נמצאו ראיות מספיקות כי החשוד ביצע את המעשים שיוחסו לו. ערר שהוגש נדחה על ידי המשנה לפרקליט המדינה, שקבע אף הוא כי הראיות שבתיק אינו מספקות להעמדה לדין".

    1 מתוך 7

    הסטטיסטיקה קשה: ההערכה היא שאחד מכל שבעה ילדים – בנים ובנות – בגילאי 0 עד 11 נפגע מינית. אלא שקיים פער ניכר בין מספר הילדים שנפגעים מהתעללות בפועל לבין אלו שאוזרים אומץ לדווח על כך. פעמים רבות יעדיפו הילדים שלא לחשוף את הפגיעה מתוך תחושות של בושה, פחד או חשש מהפוגע. מחקרים מצביעים על כך שרק כמחצית מהילדים שנפגעים מינית חושפים את דבר הפגיעה בהם. אלו שכבר כן מדווחים יעדיפו לספר זאת בדרך כלל להורה ולא לאיש מקצוע. כאשר הפוגע הוא בן משפחה קרוב, הדילמה קשה אף יותר.

     

    למרות שלפי הנתונים של מרכזי הסיוע, הפגיעות בתוך המשפחה מהוות כ־70 אחוז מכלל הפגיעות המיניות בילדים, הן מהוות רק כ־25 אחוז מכלל התיקים שנפתחים במשטרה על עבירות מין בילדים ורק כ־20 אחוז מסך כתבי האישום שמוגשים. בדיקה שערכנו מעלה כי בשנים האחרונות נפתחים בישראל בממוצע כ־930 תיקים בשנה בגין פגיעות מיניות בקרב ילדים עד גיל 11. כ־240 מתוכם הם בגין פגיעות בתוך המשפחה. כמחצית מהם, בממוצע, נסגרים מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור. אבל רק 40 כתבי אישום, לפי נתוני המשטרה, מוגשים בממוצע בכל שנה.

     

    ההסבר העיקרי למספרים הללו הוא הקושי שבביסוס תשתית ראייתית במקרים כאלה, גם בגלל חוסר הפתיחות של הילדים מול גורמים זרים. "אחד הדברים הכי קשים זה ליצור אמון עם ילד שנפגע", אומרת לנו ד"ר חניתה צימרין, מייסדת ונשיאת עמותת אל"י – האגודה להגנת הילד. "הילד הזה, איכזבו אותו, בגדו בו ופגעו בו, אנשים שלפעמים הם הכי קרובים אליו, אז למה שיאמין לאדם זר? לוקח זמן לבנות את האמון הזה, לפעמים אפילו שבועות וחודשים. מבחינה חוקית, היחידים שיכולים לעשות את הבדיקה הזו הם פקידי הסעד, אבל אין להם לא את ההיסטוריה עם הילד ולא את הזמן לקבל מהילדים את התשובה האמינה".

     

    מחקר ראשון מסוגו שנערך באוניברסיטת חיפה בשנת 2012 גילה כי נכונות ילדים לדווח על פגיעה לאנשי מקצוע נמוכה באופן משמעותי מנכונותם לדווח על פגיעה לגורם מוכר. יותר מ־60 אחוז מהילדים שהשתתפו במחקר אמרו שבשום אופן לא יהיו מוכנים לדבר עם עובדים סוציאליים או שוטרים, 55 אחוז לא הסכימו לשוחח עם רופאים או אחיות, וקצת פחות ממחצית – עם מורה או יועצת.

     

    עו"ד רוני אלוני סודבניק
    עו"ד רוני אלוני סודבניק

     

    גורם משמעותי נוסף בעניין הוא הצורך בראיה תומכת כדי להעמיד את הפוגע לדין, גם במקרה שבו הילד העיד בחקירה. "קשה להשלים עם זה שעד שילד עבר תהליך מייסר ולבסוף החליט לחשוף מה שעבר עליו, לא רק שמבחינתו הוא שוב נבגד על ידי עולם המבוגרים, אלא שהוא עלול להמשיך ולהיפגע על ידי אותו פוגע המהלך חופשי, ואולי לא ישתף בכך שוב את מי שלא סייעו לו פעם קודמת", אומר ניצב משנה עו"ד מאיר דב ברקוביץ', ראש מחלקת נוער בחטיבת החקירות במטה הארצי של המשטרה. "במקרים רבים, תיקים מסוג זה נסגרים מחוסר ראיות על ידי הפרקליטות, למרות שהילד שיתף פעולה עם חוקרת הילדים ואנו מאמינים לו שנפגע. זאת בגלל המגבלה החוקית המחייבת ראיה מסייעת (מעבר לעדות הילד או בני משפחתו – לב"ס) כדי להרשיע אדם על פי עדות חוקר הילדים, וזה בהחלט מתסכל גם את החוקרים ועל אחת כמה וכמה את הילדים, שהאמנו להם שנפגעו וקשה לצפות מהם שיבינו מדוע מי שפגע בהם לא עומד לדין".

     

    לדבריו, "יש בעיה מובנית מעצם טיבן של העבירות הללו, שנעשות בחדרי חדרים, ולראיה המסייעת מאוד מאוד קשה להגיע. הרבה מאוד תיקים נסגרים מחוסר ראיות בגלל שאין את אותה ראיה. יש מקום לשקול אם לא הגיעה העת להפחית מדרישה זו, לאור העובדה שמאז שנקבעה בחוק על מנת להגן על החשוד היו התפתחויות טכנולוגיות המשנות את האיזונים. כיום שופט יכול לצפות בקלטת של החקירה ולהתרשם מתגובות הילד ומאמינוּת דבריו - דבר שלא היה אפשרי כשנקבעה הדרישה לראיה מסייעת. חייבים ליצור איזון אחר שיאפשר להביא לידי ביטוי את האמון שאנו נותנים בילדים אלה, ולמצות את הדין עם מי שבגד באמונם ופגע בהם פגיעה אנושה".

     

    "זה פשוט נורא", אומר נצ"מ ברקוביץ', "אני לא מדבר רק על מה שהילד מרגיש, עד שכבר נתן אמון וסיפר ובסוף לא קרה כלום, אלא על זה שאם אין לפקידי הסעד הוכחה שהוא נפגע, אז הוא גם עלול לחזור למקום שבו אולי פוגעים בו. אני תמיד בתחושה שיש סוג של בגידה באמון שלהם, שאנחנו נשארים עם החומות המשפטיות הבצורות והם ממשיכים להיפגע".

     

    בפרקליטות טוענים מנגד כי "במדינת ישראל קיים הסדר ייחודי, מתקדם ויחיד מסוגו בעולם, המאפשר לחקור ילדים מתחת לגיל 14 שנפלו קורבן לעבירות מין באמצעות חוקרי ילדים, אשר מוכשרים מקצועית לחקירה המאפשרת חשיפת עבירות אלו, על כל הקושי הכרוך בכך. בנוסף, מתוך דאגה לטובתו של הקטין וכדי למנוע ממנו טראומה נוספת, ההסדר מאפשר להימנע מהעמדת הקטין על דוכן העדים, ובמקום זאת להגיש לבית המשפט את חקירתו על ידי חוקר הילדים".

     

    עוד אומרים בפרקליטות: "כאשר מדובר בנפגעי עבירה רכים בשנים, קיים קושי אינהרנטי לבסס אישום פלילי, בעיקר נוכח מוגבלות השפה של ילדים בגילים רכים ויכולתם המוגבלת לתאר את המציאות באופן מלא, מה שמשליך על היכולת להעריך את מהימנות עדותם. מעבר לכך, לא ניתן לבסס אישום פלילי רק על סמך עדות הקטין בפני חוקר ילדים. לעדות זו נדרש סיוע ראייתי חיצוני נוסף כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה".

     

    נסיגה משמעותית בדיבור

    אורנה עוד הייתה נשואה כשהחלה לחשוד שבן זוגה תוקף מינית את בתם בת הארבע. "הייתה לה נסיגה משמעותית מאוד בדיבור, אבל לא רציתי להאמין. חיפשתי לעצמי הסברים חלופיים. יום אחד הייתי בבית שלנו ושמעתי את הבת שלי עושה קולות חשודים. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות, אבל ככל שהשתהיתי היה ברור לי מעל לכל ספק שזו לא סיטואציה לגיטימית בין בת ואביה".

     

    אורנה התייעצה עם אשת מקצוע שהפצירה בה לגשת למשטרה להגיש תלונה. "היא אמרה לי שיש חובת דיווח ושאם אני לא אלך, היא תלך במקומי. אז דיווחתי לגננת, למשטרה ולרווחה. מיום הדיווח ועד שהתקיימה סוף־סוף חקירה עברו כמעט שלושה חודשים, ובדיעבד הבנתי שהחקירה של הילדה, שנערכה בגן, הייתה גם מאוד קצרה".

     

    התיק נסגר מחוסר ראיות, אבל הנישואים הגיעו לסופם, ובני הזוג הגיעו לבית הדין לענייני משפחה. "בבית המשפט אני מגלה שהרווחה לא כתבו שום דבר על החשדות שלי על פגיעה מינית. השופטת בכלל לא הייתה מוכנה לדבר על זה, התייחסו לזה כאילו סתם מדובר בסכסוך בין שני בני זוג. הם החליטו לחייב אותי להביא אותה אליו לפגישות ללא פיקוח".

     

    כמעט שנה לאחר שהוגשה התלונה הראשונה הצליחה אורנה לשכנע את בית המשפט לשלוח את הילדה לאבחון. בשתי פגישות האבחון העלו הממצאים כי הילדה מזהה תכנים של מיניות ויצרים סביב דמות האב. למרות זאת, הרשויות לא מצאו לנכון להמשיך את הבדיקה.

     

    "בתיקים מסוג זה מעורבות רשויות הרווחה ושירות המבחן", מוסרת בתגובה דוברת מערכת בתי המשפט, "אלה מגישים לבתי המשפט תסקירים הכוללים התייחסות למקרה המדובר ובתי המשפט נעזרים בתסקירים אלה בקבלת החלטותיהם".

     

    "אני נדהמת בכל פעם מחדש מהקושי של המערכת להכיל את הסיפורים של הילדים במקרים קשים של פגיעות אלימות ומין בתוך המשפחה", אומרת עו"ד לידר פלג, העוסקת בתחום המשפחה, "ברוב המכריע של המקרים המגיעים אליי לא מתקיים תהליך של גילוי, איסוף, הכנה, זיהוי והגשת ראיות לאימות או הזמה של חשד לביצוע עבירה פלילית, כפי שאמור להתקיים בכל מקרה בו ישנו חשד לביצוע עבירה וכפי שמתקיים במקרים של בגירים נפגעי פגיעה מינית.

     

    "תפקידו של בית משפט הוא להגן על קטינים, בוודאי מפני גילוי עריות. להכריח ילד לפגוש בפוגעו זו גישה שמנוגדת לאמנה הבינלאומית של זכויות הילד. הרשויות לא מעמידות לרשות קטינים את האמצעים הראויים להגנה עליהם ועקב התנהלותה הכושלת של המערכת לא מוגשים כתבי אישום. זו בושה גדולה למדינת ישראל".

     

    "בתי המשפט לענייני משפחה בכל הארץ מסרבים בתוקף להחיל את חוק זכויות נפגעי עבירה וחוקי הגנת עדים בתיקי גילוי עריות ואלימות במשפחה, ומאלצים ילדים להיפגש ולהתרועע עם הפוגע במהלך החקירה הפלילית, מה שגורם לעדים הקטנים בלבול והשתקה טוטלית", מוסיפה עורכת הדין רוני אלוני סדובניק, המתמחה בסיוע לנפגעות ונפגעי עבירות מין. "ילדים רבים שדיווחו באומץ על פגיעה שעברו מהאב, מאולצים להמשיך לפגוש אותו במרכז קשר או אף בבית החשוד.

     

    "האמהות שהן בדרך כלל הראשונות שהילד מספר להן מה קרה, מוצאות עצמן בין פטיש לסדן. מצד אחד חוק העונשין מחייב אותן לדווח לרשויות, ומצד שני הרשויות מתייחסות אליהן כאל 'מתלוננת' בעלת אינטרס לנכר את הילד מהאב. המשטרה ממתינה לעיתים חודשים עד לביצוע חקירת ילדים, חוקרים לא יודעים את מלאכתם וככה זה בדיוק נראה. ילד שמגיע לחקירה אחרי המתנה ארוכה בה אולץ להמשיך לפגוש את הפוגע, מתכנס לתוך שתיקה ומסרב לשתף פעולה. אם האמהות מדובבות את הילד לפרט מה בדיוק קרה ומקליטות בטלפון או בתיעוד אחר ומביאות זאת למשטרה עולה הטענה שהאם 'זיהמה את החקירה'".

     

    משפחה בהכחשה

    גם כאשר הילדים משתפים פעולה, בפרקליטות לא ממהרים להגיש כתבי אישום. "היום אני יודעת שללכת למשטרה זה הדבר האחרון שהייתי עושה", מספרת מורן, היום בשנות ה־20 לחייה, שנפגעה מינית מדוד שלה כשהייתה ילדה. "זה קרה מגיל ארבע וחצי ועד שבע. הוא כל הזמן היה אומר שזה סוד שלנו ושאם אני אגלה לא נוכל לבלות יותר יחד או לקנות ברביות וממתקים. אני פשוט באתי כמו ילדה לגלות לאמא סוד. שמתי לה יד על האוזן ואמרתי לה: הדוד עשה לי ככה וככה. את בכלל לא מבינה שעשו לך משהו רע".

     

    הוריה ההמומים של מורן לקחו את בתם לתחנת המשטרה הקרובה להגיש תלונה. "התקופה של החקירות הייתה מוזרה", היא נזכרת. "עושים את זה בשעות בית הספר, מה שגורם לך להרגיש חריגה אפילו יותר ממה שאת כבר מרגישה. הסבירו לי שהם שואלים ואני צריכה לענות ואם אני לא מבינה אז לענות ב'מה הכוונה' – אהבתי את זה, כי זה עזר לי להתחמק משאלות מביכות ולא נעימות, אז השתמשתי בזה די הרבה. זו חוויה מבלבלת. לא הבנתי מה קורה, ונהניתי מתשומת הלב".

     

    מורן עברה מספר חקירות, אלא שאפילו שיתוף הפעולה שלה עם החוקרים לא סייע להעמיד את דודהּ לדין. "זה נמרח ולא שמענו מהם. רק כמה שנים אחרי החקירה התקשרו לאמא שלי. אמרו לה שהיו חילופי פרקליטים, התיק נפל בין הכיסאות ושאני צריכה לבוא לחקירות נוספות. היא אמרה שהיא לא מוכנה להעביר אותי שוב את הסיפור הזה והתיק נסגר מחוסר ראיות. איפה כל החקירות שעברתי כילדה? לא יכול להיות שמילה של ילדה בת שבע שווה פחות ממילה של התוקף.

     

    "המשכתי טיפול פסיכולוגי אחרי זה שנים. גם יצא לי לראות את הדוד הזה בכל מיני אירועים משפחתיים. המשפחה הייתה בהכחשה. הוא כאילו האליל המשפחתי, זה תמיד האנשים האלה שאף פעם לא חושבים עליהם, כריזמטי ואינטליגנטי. מבחינתי זה היה נוראי".

     

    כשהייתה בת 18 החליטה לפתוח את התיק מחדש. "התיישבתי מול המחשב וחיפשתי אותו בגוגל. התוצאה הראשונה הייתה כתבה על זה שהוא הורשע בתקיפה מינית של ילדה בת ארבע וחצי. אילו היו מטפלים בתיק שלי כמו שצריך והוא היה משלם על המעשים שלו, אולי היו יכולים להציל את הילדה הזו. בכל מקרה, הוא ישב פחות משנה, ועכשיו הוא חופשי ומשוחרר. אפילו לא קשרו בין המקרה שבו הוא הורשע למקרה שלי, למרות שזה מתבקש. זה הזוי".

     

    לפני ארבעה חודשים קיבלה מורן מכתב נוסף מהמשטרה: ניסיונה לפתוח את התיק מחדש נכשל, והוא שוב נסגר מחוסר ראיות. "כמה תמימה אמא שלי הייתה כשניגשה למשטרה", מסכמת מורן, "אני והמשפחה שלי איבדנו כל אמון ברשויות".

     

    מהפרקליטות נמסר: "בתיק נעשו במקור פעולות חקירה רבות, לרבות חקירת הילדה כבת שבע על ידי חוקרת ילדים. בסופו של דבר הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות, בשל היעדר סיוע ראייתי לעדות בפני חוקרת הילדים. כשהמתלוננת ביקשה לפתוח את התיק, החליטו בכירים בפרקליטות לבצע השלמת חקירה למרות חלוף הזמן ונגבתה מהמתלוננת עדות נוספת. אלא שגם השלמת החקירה לא הניבה ראיות נוספות, ולאחר בחינה נוספת הוחלט לסגור את התיק בשנית.

     

    "המתלוננת הגישה ערר, ולאחר שהתיק נבחן בפעם השלישית על ידי צוות פרקליטים חדש מפרקליטות המדינה, נמצא כי אין די ראיות לצורך הגשת כתב אישום. עם זאת החליט המשנה לפרקליט המדינה, בשל חומרת הדברים, להורות על ביצוע מאמץ חקירתי נוסף בניסיון לעבות את הראיות בתיק. במסגרת זו נגבו עדויות רבות, נאספו מסמכים ורשומות רפואיות ואף נערך עימות בין המתלוננת לחשוד.

     

    "תיק זה נבחן לכל אורכו בלב פתוח, וזאת למרות הקושי הלא מבוטל הכרוך בניהול הליך פלילי בחלוף זמן כה רב. עם זאת, לאחר בחינה מדוקדקת של חומרי החקירה בתיק, לרבות החומרים שנאספו בהשלמות החקירה, נמצא כי אין די ראיות להעמדת החשוד לדין פלילי".

     

    גם לגננת לא הקשיבו

    הסיטואציה שבה ילדים מחויבים להמשיך להיפגש במהלך החקירה עם הורה שנחשד כי פגע בהם מינית מוכרת היטב גם לקרן, שהגישה לפני יותר משנה עתירה לבג"ץ בדיוק בעניין זה. זה קרה לאחר שחויבה להביא את בתה למפגשים עם אביה, למרות תיק שהיה פתוח באותה עת בגין חשד שתקף מינית את בתם המשותפת.

     

    "היא הייתה רק בת שלוש, כשיום אחד התחילה לשיר שירים גסים ולעשות תנועות בעלות אופי מיני", היא מספרת, "גם הגננת סיפרה לי שההתנהגות שלה השתנתה. היא התחילה לעשות פיפי באמצע הגן וחזרה למוצץ".

     

    עברו כחודשיים עד שבתה של קרן ראתה חוקרת ילדים. גם כאן החקירה לא העלתה ממצאים מספקים. "איך שהסיפור הזה התחיל הלכתי לבית משפט להוציא צו הרחקה, אבל בדיון שאחרי השופט ביטל אותו. אז המשטרה עדיין חוקרת, התלונה עדיין פתוחה, לא ביררו עדיין את העניין לעומק, וההסדרים ממשיכים כרגיל, כולל לינה אצלו בבית. והוא עלול להפחיד אותה ולהגיד לה למשל שהוא ילך לכלא אם היא תדבר. בלילות שאחרי השהייה אצלו היא הייתה במצב נוראי. לא ישנה, עושה פיפי במיטה, מתנהגת אחרת בגן. אבל את אף אחד זה לא עניין, ואני חייבת לשתף פעולה עם זה, אחרת יגידו שאני יוצרת ניכור הורי.

     

    "ברווחה התחילו להאשים אותי שאני מכניסה לילדה דברים לראש. וזה למרות שהיא סיפרה מה עשה לה, גם לרופא שבדק אותה וגם לחוקרת הילדים", היא מוסיפה, "אבל כל פעם זה לא מספיק להם בשביל לבסס תיק. היו כל כך הרבה פעמים שהיא אמרה פה מילה ושם מילה, וכל פעם את אומרת לעצמך, הפעם מישהו יתייחס לזה, אבל זה לא קורה. איך אני אמורה לפנות למישהו לעזרה כשטוענים שאני מכניסה לילדה דברים לראש?"

     

    ואז הגיעה עדות נוספת, הפעם מצד גורם שלישי. הגננת בגן שמעה את הילדה מספרת על מעשים מיניים מצידו של האב והלכה לדווח במשטרה. "גם התלונה הזו לא הייתה מספיק טובה בשבילם והתיק נסגר", מספרת האם, "זו ילדה בת ארבע. היא לא יכולה לבטא את עצמה. אתם אמורים להגן עליה, אתם אמורים להבין מה האינטרס שלה ולשמור עליה".

     

     

    עו"ד לידר פלג
    עו"ד לידר פלג

     

    לאחר סגירת התיק הגישה האם ערר. מהפרקליטות נמסר כי "לאחר בחינת חומר הראיות, התיק נסגר בהיעדר ראיות מספיקות. הערר נבחן כעת בכובד ראש על ידי הגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה". ¿

     

    liatbs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 23.02.17 , 17:15