שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Jonathan Bloom
    7 לילות • 28.02.2017
    אני לא אלים, אבל אני אדם שיגן על עצמו בכל העוצמה
    האב שקיבל מולו דום לב כשהיה ילד, החיקוי של ברלד שהטריף אותו, הפיוז הקצר שמסבך אותו פעם אחר פעם בטענות על אלימות, החיפוש אחר דמות סמכותית שתציב לו גבולות והלילה ההוא שסנטה קלאוס רדף אחריו בתל־אביב. נאור ציון הוא טיפוס קצת יותר מורכב ממה שאתם חושבים
    גבי בר־חיים | צילום: יונתן בלום

    בגיל 45, כשהוא רווק נצחי, נאור ציון יודע לספר איפה זה לא עבד בדרך. "ראיתי מישהי מאוד חמודה. ארץ ישראל היפה. איכותית כזאת", הוא מספר על אחד הדייטים. "גם למדה קולנוע. היא אמרה לי שהיא בדיוק נפרדה מחבר, והייתה כימיה. אמרתי יאללה. התחלתי איתה. יצאנו. אפילו לא התנשקנו בדייט הראשון. אמרתי, וואו, יש פה אופציה לחברה אפילו! בדייט השני ישבנו איפשהו ואז היא באה אליי לדירה. ואני מספר את זה אחד לאחד! היא מסתכלת על הסכין מטבח שקניתי באותו יום ואומרת, 'יואו, עכשיו אני יודעת שאתה גבר אמיתי. ולמה? כי אתה מבין בסכינים'".

     

    באדיבות ערוץ 10

    באדיבות ערוץ 10

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אמאל'ה.

    "אמרתי לה שאני לא בעניין של סכינים והיא הודיעה שאני מאבד אצלה נקודות. פה התחיל להיות סרט אימה, אבל אמרתי, די, לא ניתן לשטויות להרוס. אולי היא פריקית של כלי מטבח? בקיצור, התחלנו להתנשק. ואז אני מנסה לנשק אותה בצוואר, אז היא אומרת לי לא בצוואר. שאלתי, למה? מה הבעיה עם הצוואר? אמרה, זה משהו אישי, אני לא יכולה לספר. כאן כבר קלטתי שאני בסיטואציה בעייתית. אנחנו ממשיכים להתנשק ושוב פעם אני נוגע בה והיא קופצת, 'אמרתי לך לא בצוואר'! אמרתי לה, 'תקשיבי, מותק, מה הבעיה'? שם כבר הבנתי שנפלתי על משוגעת. חולת נפש אפילו. משהו בעיניים שלה היה לא בסדר. בסוף היא אומרת שהיא עשתה היפנוזה עם חברה טובה, והיא ממש ראתה חיזיון מדויק שהיא הייתה בטרבלינקה, בשואה. וכשבאו להכניס אותם לתאי הגזים נגמר הגז. אז תלו אותה. ומאז היא לא מוכנה שינשקו אותה בצוואר".

     

    צילום: יונתן בלום
    צילום: יונתן בלום

    סיבה מקורית.  

    "ואני עוד מנסה להצחיק, ובואי נאכל אולי תפוחי אדמה. ויש עוד פרט שאם אני אספר לא יאמינו. בואי נגיד שהיא לא צילצלה אחר כך".

     

    נו.

    "לפני שהיא ירדה מהאוטו שמתי לה את ,תחנה אחרונה טרבלינקה' של יהודה פוליקר, והיא פשוט טרקה עליי את הדלת והלכה בזעם".

     

    איבגי. קסטיאל. עמנואל רוזן. אתה חושש לצאת עם מישהי ולמחרת למצוא איזה פוסט בפייסבוק?

    "אני בז לגברים כאלה. אבל ללואי, שהוא הסטנדאפיסט הכי גדול בעולם בעיניי, יש קטע על מישהי שהוא יוצא איתה והיא רוצה שהוא ייתן לה אגרוף וכאילו יאנוס אותה, כי זו הפנטזיה שלה".

     

    נו?

    "כשאני יוצא עם מישהי אני מאמין שצריך לנהוג בצורה ג'נטלמנית. ואם מגיעים למצב שיש אחרי זה דברים סוערים במיטה, יש חוקיות מסוימת. אני חושב שהגבולות מאוד ברורים ואין צורך אפילו להיזהר. זה הטקט שלך כבנאדם מול מה שמותר ואסור. וגם אם אתה רואה מולך טיזינג אל תיכנס לשם".

     

    אתה אומר שנגיד אגרוף זה לא בדייט הראשון?

    (צוחק) "אני אומר שנגיד בחורה שיכורה ויש לי הזדמנות לעשות משהו - זה לא עושה לי את זה. אני אוהב אתגרים".

      

    * * *

    לפני שבוע חזר ציון עם עונה מספר ארבע של 'החברים של נאור'. הרייטינג היה גבוה יחסית לערוץ וגבוה יותר מהתכנית ששודרה מולו בערוץ 2. אבל הוא הגיע לקו הסיום הזה גמור. למרות שנשבע בעבר שהוא לא ישחק ויביים גם יחד, זה קרה שוב וכמעט הפיל אותו. "עבדתי מתשע בבוקר עד חמש בבוקר. הייתי כמו בטרייה של אייפון", הוא מספר. "יוצא מלא, חוזר עם אפס בטרייה ומה שמטעין אותי זה המיטה. בא הביתה, לפעמים בלי יכולת ללבוש את הטרנינג כדי לצאת לריצה. זה גרם לי לחטוף דלקת ריאות. פשוט כי לא היה לי למי לשחרר. וכששיחררתי לא היה מי שיתפוס".

     

    והנה, עם העונה החדשה, הגיעו גם אותן טענות על יחסי אנוש בעייתיים והתעמרות בצוות ההפקה. כולל התפרצויות זעם, צרחות, עלבונות ולפי מכתב שהוציאו בקיץ האחרון שח"ם (איגוד השחקנים), גם זריקת כוס במהלך צילומי העונה הנוכחית, שתכולתה פגעה באחת מהעובדות. זו לא הפעם הראשונה ששמו של ציון נקשר בפרשות מהסוג הזה. העננה הזאת מלווה אותו כבר 16 שנה. בראיונות קודמים טען שהוא הקורבן. ההסבר שלו, כשזה קורה בעבודה, זה שהוא פרפקציוניסט: איש עבודה, שיודע להעמיד את הצוות שלו במקום. קולגות שלו, כמו גם אנשי מקצוע שעבדו איתו בעבר מדברים על איש מוכשר וחביב, מקצוען אמיתי, עד שקופץ לו הפיוז.

     

    בוא נסגור את הנושא הזה אחת ולתמיד: אתה בנאדם אלים?

    "ממש לא. אני לא בנאדם אלים, אבל (מדגיש) אני אדם שיגן על עצמו בכל העוצמה ממי שבא לפגוע בו, ורק מתוך פעולה של הגנה, לא של תקיפה".

     

    כמו שאני אומרת לבת שלי, תרביצי, אבל רק אם מישהו התחיל?

    "בדיוק. אבל לפי חוק יותר מבוגר".

     

    אז זרקת על מוכרת קרפים פח, כיסא וסכו"ם אחרי ששמה לך בטעות סירופ שוקולד במקום מייפל?

    "אם היית רואה את זה מהצד לא בטוח שהיית בצד שלה. גם אני עשיתי שם משהו לא בסדר אבל זה רחוק שנות אור ממני".

     

    למה הודית ושילמת לה 3,000 שקל?

    "לפעמים אתה לא עושה מה שצודק אלא מה שיעצו לך כדי שלא יהיה מזה עניין. בדיעבד זו הייתה טעות. ומה מדהים? שזה בכלל לא היה קשור אליי! הגעתי לשם רק בגלל מישהי שיצאתי איתה שרצתה קרפ מאוד מסוים".

     

    ולא תקפת את צלם הפפראצי?

    "זה היה סתם צלם שחיפש להטריד. לא היה שם כלום. זה שולי".

     

    והילד ההוא, שאמר לך שאתה לא מצליח והרמת אותו באוויר בקניון עזריאלי?

    "לא היה ולא נברא. נראה לך שהיה דבר כזה ולא הייתי יושב היום בבית מעצר?!"

     

    והעובד שאמר לך ש'החברים' מזכירה את 'רמזור' ומאז לא נראה על הסט?

    "שטויות. אגב, הוא באמת אמר את זה, אבל זו לא הסיבה שהוא עף".

     

    ומה שנכתב על השפלות על הסט של 'עממיות'?

    "איזה השפלות, אני מוכן לשלוח לך צילומים מאחורי הקלעים. לפעמים צריך להרים את הווליום, אבל העוול שנעשה לי הוא מאוד גדול. הוא לא משנה לי את הקריירה, אבל זה משפיע - אני חושב שאני לא שונה מבמאי אחר שמרים את הקול, אבל בגלל שאני נחשב לקומיקאי מצפים שאהיה האפי־האפי, ג'וי־ג'וי. זה לא ככה. זה גם לא ככה בחיים".

     

    סבבה. אבל מה עם ההוא שניסה בקיץ לצלם את הסט וצרחת עליו, ולפי אנשים שם, אם לא היו מתערבים זה היה נגמר רע?

    "בא בחור וניסה להפריע לצילומים, עשה פרובוקציה, התפתח ריב מאוד קולני, בדיעבד אני חושב שקצת... הייתי מנהל את זה אחרת אם הייתי יכול, פשוט הסיטואציה שם הייתה מאוד בעייתית, גם ברמת העייפות ויום הצילומים הקשה. זה באמת מקרה שאני חושב שלא נהגתי בסדר בו. וזהו".

     

    וזרקת על מישהי בצילומי העונה כוס וויסקי?

    "זה היה מיץ תפוחים וזה ממש לא מה שקרה. אף אחד לא עזר לי ואני מול 60 ניצבים ו־20 שחקנים ומישהי מסמסת לי מול הפרצוף ואז עוד אחת מסמסת ואני מבקש ממנה יפה (מרים את הקול), 'מותק, אפשר לא לסמס לי מול הפרצוף?!' והצלם לא מתפקד. אז היה שלב שלקחתי כוס מפלסטיק וזרקתי אותה לארץ תוך כדי שצעקתי, 'די! נמאס לי'. עכשיו, אני יודע מי אני. כשאני כועס אני מפחיד. יש לי אחריות על דברים שאני עושה. ודווקא זה מקרה שבאמת נעשה לי עוול מטורף עם הפרסום של זה! אמרו לי, מה שאתה עברת פה זה לינץ'! ועל כלום! על שום דבר! אני מושך אש יותר מאחרים. לא יודע למה, אולי אני נראה בריון. נראה אימתני. אבל בינינו זה לא המצב. ממש לא המצב".

     

    כדי לסכם, אתה טוען שכולם משקרים?

    "כן. היה רק מקרה אחד שאני הייתי ממש לא בסדר בו והוא לא פורסם. שם הייתי קרוב מאוד לעבור קו אדום, ולא ניכנס לזה. וכן, כולם דרמה קווינז. חד־משמעית. עשו לי שם של מייק טייסון וזה בא להם טוב בתבנית".

     

    היה רק מקרה אחד כזה?

    "היו לי מקרים יותר קשים שלא פורסם עליהם אף פעם, אוקיי?! ואני לא אתן דוגמאות".

     

    היית פעם בטיפול?

    "הייתי. ובכל פעם חשבתי כמה חוסר מקצועיות יש בעולם של הפסיכולוגיה. ברמה של דברים שאסור שיקרו. הרי מה זה פסיכולוגית? אתה פורק. היא תיתן תובנות. רוב האנשים לא ידעו ליישם את התובנות. זה כמו עוזרת בית: אתה נכנס ואומר, וואי, איזה יופי, אני חייב לשמור על זה ככה. אבל אחרי ארבעה ימים אין מה לעשות והכל יהיה מבולגן".

     

    אז איפה אתה משחרר כעסים?

    "ריצה זה שחרור, נשמה. הדבר הכי טוב שזה עושה לך לנפש: אתה משחרר. אתה פורק. אנשים צריכים לפרוק. יש ימים שהגוף פתאום אומר, יאללה, רוץ אחי - אני איתך. המקסימום שרצתי בחים שלי זה 34 קילומטר, וזה כי חטפתי קריזה".

     

    טוביה צפיר. אלי יצפאן. מה יש לקומיקאים שהם מתפרצים ככה?

    "זה לא עניין של עצבים. ואני חושב שאני אדם שונה מהם. סבלנות היא התכונה הכי בולטת שלי, כמה שזה יישמע לך מצחיק. כמו אבי נמני: על המגרש טראש טוקר ובבית ג'נטלמן".

     

    מה לגבי ברלד והחיקוי שלך ב'בובה של לילה'? אהבת את איך שציירו אותך שם?

    "בואי ואסביר לך: ירון ברלד הוא בן טיפוחיי. היה המעריץ הכי גדול שלי מהתיכון. אני הייתי הראשון שהביא אותו לטלוויזיה. עכשיו, לא אשקר, כשהחיקוי הזה יצא התגובות של הקהל אליי ברחוב קצת יצאו מפרופורציה. האמת שזה קצת מאכזב, שאנשים באים ועושים לך, 'איי איי איי', או 'ימינה ת'צלם' כל שנייה. זה כבר פחות סקסי. בדרך כלל אני מגיב באיזי, אבל הפעם זה פשוט איפשר לאנשים להגיב בצורה יותר קיצונית כשהם ראו אותי ברחוב. חוץ מזה? אני חי עם זה בשלום לגמרי".

     

    דווקא שמעתי שאחרי כל תוכנית היית מצלצל וצועק שיורידו את זה.

    "ממש לא נכון. הייתה שיחה אחת עם אלי בן דוד (יוצר 'בובה של לילה', גב"ח) שהייתה בהומור בכלל. אני המפרגן הכי גדול של 'בובה של לילה', אז אני מכחיש מכל וכל".

      

    * * *

    כשמסתכלים על ציון, נדמה שהזמן קפא. נראה בול כמו לפני עשר שנים. באותו סטטוס משפחתי. עם אותו זקן צרפתי ולוק שרירי. וגם, עדיין עובד על 'החברים של נאור'. חמש שנים אחרי משבר גיל 40, הוא מתחזק זוגיות יציבה של שני עשורים עם דארת' ויידר, פסל שחור בגובה שני מטר בסלון, שנכנס לחייו בגיל 25, ונשאר בשביל הצחוקים. הנשים באו והלכו. עד לפני שנה היה במערכת יחסים של שלוש שנים. בהשקת העונה השיק גם חברה חדשה. הם יחד כבר שבעה חודשים. אפילו אנשים שקרובים אליו הופתעו מהעובדה שהוא בזוגיות. הפרט שציון מוכן להסגיר הוא שקוראים לה לימור. זהו. אותם מקורבים טוענים שגם אחרי שנים, הם לא ממש יכולים להגיד שהם באמת מכירים אותו.

    קצת מאכזב שאנשים עושים לך 'איי איי איי'. החיקוי של ברלד
    קצת מאכזב שאנשים עושים לך 'איי איי איי'. החיקוי של ברלד

     

    בן 45. רווק. לא גרוש. רווק. זה די נדיר בישראל. מה קורה?

    "אין לי איזה פחד מזוגיות, אני פשוט לא בנאדם שמשקר לעצמו. אנשים כאן פראיירים. אנחנו חיים בחברה שמקדשת את האני ועדיין אתם מפקידים את הדבר הכי יפה והכי טהור שלכם בידיים של הרבנות? הם יגידו לי מה לעשות או 'מגורשת'?! בא לי לקחת אנשים (פניו מאדימות) ולהגיד להם, מה אתם מטומטמים? אנשים לא יודעים מה הם רוצים, מחליטים בשבילם. וזה נכון גם בענייני חתונות וילדים. כולם טסים ליער השחור! כולם ניו באלאנס! זה רק מראה כמה אנחנו עדר".

     

     

    הכי מצליחה בתולדות ערוץ 10 . החברים של נאור
    הכי מצליחה בתולדות ערוץ 10 . החברים של נאור

     

    וכשהעדר אוהב את הסדרה שלך הוא בסדר?

    "לא. זה לא בסדר. אבל אני לא יודע אם המילה עדריות היא נכונה. אחד הדברים שאנחנו מאוד גאים בו זה שהמנעד הקהלי מאוד גדול אצלנו. וכן, אני לא מבין איך אנשים במאה ה־21 מסכימים שיהיה דבר כזה שנקרא רבנות. לא מבין את זה, בכנות. מה זה הדבר הזה, לעזאזל?"

     

    אמא לא תכעס אם במקום להתחתן תביא לה נכד.

    "היו לי כבר הרבה הזדמנויות לעשות ילדים, לא עשיתי אותם רק בגלל האחריות. זה להיות מסור ברמה שזהו זה, דטס איט, עם האישה. ומעכשיו נו בולשיט. ואני בגישה שלי נאמן כמו לביאה, ואני עכשיו איתך באש ובמים ואני לא אעזוב ואהיה איתך גם במשברים לפחות עשר שנים קדימה. אני ילד בנשמתי וילדים מרגישים את זה. הם מתחברים אליי כי אני כמוהם".

     

    לזה אני מתכוונת. יכול להיות שאין מקום לעוד ילד, יש אותך.

    "די נכון".

     

    והוא גם ילכלך את דארת' ויידר.

    (צוחק) "בפרק שלא נכנס העונה אני יוצא עם אמא חד־הורית שיש לה ילד בן שש שקוראים לו גם נאור. ויש המון אי־הבנות. ואני מאוד נקשר לילד ובסוף אני מסתדר איתו יותר ממה שאני מסתדר עם האמא. אם כתיבה באמת משקפת את התת־מודע כמו שאני מאמין, אז יכול להיות שהיא רומזת משהו".

     

    איך אתה כבן זוג?

    "בשנים האחרונות אני מאוד מכיל. אני יכול להגיד לך הכי אמיתי שהיו לי כמה חברות רציניות מאוד שאחרי שנים שזה נגמר נורא רצו לחזור. ואני לוקח את זה כסוג של מחמאה".

     

    אז למה אתה לא שם?

    "תראי, הרגעים שהיה לי הכי טוב בחיים היו בזוגיות, אבל אני פשוט לא בנאדם שמשקר לעצמו. אני רואה סביבי המון זוגות נשואים שמשקרים לעצמם כל יום. הם ביחד רק מתוך הפחד להיות לבד".

     

    אחת מהאחיות של ציון - יש לו ארבע, והוא הנסיך, בן הזקונים - מצאה לאחרונה ד"ש מהעבר: יומן שאביו ז"ל כתב כאילו מנקודת המבט של בנו בן השבע, כשעשו יחד טיול של חודש וחצי בארצות־הברית. זה היה בתקופה שלטוס היה פריווילגיה. שנה לפני שהאב, משה ציון, נפטר. "אני זוכר שישבנו לשולחן, היה חג. סוכות. בימים לפני היו כמה התרעות. הוא היה מהגאים האלה שלא הלכו לרופא ולבית חולים. היו כמה אירועי אס־או־אס כאלה שהיה נראה שמשהו לא בסדר. אבל הוא היה גאה מדי להגיד. ואז הוא קיבל התקף לב ליד השולחן, זה היה התקף לב שלישי שלו, ואני רואה את זה מול העיניים".

     

    אתה זוכר מה קרה בבית אחרי זה?

    "לקחו אותו באמבולנס, ואני זוכר שעמדתי שם וכילד היו לי כל מיני נדרים כאלה, שאם אני אסתכל על השמש שתי דקות רצוף אבא יחזור. (מתנער) לדעתי עד היום אני לא רואה טוב בגלל זה. מבינה? גם אבא מת וגם זימברתי את העיניים".

     

    המשפחה נשארה ברמת־השרון כשהאם, חנה, הופכת למפרנסת היחידה. "והיה מצב שלא היה כסף כמו קודם: בואי נגיד שלא יכולתי לקנות צעצועים. לכן היום יש לי את זה בבית (מצביע בתנועת יד רחבה על מגוון מזכרות). אני זוכר שהיה לי חבר שהיה חוזר מארה"ב עם כל מיני דברים ובובות של סטאר וורז והייתי מת מקנאה. אבל הדבר היחיד שהיה באמת חסר זה דמות אב יותר חינוכית, יותר מחזיקה קצר. שנותנת תובנות. את זה לא היה לי".

     

    אימצת לך דמות אב?

    "כן. וילוז'ני, שהכניס אותי לסטנד־אפ כשכל מיני קופטשים התרסקו קמיקזה. בהתחלה הוא חשב שאני איזה טמבל קטן. איש מאוד חם. הוא מאוד השתנה והתבגר מאז שיש לו ילדים. זה ריכך אותו. למדתי ממנו המון. אבל אני חושב שהכי קרוב שהיה לי זה יוסי גנוסר. מהשב"כ. הבן שלו היה החבר הכי טוב שלי, שנהרג בעזה בגיל 19. מש"ק מודיעין שערבי דרס אותו. הייתי מאוד קשור אליו. למשפחה. אני מרגיש שאני צריך שמישהו יציב לי גבולות".

     

    מישהו שיגיד לך "אסור" כשאתה מקבל קריזה?

    "איזושהי דמות אב שתגיד לי, 'אתה מגזים'. יש לי רצון במרות הזאת".

     

    * * *

    המציאות של ציון היא סרט באורך מלא. תיקון: מערבון ספגטי פוגש סרט בורקס. יש טובים ורעים. אשכנזים ומזרחים. יש שואה ונשים וסכינים. ומעל הכל גיבור שנאבק בשיניים כדי לא ליפול מהסוס כל הדרך - אלוהים יודע לאן ולמה הוא דוהר. כבר 25 שנה שהוא מתזמר חתיכות מהמציאות המטורללת שלו לכדי מוצרי בידור מצליחים. קודם כסטנדאפיסט. בהמשך כיוצר וכותב טלוויזיה. אף פעם לא היה אהובם של מבקרי טלוויזיה, שנהנו ללעוג לסוג הישראליות שייצג ב'החברים של נאור', הסדרה המצליחה בתולדות ערוץ 10.

     

    אבל בזמן שאדיר מילר ו'רמזור' הגדירו מחדש את הבורגנות הישראלית נטולת הקוצים, 'החברים של נאור' העדיפה להתלכלך: היו בה ערסים וגמדים, פרחות סמויות ומצב משפחתי אחד שאפשרי. לא פעם זה היה מוטרף. יותר מפעם זה היה קורע. לפני חמש שנים שודרה העונה השלישית. באמצע עשה ציון את 'עממיות' בערוץ 2, שנכתשה בביקורות שכללו טענות לשנאת נשים. מתחילת דרכו היה מדובר באדם ריכוזי. מופיע, משחק, מביים, מצחיק וכותב את החומרים שלו בעצמו, ואם יהיה צורך גם יחזיק את הבום. ככה עבדה 'החברים של נאור' מהעונה הראשונה. ככה עבדה הספין־אוף שבאה בעקבותיה, 'עממיות'. ככה ציון עובד באופן כללי. אבל בדרך לעונה הרביעית הוא גילה שני דברים שהיו מחוץ לשליטתו: דדי הראל (יובל סמו), הטייס המקושקש ואולי הדמות האהובה ביותר בסדרה, עבר ל'ארץ נהדרת'.

     

    רונית איבגי ז"ל, ששיחקה את אמו של ציון נפטרה והותירה את תפקידה מיותם. הדינמיקה בין החברים, כפי שהכרנו אותה, הסתיימה. "הייתה לנו מערכת יחסים מאוד מיוחדת", הוא אומר על איבגי. "ותביני שהיא הגיעה אליי בטעות! הכי אי־הבנה. ראיתי מישהי בפרסומת אבל שלחו לי מישהי לא נכונה. אמרתי, זו לא זאת שביקשתי. אבל כשהתחילה לדבר אמרתי לה באמצע, 'אוקיי. קיבלת את התפקיד'. אני מרגיש שהיא חיה, אז אין לי כאב. אני מרגיש אהבה".

     

    אמרת שבלי סמו יהיה קשה להמשיך לעונה רביעית. התבדית?

    "את סמו יכולנו להביא רק לסוף העונה לפרק מחווה לסרט 'הבוגר'".

     

    הפרק הראשון שעלה בשבוע שעבר הציג קאסט כמעט חדש לגמרי: מלי לוי התפיידה ללא הסבר, ובמקומה הופיעה מירב פלדמן. מלבדה נכנס לחבר'ה שלומי קוריאט שכבר עשה תפקיד אורח אהוב בעבר, אושרי כהן וארז כהנא, לצד הדמויות המוכרות. הביקורות, בלשון המעטה, היו צוננות. טענו שהסדרה לא התפתחה. שהיא משעממת. שנתקעה בניינטיז. לא מצחיקה. פספוס. אבל אם תשאלו את ציון, אין להם מושג. "מבקרים זה לא תו תקן בשבילי", הוא נושף. "יש עיתונאים עם דעות קדומות, על גבול הגזעניות. ויש מבקרים שלא אוהבים אותי ברמה האישית. אני לא בא להם טוב בעין".

     

    כלומר?

    "מה הסרט הכי מפורגן בשנים האחרונות? 'אפס ביחסי אנוש'. סרט ענק שטליה לביא עשתה. אני מוכן לחתום לך שאם אותו סרט אחד לאחד היה יוצא עם השם שלי כל אלה שכתבו את הדברים החיוביים היו כותבים את ההפך! שונא נשים. בז למעמד האישה בצה"ל. שוביניסט. במאה אחוז. אני יודע בוודאות שאנשים מסוימים שאומרים דברים לא טובים על הסדרה לא ראו אותה. וגם אם הם ראו הם לא ראו. מבינה? הם באו עם כזו סלידה שזה לא משנה".

     

    בשנים האחרונות כתב סדרת משטרה לאסי כהן ומאור כהן וסרט של שעה על סוכן חשאי, שממתינים במגירה. במקביל עבד על הבייבי שלו - תסריט לסרט הקולנוע 'טרקאן', ג'וק ברוסית. "מערבון מודרני והיצירה הכי טובה שלי. זה בלוקבסטר ופסטיבלים ביחד. זה כבר סגור, וזה הדבר הבא שאני אעשה. זה קורה".

     

    היית אמור גם לכתוב ולביים את חגיגה בסנוקר 2, שכבר היה אמור לצאת. איך אמר חכם חנוכה? כולנו ציפייה.

    "כתבתי 30 עמודים. כמה פעמים ניסו להרים את הפרויקט וזה נכשל. לא היה לי שום עניין לעשות את זה, ואז הבן של יהודה ברקן התקשר אליי ואמר לי, תשלח את ה־30 עמודים שכתבת. אאוט אוף נו וור! שלושה ימים אחרי זה מתקשר יהודה ברקן ומה זה הילל, ו'אני לא מפרגן לאף אחד, וזה מדהים'. נדהמתי, כי בדרך כלל אנשים לא מבינים את הפוטנציאל כשהתסריט רק כתוב. ואז הוא אמר, 'הכי חשוב לשכנע את זאביק'. החלפתי את הסנוקר בפוקר, בטקסס הולדם, והדמויות אמורות להיות דור המשך שלהם. נפגשנו וקודם כל התרשמתי מהכימיה הלא־נורמלית בין רווח לברקן. הייתה לי בקשה אחת: לפני שאני מתחיל לכתוב אני רוצה התחייבות שאם אני כותב את זה אני מביים את זה. כי זה משהו מאוד ספציפי שאני מרגיש שאני לא יכול להפקיד בידי מישהו אחר. זאביק היה קצת קשה, כי הייתה להם פנטזיה שבועז דוידזון יחזור לארץ לביים אבל בסוף הסכימו".

     

    או־קיי.

    "סיימתי לכתוב את זה ברומא. ואיך שסיימתי את התסריט יהודה ברקן יצא עם זה לתקשורת ונהיה עניין. טוביה צפיר, חן אמסלם ואורי גבריאל לוהקו. דיברו על זה בחדשות. הרגשתי די טוב עם זה, כי היה לי תסריט שעמדתי מאחוריו, ומי שמכיר אותי יודע שאני לא עומד מאחורי כל דבר. בסופו של דבר הייתה מחלוקת עם יהודה וזאביק. הם חשבו שהסרט היה צריך ללכת למקום אחד ואני חשבתי אחרת. הם פחדו מאוד לעשות סרט שהוא קצת מאפיה ולא כל כך הבינו. אמרתי להם, חבר'ה, לא נדע עד שתהיה הקראה. ואצלי הקראה זה לא דבר רגיל! יש די־ג'יי עם מוזיקה! יש פחזניות! ואז היה בלגן, כי יהודה ברקן אמר, 'אנחנו לא באים להקראות! מה פתאום שאנחנו נעשה הקראה! ואני אומר לך שאם הם היו באים להקראה היה סרט".

     

    מה הקטע?

    "הם לא עושים הקראות. לעולם לא עושים חזרות. וחבל, כי הם כאלה מדהימים. זה מצחיק כי צילצלתי אליו אחרי כמה זמן להחמיא לו על התפקיד שלו ב'פלפלים צהובים', ואמרתי, אתה יודע, אם רק הייתם באים להקראה... ומהטלפון יצאה צעקה, 'שאנחנו נבוא להקראהההה! מה אתה חושב, שאנחנו לא יודעים לקרוא תסריט?' אמרתי לו, יהודה זה לא הכיוון".

     

    אז זה מת?

    "לא חושב. אני פניתי למקום אחר כרגע. אי־אפשר לעשות את הסרט בלעדיהם. ואני לא דפוק. קראתי את זה שוב לאחרונה. זה סרט בנזונה. חבל, אבל תביני לפעמים על מה דברים נופלים: על אגו".

     

    תגיד, אפשר להתעשר מלהיות בדרן בליגת־העל?

    "כמה שאפשר כבר להתעשר בישראל. לא הרבה. נגיד תרוויח מיליון בשנה, כמה את חושבת שיישאר? הרואה חשבון שלי אומר לי שרק משני מיליון אתה יכול להתחיל לחסוך! מה נשאר ממיליון? אפילו לא חצי! אולי 400 אלף וזה לפני ההוצאות שלך. בעיניי, זו מדינה שהכי לא מעודדת את הבנאדם להתעשר, מה לעשות".

     

    * * *

    ציון אוהב לאכול ואוהב לדבר על אוכל. מבין לא מעט במסעדות, בארץ ובחו"ל, ידע שהוא הביא לתוכנית המשונה שלו 'איט אנד ראן' ששודרה בערוץ 10, שם הוא אוכל ואז רץ, או להפך. לקראת סוף הפגישה הוא פורץ מהמטבח מנופף בחבילת אטריות סובה, רק לצורך המחשה. "ממש לא בעייתי באוכל. אוכל הכל. אני לא קוקסינל, נשמה שלי. לא קוקסינל, כפרה", הוא צוחק כשאני מתעניינת אם הוא בררן. שף אהוב: אייל שני. מבשל הרבה בבית ומחזיק באג'נדה קולינרית מוצקה: "אתה רואה כל מיני שפים שנופלים בסלמון בטלוויזיה, ואני אומר לך שילך להזדיין מי שמפשל בסלמון", הוא מזדעזע. "בסלמון אתה מפשל?! פחח. אני לא מנסה להרשים, בטח שלא באוכל. אם תנסה להרשים באוכל תקבל את הזרנוק".

     

    מצחיק, אתה נורא אמוציונלי בנוגע לסלמון.

    "אני נורא אוהב לאכול. נורא. אחת הסיבות שאני רץ הרבה זה כדי לאפשר לעצמי לאכול. אם אני רוצה לאכול במסעדה, אני רץ לשם, אוכל וחוזר במונית".

     

    סליחה?

    "נגיד רץ לאבו חסן כל הדרך מרמת אביב, אוכל, ואז חוזר לרמת אביב במונית. זה ברייק איבן. נגיד שאת שומרת תזונה ובא לך יום אחד להתפרע? זו השיטה. ויש בזה משהו מגניב. הייתה לי פעם פדיחה נוראית, רצתי את כל הדרך לאבו חסן רק כדי לראות שלט, 'סגור לרגל חג הקורבן'. יצאתי מטומטם־על. בסוף לא מצאתי שום דבר שהיה פתוח ואכלתי בפלאפל היחיד שעבד והוא ערבי. זה היה כל כך על הפנים שהבנתי למה הוא היחיד. ואז הלכתי למקדונלד'ס. בקיצור, בואי נגיד שאני מאוד אוהב לאכול".

     

    הייתה תקופה שלא התאמנת?

    "עכשיו אני פצוע. יש לי פציעה באגן שנובעת משחיקת יתר בגלל שאתה עולה במשקל וממשיך לרוץ".

     

    רואה? לרוץ זה לא בריא.

    "זה בריא, אבל עדיף לא לעלות שמונה קילו. כבר שלוש שנים לא מצליח להוריד במשקל, למרות שאהבתי להיות רזה. והמאמץ שאתה צריך להשקיע ככל שאתה מתבגר בשביל לרדת במשקל הוא יותר ויותר גדול, גם מבחינת הפנאטיות. סיפרתי לך מה קרה לי עם קבוצת ריצה בסילבסטר?"

     

    לא. מה קרה?

    "רצתי חצי מרתון. בקילומטר ה-15 אני רואה קבוצת ריצה. והמדריך שלהם יעני מגניב, היה עם כובע של סנטה קלאוס. הם רצים אחריו כמו החלילן מהמלין, שיואו! אני בקבוצת ריצה! בא לי לתת להם אבק. ואתה רואה שהוא אצן רציני. אני עוקף אותם ואז המדריך אומר, 'ראיתם מי זה? זה נאור ציון. חבר'ה, בוא נראה לו מה אנחנו יודעים'. מצאתי את עצמי כשסנטה קלאוס רודף אחריי עם חבורה של מסכנים בערב של הסילבסטר. ואני לא אתחיל את השנה בהפסד לסנטה קלאוס!"

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 28.02.17 , 17:33