עשינו חזרות בתחתונים

לסנדרה הולר עדיין מוזר לשמוע את פרצי הצחוק של הקהל שצופה בסרט, "טוני ארדמן", בכיכובה. מאז הבכורה שלו בפסטיבל קאן שעבר, אז פרץ למרכז התודעה ועד לשבוע הנוכחי, כשהוא נחשב למועמד המוביל לזכייה בקטגוריית הסרט הזר באוסקר, הסרט הגרמני הזה מצליח לשבור כל ציפייה אפשרית. לא סתם פורסם לאחרונה כי ג'ק ניקולסון התאהב כל כך בסרט שהוא החליט לחזור מהחצי־פרישה שלו בגיל 80 כדי לשחק בגרסה אמריקאית.

דרמה קומית גרמנית בת כמעט שלוש שעות שמתרחשת בכלל ברומניה, על אב בדחן ובודד שמנסה לתקן את יחסיו עם בתו הקרייריסטית, אולי לא נשמע כמו מתכון לצחוקים פרועים. אלא שבשתי ההקרנות בהן ראיתי את הסרט, בשתי מדינות שונות, הקהל מוצא את עצמו שואג מצחוק בנקודות הכי פחות צפויות. הולר בת ה־38 אומרת, שגם לה זה בא בהפתעה.

"האמת היא שלא הבנו בכלל שאנחנו עושים קומדיה", היא מספרת בראיון ל"ידיעות אחרונות" על העבודה המשותפת על הסרט הנפלא הזה עם הבמאית מארן אדה, מי שגם הפכה לכוכבת בסצנת הפסטיבלים, ולאחד הקולות הכי דומיננטיים של הקולנוע הגרמני. "מבחינתי זה סרט על משפחה, וגם אם הסרט נוגע בהומור, הוא לא סרט 'מצחיק' בעיני. הוא על בעיה של דור – והיחסים שלנו עם דור ההורים שלנו שהיה הרבה יותר נטול בעיות".

את מאוד פעילה בתוך הקולנוע הגרמני, אבל פחות מוכרת מחוצה לו. איך התחושה שסרט כזה מגיע עד האוסקר וגורם לכזו הזדהות?

"אני חושבת שהסרט נגע באיזושהי נקודה אוניברסאלית. זה סרט על אבא שיש לו פנטזיה להציל את הילדה שלו, להיות המושיע שלה. זו פנטזיה שיש לנו גם כהורים וגם כילדים, ובמידה רבה, היום יותר מתמיד, אנשים רוצים שמישהו יציל אותם".

מצד שני יש בתסריט של מארן משהו מאוד אישי ופרטי.

"נכון, ולכן אני לא ממש מבינה את זה עד הסוף. מצד שני, לכולם יש משפחה ועבודה והתנגשות ביניהן, לכן הם יכולים להזדהות עם התסריט".

הולר מודה שלקח לה זמן לחבב את הדמות שלה בסרט – אינס הקרייריסטית והקרירה שכמעט לא מחייכת. "היא לא מנסה להתחבב או להיות מנומסת, זה משהו ששונה מאוד ממני", אומרת הולר.

ואם יש סצנה מופתית אחת בסרט שהפכה כבר לקלאסיקה, היא מגיעה לקראת הסוף כשהתרחשות לכאורה שגרתית בין חברים הופכת להיות סצנה בה כמעט כל גיבורי הסרט מתפשטים ומסתובבים זה סביב זה בעירום מלא. "צילמנו אותה במשך שלושה ימים שלמים. את החזרות עשינו בתחתונים".

היה קשה לצלם את הסצנה הזו?

"האמת שלא. כלומר, תמיד יש אלמנט של הפתעה כשאתה נמצא בעירום מול מישהו שאתה לא אמור לראות במצב הזה, והוא עירום מולך. מצד שני זה היה נכון לסיטואציה. הרגשתי שזו ההחלטה הנכונה לדמות. כשאנשים מתפשטים הם משתנים ונעשים חופשיים. אני אוהבת שכולם נחשפים, מתגלה אמת פנימית וגם אמת חיצונית שלהם. זהו סוג של רעיון גאוני של הבמאית לעשות את זה ככה".