שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    הריסות אום אל־חיראן, השבוע | צילום: איי.פי
    המוסף לשבת • 23.02.2017
    "ארדן ואלשיך צריכים להתנצל ולקחת אחריות. זה אקט של אנושיות כלפינו, המינימום שהם יכולים לעשות"
    ד"ר אמאל אבו–סעד לא הייתה צריכה את מסקנות מח"ש כדי לדעת שיעקוב אבו אל–קיעאן אינו מחבל. האישה הבדואית, שמשלבת קריירה אקדמית עם ציות לקודים המסורתיים, כואבת את הריגתו ("כשבאים להרוס בתים לא אמורים למות אנשים"), מנסה להשיב לשאלות הקשות של בנותיהן המשותפות
    עודד שלום | צילום: שאול גולן

    עם אור אחרון הגענו לכפר שרובו כבר נחרב, אום אל־חיראן. מעל הבתים המעטים שעדיין עומדים על תילם ריחף ענן סמיך שאיים להתפקע. חורבות הבתים שנהרסו כאן לפני כחודש נותרו במקומן: אבנים מנותצות, מוטות ברזל קרועים ושרידי רהיטים שנשברו והתקפלו תחת עומס משקל הקירות שמוטטו כפות הדחפורים.

     

    בקור מרעיד העצמות מצאנו את ראבעה, אלמנתו של יעקוב אבו אל־קיעאן, עומדת עטופה במעיל דק, לא הרחק מגל האבנים ולוחות העץ והפח שהיה פעם ביתה. "מאז שהרסו לי את הבית", אמרה בדכדוך, "אני יושבת על ההריסות ומנסה להוציא דברים. קצת כלים, בגדים, מה שאפשר. בערב כבר מתחיל להיות קר, אז אני והילדים נכנסים לבית של האבא של יעקוב זיכרונו לברכה, מוסא, שנפטר לפני שבועיים אחרי שלא הפסיק לבכות על המוות של בנו".

     

    על הגבעה הקטנה מול ביתה עמד הבית של עאק'לה, אלמנתו של מחמד, אחיו הבכור של יעקוב. מחמד נפטר ממחלה קשה לפני כעשר שנים והותיר שתי אלמנות – עאק'לה ואמאל. את אמאל לקח יעקוב תחת חסותו ולשניים נולדו שלוש בנות, אחיות לשלושה ילדים מנישואיה למחמד. בתיהן של שתי הנשים הופלו יחדיו והם רובצים בהריסותיהם זה לצד זה עד שקשה להבדיל ביניהם. הברזלים והאבנים התערבבו זה בזה בעיסה אחת של הרס. קרעי מזרן מבצבצים בינות האבנים, ובגדים שפעם היו טובים מוטלים שם כסמרטוטים.

     

     

    אבו־סעד, השבוע. "זו לא בקשה מופרזת שיתייחסו אלינו כאל בני אדם"
    אבו־סעד, השבוע. "זו לא בקשה מופרזת שיתייחסו אלינו כאל בני אדם"

     

    גם הילדות צפו בסרטון

    הגענו לשם ביום רביעי לאחר שנודעו הממצאים הראשוניים של חקירת מח"ש שנפתחה בעקבות מותם של רס"ב ארז (עמדי) לוי ויעקוב אבו אל־קיעאן בחודש שעבר במהלך הריסת בתים בכפר. זמן קצר לאחר האירוע פירסמה המשטרה הודעה כי לוי נדרס למוות על ידי אל־קיעאן שהוגדר כמחבל, איש התנועה האיסלאמית שפעל בהשראת דאעש. הוא נורה למוות על ידי חבריו של לוי וברכבו נמצאו בגדים ומחשב שהוציא מביתו שעמד להיהרס. גם השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, מיהר להגדיר את האירוע כפיגוע ואת אל־קיעאן כמחבל. מפכ"ל המשטרה, רב־ניצב רוני אלשיך, כינה אותו "בן עוולה".

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    תיעוד האירוע מרחפן משטרתי

     

    עכשיו מתברר כי חקירת מח"ש העלתה שלא היה מדובר בפיגוע, ועדויות השוטרים שהיו במקום סתרו את הממצאים. את אם שלוש בנותיו, ד"ר אמאל אבו־סעד, הממצאים הללו לא מנחמים. "כל מי שהכיר את יעקוב לא האמין לגרסת המשטרה. המשפחה שלו, אחיו, ילדיהם, אשתו וילדיו, בנותיו, כולם נפגעו מהכתם שהוטל עליו. לנו היה ברור שזה לא נכון. יעקוב היה רחוק מאוד מהדברים האלה, רחוק מאוד ממחשבות מהסוג הזה. האמירה שהוא מחבל ושייך לדאעש הייתה פגיעה קשה בשמו ובמשפחתו. הוא היה איש מערכת החינוך. כל אחיו וילדיהם נטועים במערכת החינוך ובמערכת הבריאות. בנו חוסאם מסיים בקיץ לימודי רפואה באוקראינה. אח אחד שלו מפקח במשרד החינוך ואח אחר מנהל בית ספר. יש לו בן מהנדס שעובד כמורה בבית ספר, שתים מבנותיו לומדות הוראה. וזה רק הגרעין הקרוב אליו, מה לנו ולדאעש? אני עצמי אשת חינוך במכללה ועובדת עם יהודים וערבים, ופתאום באים ומטילים עליי כזה כתם. זה נורא שבקלות כזו אפשר להדביק לבן אדם דבר כזה, בלי לבדוק, בלי לחכות רגע שהדברים יתבהרו".

     

    בת 42, אם לשישה ילדים, בת לקייה שנישאה למחמד אבו אל־קיעאן, בן חורה. זה היה לפני 15 שנה, ואמאל הייתה אז מורה למדעים וחוקרת באקדמיה. אישה צעירה, עצמאית, שרבים חיזרו אחריה וביקשו את ידה מאביה והיא סירבה לכולם, חששה שתאבד את חירותה ותיאלץ לוותר על חייה המקצועיים. מחמד היה מהנדס אלקטרוניקה שבחר בהוראה. בתחילה לימד ובערוב ימיו ניהל בית ספר תיכון. היחיד שהבטיח לה שתוכל להמשיך בלימודיה ועבודתה וזכה בליבה.

     

    הדוקטורט שלה הוא בינתחומי, רפואה והוראת מדעים. היא עובדת במכללת קיי בבאר־שבע, שם היא עומדת בראש התוכנית להכשרת המחנכים לגנים במגזר הבדואי. חייה הם תערובת של פריצת גבולות והתנהלות בתוך המסגרת המסורתית. מצד אחד בחרה בקריירה אקדמית. מצד שני, אחרי מות בעלה נהגה על פי המסורת לפיה אחד מאחיו של הנפטר פורש את חסותו על אשת האח המת. 

     

    בליל 18 בינואר היא ושלוש בנותיה הלכו לישון בביתה של שרה, אמו של יעקוב, ביישוב חורה. "אום אל־חיראן זה כפר לא מוכר בלי תשתיות מים וחשמל מסודרים, לכן אני ישנה מדי פעם אצל אמא של יעקוב, במיוחד בחורף, כשקר. באותו בוקר התקשרו אליי ואמרו שבאו שוטרים להרוס בתים בכפר. התארגנתי עם חמותי וגיסותיי כדי להגיע לשם מהר ולהספיק להוציא דברים מהבית. בערך שני קילומטרים מהיציאה מחורה לכיוון אום אל־חיראן היה מחסום של המשטרה וצעקו לנו ברמקול להסתובב בחזרה כי אין כניסה לכפר. לא הייתה ברירה והסתובבנו חזרה. ואז מהר מאוד הגיעו ידיעות שיש בכפר הרוגים, בהם יעקוב. מיד אחר כך הבנו שאחד ההרוגים הוא שוטר שנהרג מירי של החברים שלו. היינו כולנו בהלם. כשבאים להרוס בתים לא אמורים למות אנשים. יעקוב היה בן אדם שקט וסובלני, לכולם היה ברור שטופלים עליו אשמות שווא".

     

    איך הבנות קיבלו את זה?

    "יש לנו תאומות בנות 7 והגדולה בת 8, והיה להן קשה לקבל את העובדה שהוא נהרג. הרי הוא לא סתם מת. הרגו אותו. היה לי קשה להסביר להן למה הוא נהרג, למה ירו בו. הן ראו סרטונים בפייסבוק של האירוע והגדולה שאלה: 'למה ירו בו ולא תפסו אותו? מה הוא עשה שהגיע לו שיירו בו?' הדמות שהיא הכירה והמושג מחבל לא התחברו לה. היא כעסה, שאלה למה אומרים עליו דברים כאלה, למה לא מפסיקים לומר עליו כאלה שטויות".

     

    ומה ענית לה?

    "שהיא מכירה את אבא שלה ויודעת את האמת, שהוא לא היה מחבל. אמרתי לה שבסוף האמת תצא לאור. תראה, קשה להתמודד עם ילדים. תמיד יהיו להם שאלות, ולא תמיד יש עליהן תשובה. תחשוב גם שאין לנו בית יותר. כל הזיכרונות שלנו נקברו תחת ההריסות. לא קיבלנו התראה שבאים להרוס לנו את הבית ובגלל זה לא הוצאתי כלום. הרי אם הייתי יודעת הייתי נערכת ואוספת את הדברים, מבקשת מהמשפחה שיבואו לעזור לי לפנות את הדברים. היו להן אלבומי תמונות מאז הן נולדו. המון תמונות שלהן ושל הילדים הגדולים עם אבא שלהם, מחמד. לא נותרה לנו שום תמונה ממנו, שום זיכרון צילומי. הכל נקבר תחת ההריסות. לבנות היה חדר גדול עם המון משחקים. משחקי קופסה, פאזלים, לגו, בובות, דובים. הכל הלך חוץ מדובי אחד שהצלחנו לחלץ. היו להן בגדים שהם אהבו והם נותרו עם הבגדים המעטים שאיתם הלכנו לישון אצל הסבתא. בינתיים קיבלנו עזרה בבגדים מהמשפחה, אבל אין לי מושג מה נעשה הלאה".

     

    קבר את בנו ונפטר

     ממנה נסענו לבית אמו של יעקוב, שרה. היא בת 80 ועל המיטה שעליה היא יושבת מונחת תמונת בנה המת. בנה חמאד, מנהל בית ספר, אומר שמאז האירוע היא לא מפסיקה לבכות. האב מוסא הלך לעולמו בגיל 99 אחרי שקבר את בנו. זו משפחה ענפה שיצאו ממנה מורים, רופאים ורוקחים למכביר. לחמאד בן נוירוכירורג בסורוקה, ובן אחר סיים רפואה ועושה סטאז' באותו בית חולים. לאחמד, אח נוסף, יש בן רוקח ובן אחר הוא דוקטור לרוקחות. אפשר למלא גיליון שלם ברשימת התארים של האחים וילדיהם.

     

    "ההאשמות של השר ארדן והמפכ"ל אלשיך על האח שלנו עשו לנו צמרמורת, ממש בחילה", אומר חמאד. "לנו היה חשוב לגלות אחריות ומנהיגות כלפי המשפחה שלנו והציבור כולו. אם היינו מדברים בצורה לא אחראית, תאר לעצמך מה היה קורה. אם הם היו נוהגים באותה מידה של אחריות, לא היינו כועסים כל כך".

     

    "אמרנו את האמת מהרגע הראשון", אומר אחמד. "הם אלו שלא אמרו אמת. השר ידע כבר אז שמדובר בשקר וגם עכשיו, כשהוא יודע את האמת, הוא לא יוצא בפה מלא ואומר: 'טעינו, אני מתנצל, הטעו אותי והאשמתי את אל־קיעאן בהאשמות שווא'. אנחנו רוצים שהשר יגלה מנהיגות ויבוא לכאן ויסתכל בפנים של אמא שלנו ויתנצל. שיגיד לה: 'שרה, טעינו'. באותו יום הם רצחו את יעקוב כמה פעמים. באו באמצע הלילה כמו גנבים להרוס לו את הבית למרות שזה לא היה התאריך שנתנו לו. אם היו באים בשמונה בבוקר הוא כבר לא היה שם אלא בבית הספר, ואז היה נמנע האירוע הזה. אמרו שהוא נסע בלי להדליק אורות וראו בסרטון שהוא הדליק אורות. בג'יפ שלו היו חורים של קליעים מכל הכיוונים. הוא לא נהרג בידי המשטרה, הוא נרצח על ידה. ערב לפני כן הוא בא לאמא שלנו ואמר שכשיבואו להרוס לו את הבית הוא יארוז את החפצים שלו ויצא מהבית, לא יישאר שם לראות את ההריסה. וזה מה שהוא עשה. עדי ראייה סיפרו לנו שהוא נפצע ולא מת מיד. במקום טיפול נתנו לו לדמם למוות. השוטר שמת שם מת סתם. חבל לנו עליו. ביקשנו לנחם את המשפחה שלו, אבל קצינים במשטרה אמרו לנו שלא כדאי, שלא יהיו בעיות. אנחנו באמת השתתפנו בצערם מתוך תחושה וידיעה שגם הוא וגם יעקוב היו קורבנות באירוע הזה".

     

    שבועיים אחרי הריסת הבתים באום אל־חיראן והמוות המיותר של השוטר לוי והאזרח אל־קיעאן, פונה המאחז עמונה. אמאל אומרת שראתה חלק מתמונות הפינוי שם וחשה בושה. "זה רק חידד לי שיש פה אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'. בעמונה המשטרה התייחסה אל המפגינים כמו אל בני אדם. אנשים שם לא רצו להתפנות ולצאת מהבתים ולא נהגו בהם אלימות, למרות שחלק מהם נהגו בשוטרים אלימות. כך ראוי לנהוג בבני אדם, באזרחים של מדינה דמוקרטית, גם אם הם מוחים. חבל שלא נהגו אצלנו באותה הדרך. שם נהגו בכבוד בלי אלימות של ירי ורימוני גז והייתי מצפה שגם במגזר הבדואי, כשבאים להרוס בתים, ינהגו כך. זו לא בקשה או ציפייה מופרזת שיתייחסו אלינו כאל בני אדם".

     

    מה תגידי בערב לבנות?

    "הן בטח כבר יהיו מעודכנות. אני בטוחה שתהיה להן הקלה רגשית. זה לא יחזיר להן את אבא שלהן, אבל לפחות הם ידעו שהכתם שהוטל עליו הוסר. זה יקל עליהן קצת".

     

    גם אמאל, כמו אחיו של יעקוב, מצפה להתנצלות. "אני חושבת שבן אדם שמכבד את עצמו ועשה טעות צריך לדעת להתנצל. לקחת אחריות על הטעות שעשה. ארדן ואלשיך טעו ומיהרו להטיל אשמות שווא ודופי ביעקוב. הם צריכים להתנצל בפני אמא שלו, בפני ילדיו, בפני אחיו, בפני כל משפחתו. זה אקט של אנושיות, המינימום שהם יכולים לעשות. התנצלות לא תחזיר את יעקוב, אבל היא תקל על המשפחה, תעזור להם להתאבל כמו שצריך על הבן שהלך כך סתם, ללא סיבה".

     

    אחר כך, לפני שנפרדנו מהאם הקשישה שרה, היא מיררה בבכי. "למה לא שלחו את השוטרים ליעקוב בשמונה בבוקר? למה? אם היו באים בשמונה הוא כבר לא היה בבית, לא היה עכשיו מת, אלוהים, למה באו אליו ככה מוקדם, והוא, מה עשה, מת על לא עוול בכפו", קוננה האם ולא חדלה גם לאחר שכבר עמדנו בחצר הבית ונפרדנו מבניה. ¿

     

    odeds@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 23.02.17 , 17:50