ספרה השני של אילה בן לולו נחתם בשער שיש בו שלושה שירים בלבד. הראשון הוא הייקו קצרצר המדמה את הילדוּת לצל פרפר תלוש, ואולי בעקיפין גם לכנפי פרפר תלושות. השני והשלישי הרבה יותר ארוכים. אחד מהם מדמה את זכר האב המת לפגר עכבר, והאחר את זכר האם המתה לגוויית שממית. על האב המת כותבת בן לולו: "תחילה / עוד היו באים הזבובים / כמו חלומות / שבורים". על האם המתה היא כותבת: "בובת שממית אימהית / בשר ודם אמיתית". במילים שחותמות את הספר כולו היא משעינה את פגר העכבר ובובת השממית - אולי מדובר בזכר הוריה שלה, ואולי בדמויות אב ואם מוכללות - זה לצד זה על גזע עץ, ומזמרת להם משהו שהוא ספק שיר ערש, ספק תפילת אשכבה: "נומו נומו עד עולם / נומו נומו נים".

משהו באופיה של שירת בן לולו ניכר כאן מיד: יש בה צירוף מרתק של יופי ואכזריות. זה צירוף שעלול להרתיע, כי מתלווה אליו החשש שהמשוררת מתרפקת על הזוועה. הקושי בולט כבר בשיר שפותח את הספר, 'רונית', שהמשוררת מספרת על הגיבורה שלו: "כמו מטבע יש לה שני צדדים: עץ - עינים של ילדה, פלי - פי טבעת". לקח לי זמן להבין שמעבר לרתיעה האסתטית שהמילים הללו עלולות לעורר נחבאת בהלה ממשית. לבן לולו יש משהו מבהיל מאוד לספר, והיא משתמשת ביופי כדי להפוך את הבהלה למטרידה ומאיימת במיוחד.

ובלב הבהלה נמצאים העכבר והשממית, הלא הם האב והאם. הצמד הזה בלט מאוד גם בספר הביכורים שלה, 'ילדות מקוצרת', שראה אור לפני כארבע שנים. שתי סדרות של שירים משכו בספר ההוא את תשומת הלב: סדרה אחת שעסקה בבנה של המשוררת, שהוצג בעטיפת הספר כאוטיסט, וברגשות התסכול ולפעמים אפילו הזעם שהניתוק הרגשי שלו מעורר בה; וסדרה נוספת שעסקה באביה של המשוררת, דעיכתו ומותו, ובאהבתה אליו שתוארה כ"שברירית", כלומר כמסויגת ושבורה. שתי קבוצות השירים היו מבוססות על גילוי לב, כלומר על הודאה בקיומם של רגשות קשים כלפי מי שאמורים לאהוב בכל הלב - בן, אב - ובשתיהן הייתה גם זהירות, מין מודעות עצמית מיוסרת, שבאחד השירים זכתה לניסוח צלול במיוחד: "עצרי רגע! אני רוצה לומר לך / שהשירה דוחפת אותך לאכזריות. / את עושה לילד שלך דברים איומים / ואחר כך את מעלה אותם על הכתב". למה השירה דוחפת לאכזריות? אולי משום שבן לולו שייכת לזן המשוררות גלויות הלב, ואולי משום שהיא סוגדת ליופי, וביופי יש לפעמים משהו זר ומסוכן.

בספרה החדש, 'טעם הבת', בן לולו זהירה פחות, מתמסרת יותר למה שהשירה דוחפת אותה לעשות - והתוצאה היא ספר מרשים ומבהיל, שאפשר למצוא בו לא מעט שירים יפים ואכזריים. מה שאיפשר לה בספרה החדש את ההעזה הזאת הוא ויתור על הניסיון לכתוב במישרין על בנה - שכן גם לאכזריות, כלומר לשירה, יש גבולות - והעמקת הדגש על ילדותה שלה. זה גם פירושו של שם הספר, 'טעם הבת': הוא מדגיש את העובדה שבספר הזה המשוררת בוחנת את עצמה קודם כל כבת, ורק בעקיפין, אם בכלל, כהורה. ומתברר שהטעם הזה מר עד מאוד: מר כבת לאב, אך מר לא פחות כבת לאם, גם אם הוא מזכיר לפעמים שוקולד, כמו בשיר המצורף.

טעם הבת // אילה בן לולו - אפיק - 85 עמודים

שוקולד 

הָאֵם לֹא הֵינִיקָה אֶת וַלְדוֹתֶיהָ הַסּוּמִים.

מִדֵּי עֶרֶב הִנִּיחָה אוֹתָם עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן

וְיָצְאָה לַעֲבֹד בְּמִפְעַל הַשּׁוֹקוֹלָד.

כָּל הַלַּיְלָה זָחֲלוּ בְּדוּמִיָּה עַל קִירוֹת אֲנָכִיִּים,

שׁוֹלְחִים זְרוֹעוֹת קִיסוֹס אֶל הַבָּתִּים הַמּוּאָרִים.

פִּיּוֹתֵיהֶם הָאַרְגְּמָנִיִּים פְּתוּחִים לְמֶחֱצָה,

עוֹדָם מְגַשְּׁשִׁים אַחַר מַגָּע וְאוֹר בֵּין הַסְּדָקִים.