שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    leemage
    7 לילות • 28.02.2017
    הסמים עובדים
    מה עושה סופרת נערצת שסובלת מהפרעת אישיות דו–קוטבית, דיכאון ומשבר בנישואים? הישראלית–אמריקאית איילת ולדמן נטלה מנות קטנות של אל–אס–די באופן קבוע, הצילה את עצמה וגם יצא לה ספר מרחיב דעת. בראיון מרתק היא מסבירה למה מצביעי טראמפ הם "חסרי שיניים מזדיינים" שגנבו לה את המדינה, מדוע היא היא מקווה שבעלה, הסופר מייקל שייבון, ייעצר בנתב"ג ולמה הפסיקה לקחת אסיד למרות שזו התרופה הטובה בעולם
    יהודה נוריאל

    "כשאני כועסת, אני עושה דברים מטופשים", כותבת איילת ולדמן בספרה החדש. "אני טורקת את הטלפון. אה, איזה כיף היה פעם, שאפשר היה ממש לרסק אותו! ואני מחפשת בגוגל, 'השפעות של גירושים על ילדים'. ובודקת מודעות לדירות חדר, במרחק הליכה מהבית, שבו אני או בעלי (הסופר מייקל שייבון) נוכל לגור, כשהשני במשמורת עם הילדים. ואחרי שאני עושה את הדברים האלה, אני מבינה שכל המריבה הזו היא באשמתי. זו תמיד אשמתי. כי בעלי אדם כל כך נעים ושמח - ואני הביץ'. אני אישה איומה. פרטנרית מהגיהינום. איך הוא יכול לסבול אותי, כשאני לא סובלת את עצמי?"

     

    והיא באמת בלתי נסבלת. מפטפטת בלי הרף, חולת תשומת לב, אגוצנטרית, סובלת ממצבי רוח ונותנת לכל הסביבה לדעת את זה. אבל ייאמרו לזכותה שני דברים: היא הראשונה להודות בכך - והיא עושה זאת באופן משעשע, מלא חן, ובלי להסתיר כלום. לאיילת ולדמן אין אלוהים, על אמת. וספרה החדש, A Really Good Day, שראה אור לפני חודש, כבר מכה גלים באמריקה. עיקרו: טיפול אל־אס־די שעברה ולדמן. כזה שהציל את חייה.

     

    ולדמן סובלת, בין היתר, מהפרעה דו־קוטבית מסוג 2 ו־PMDD (כמו PMS, רק טורבו) ומדיכאון. מצבה הנפשי הלולייני הביא אותה במרוצת השנים עד לסף מחשבות אובדניות, ואיים לחרב את חייה, האישיים והמקצועיים, המצטיירים מן הצד כפוסטר של הצלחה. וקודם כל, לחבל בנישואיה המאושרים־מאוד לבעלה ואבי ארבעת ילדיה, הסופר האמריקאי־יהודי המהולל מייקל שייבון ('ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי' שזיכה אותו בפרס פוליצר, 'איגוד השוטרים היידים' ועוד).

     

    ולדמן, נרדית וסאחית בלטה, בנאדם של צינגלה פעם במיליון שנה וכוס יין קליפורני משובח, לא יותר, מגלה בספרה בין היתר כי הצורך בניעור הנישואים הוביל את בני הזוג לשימוש ראשון ב־MDMA (בגדול, זה החומר הפעיל באקסטזי), אותו הם מחדשים מעת לעת. "התפשטנו, נכנסנו למיטה וחיכינו לסקס הכי טוב בחיים", היא כותבת. את ההמשך תקראו כבר בעצמכם - ואין ספק שהספר יהיה גם כאן רב מכר.

     

     
    ספרים, כיבוש ונטפליקס. שייבון | צילום: איי.פי
    ספרים, כיבוש ונטפליקס. שייבון | צילום: איי.פי

     

     

    אלא ש־MDMA לא היה התשובה. גם לא טיפולים נפשיים ותרופתיים מרובים שעברה במרוצת השנים. ולדמן החליטה לאמץ טרנד קליפורני חדש: "מיקרו־דוזינג", מינון זעיר. שיטה טיפולית של ד"ר ג'יימס פדימן, שבה הופך הסם הפסיכדלי אל־אס־די לתרופה מצילת חיים המאפשרת שאיפת אוויר, הסתגלות חברתית, והרחבת היכולת היצירתית. סם טיפולי, לא הזייתי. הטיפול העצמי של ולדמן, בהתאם לפדימן, מדבר על נטילת עשירית מהכמות של טריפ אל־אס־די מקובל - 10 מיקרוגרם בלבד - פעם במחזור של שלושה ימים. היום הבא הוא יום מעבר, והיום השלישי - יום נורמלי. וחוזר חלילה.

     

    כך עשתה במהלך 30 יום. את המעקב כולו תיעדה בספר. לא הזיות צבעוניות, תשכחו מזה - מבט מפוכח, בגובה העיניים. כשבין לבין היא משלבת מחקר ממושך ויסודי ביותר בנושא הפרעות נפש, סמים ותרופות, והפוליטיקה העומדת מאחוריהם. אלה, בצד תיאורים של חייה וחיי הסובבים אותה. המון הומור, המון חשיפה - וגם אומץ. הפחד להיתפס, היא מספרת שם, ניקר כל הזמן. אחרי תום החודש, נפרדה לצערה מהאל־אס־די, ולא עוד.

     

    "ברגע שהחלטתי לכתוב את הספר, ידעתי שאחריו לא אוכל להמשיך להשתמש בחומר, גם אם אצליח להשיג", היא אומרת עכשיו. "ואגב, אני נמצאת עכשיו בטור של הספר. ובכל מקום שאני מגיעה אליו לדבר, תמיד באים בסוף איזה עשרה אנשים ושואלים אם אני רוצה קצת (צוחקת). אבל אני לא יכולה. יש עליי זרקור, וזה מסוכן, במיוחד עכשיו בתקופת טראמפ".

     

    יש בספר תיאורים מסמרי שיער, קורעים מצחוק, איך הרגשת כאילו עוקבים אחריך, כמו בסצנה מ'החבר'ה הטובים'. באמת פחדת להיתפס? "ג'ינג'ית נראית רע במדים כתומים"?

    "ממש ככה! תשמע, הבפנים של המוח של איילת ולדמן זה מקום מפחיד. אתה לא רוצה להיות בו הרבה זמן. פחדתי להיתפס - וגם היה לי פחד מהשימוש. בגלל שידעתי, שאם למישהו יהיה טריפ רע של אל־אס־די - זה לי".

     

    סליחה, אבל הרבה אנשים, גם אני, אומרים את זה לעצמם. "אני אהיה המקרה הנדיר הזה, אהפוך לדולפין - ולעולם לא אוכל לצאת".

    "לא פחדתי שלא אצא מזה באמת. אלא שאחשוב ככה, 'אני בטריפ רע, אין יציאה ממנו' - ואז ארצה למות. כמו שקרה לי בהתחלה עם מריחואנה. לכן התחרפנתי כל כך גם מהמיקרו־דוזינג. ידעתי שזו לא אמורה להיות חוויה פסיכדלית. אבל אולי יש בנאדם אחד בעולם שהוא רגיש במיוחד? זו בטח אני! ואני בטח אעבור טריפ מהגיהינום!"

     

     

    * * *

     

    ולדמן, 52, היא ישראלית טובה משלנו. בת למשפחה ציונית, אביה לחם במלחמת השחרור והיה ממקימי קיבוץ כיסופים. לאחר מלחמת ששת הימים עקרה המשפחה לקנדה, משם המשיכה לארה"ב. ולדמן גדלה שם, הפכה לפרופסור למשפטים, הבקיאה במיוחד במערכת הענישה הפדרלית, ובין היתר שימשה גם כסנגורית ציבורית. היא גם כותבת פורייה: החל במותחנים, דרך רומנים מצליחים ('לונה זה ירח בספרדית', 'אהבה ואוצרות אחרים'), וטורים דעתניים במיוחד.

     

    אחד מהם, שבו התוודתה בגילוי הלב האופייני שלה כי אהבתה לבעלה קריטית יותר מאהבתה לילדיה, עד כדי שמותו־שלו יהיה הדבר הכי נורא בעולם - עורר סערה עצומה באמריקה. הסערה לוותה בטקס הטחת האשמות וטיהור פומבי אצל אופרה ווינפרי, ובספר 'אמא רעה', כינוי שדבק בה מאז.

     

    ועכשיו, 'האמא הרעה של אמריקה', עוד הולכת וממליצה לאנשים לעשות אל־אס־די! איזה תגובות את מקבלת?

     

    (צוחקת) "ציפיתי שיהיה סיוט. הכנתי את הילדים: 'תהדקו את החגורות, הולכים להגיד על אמא דברים איומים בתקשורת'. וקרה בדיוק ההפך. ההתייחסות מאוד חיובית. הייתה רק התייחסות שלילית אחת וגם היא של מישהו דפוק, כך שהיה לו אפס פידבק. והאמת? מה שעזר לי זה התביעה של פיטר ת'יל, שהשתיקה את Gawker (אתר הרכילות הידוע לשמצה). החיים שלי כל כך טובים בלי Gawker! הם אהבו לטפס עליי, ועכשיו הם בטח היו קורעים אותי לגזרים. ובלעדיהם - כבר אין זירה שמשקיעה את מרצה בלאמלל את חיי.

     

    "ואתם צריכים לראות אילו אנשים מגיעים להרצאות שלי. שופטים פדרליים. שוטרים. עיתונאים. מעל גיל 70 או מתחת ל־30. אני היפסטרית עבור הצעירים. וקוּל עבור החוג הגריאטרי".

     

    איך ההורים שלך קיבלו את הספר?

    "זה היה הכי מפתיע. אין להם שום ניסיון עם סמים. אבא שלי לא עשה סמים, אף פעם. הוא גם לא שותה. אמא שלי ניסתה פעם או פעמיים מריחואנה. היא הלכה בזמנו למפגש מחזור של הקולג', וכשחזרה הביתה היא הכריזה בקולי־קולות, 'עישנתי חשיש!' (צוחקת). אז הם קיבלו את זה בסדר - הם רק היו שקועים בגילויים אודות הדיכאון שלי. אמא אמרה, 'הלוואי שהייתי יודעת והייתי יכולה לעזור'".

     

    מתי השתמשת באל־אס־די בפעם האחרונה?

    "אני לא יכולה להגיד לך. לא במקרה אני לא נוקבת, גם בספר, בתאריכים - כי זה יהפוך את כל העניין לפלילי. והאם אני מתגעגעת למיקרו־דוזינג? כל הזמן. לו הייתי יכולה, הייתי עושה את זה שלוש פעמים בשבוע, בקביעות, כל החיים. אין לי ספק. אני באמת מאמינה שזו התרופה הפסיכיאטרית המועילה ביותר שאי פעם לקחתי. וברגע שתהיה מדינה שתחליט לחקור את הטיפול הזה, ולהתיר אותו בחוק - אני שם".

     

    אמריקה הולכת לשם? העולם הולך לשם? אי־הפללה, ואולי גם אפילו לגליזציה?

    "עד נובמבר הייתי אומרת לך שיש סיכוי. שיש הבנה, מכל הצדדים הפוליטיים, ש'המלחמה בסמים' גרמה ליותר נזק מאשר פתרה בעיות".

     

    ואז התעוררת עם טראמפ. שעכשיו עושה קולות על גראס.

    "נכון. הכל השתנה. אז אמריקה לא תגיע אפילו לאי־הפללה, לפחות בארבע או שמונה השנים הבאות – ואולי לנצח, אם הוא לא ירשה יותר קיום בחירות חופשיות. אני אפילו חוששת שאישורים שכבר ניתנו למחקרים בסמים פסיכדליים, במוסדות כמו NYU, UCLA ו'ג'ונס הופקינס' - יבוטלו.

     

    "מצד שני, אחד היתרונות בזה שיש לנו נשיא מטורף ורמאי כמו טראמפ, הוא שיתר העולם לא שם זין על מה שהוא אומר. ארה"ב נהגה להיות מכתיבת המדיניות בעולם, גם במובן של סמכות מוסרית עולמית, הסכמים בינלאומיים ו'פאקס אמריקנה' (השלום היחסי בעולם המערבי תחת הדומיננטיות האמריקאית). אז עכשיו אין לנו יותר סמכות מוסרית, כנראה לא יהיו יותר מדי הסכמים, וה'פאקס אמריקנה' - פאקד־אפ. לכן, אני מסתכלת על מקומות כמו אנגליה או שווייץ, שבחרו בפתרונות שונים ודרכי מחקר לבעיות הסמים שלהן".

     

    דווקא יש אנשים שמתייחסים מאוד בחיוב למה שטראמפ אומר. למשל בנימין נתניהו. או מירי רגב, שאמרה, "אובמה הוא היסטוריה. לנו יש את טראמפ".

    "אוח, זה כל כך מגעיל! הם לא מבינים שהם תומכים בצד הלא נכון של ההיסטוריה? איך יהודי יכול להסתכל על דונלד טראמפ, בלי להבין מה עומד בפניו? נתניהו, מירי רגב - אף פעם לא חשבתם על גרמניה, 1933? זה ממש בזוי. יש תחייה מטורפת של גזענים לבנים, ופשיעה על רקע אנטישמי בארה"ב, שהם תוצאה ישירה של הבחירה בטראמפ. אז לנתניהו ולחיות שלידו בסדר עם זה? 'אה, זה רק בית קברות יהודי אחד. אה, זה רק כמה עשרות מרכזי JCC. למי אכפת? לנו יש את טראמפ!"

     

    אולי בגלל שטראמפ ייתן לימין להמשיך את מפעל ההתנחלויות והכיבוש?

    "כאילו שאובמה עשה משהו לעצור את ההתנחלויות! זה מה שכל כך מצחיק. לא היה שום שינוי מבוש לאובמה, ובעצם, לא היה שינוי במדיניות האמריקאית משנות ה־70. אז הם ימשיכו ללחוץ וללחוץ, עד שהמצב יגיע לנקודת משבר. והיום, בעולם פרוץ של נשק גרעיני - כל מה שצריך זה רק משוגע אחד עם מזוודה".

     

    ולדמן ושייבון, הפאוור קאפל של הספרות האמריקאית, העובדים יחד, השלימו לאחרונה עריכת ספר של כותבים ואנשי רוח מרחבי העולם, המתייחס לכיבוש הישראלי בשטחים. במסגרתו הגיעו כבר ארצה לסיורים מטעם ארגון 'שוברים שתיקה'. הספר, היא מגלה, יראה אור במאי, גם בעברית ובערבית, ובני הזוג, עם שני ילדיהם הקטנים יותר, יגיעו ארצה לביקור ביוני כדי לשוחח עליו. "יהיו כמה הופעות, בערים הגדולות בישראל וגם ברמאללה. ובמקום סודי נוסף, ואני לא מגלה איפה, כדי שהממשלה המזדיינת לא תסגור אותו", היא צוחקת.

     

    את יודעת שהתמיכה שלכם ב'שוברים שתיקה' עלולה להוביל לכך שלא ייתנו לכם להיכנס ארצה. מילא את, ישראלית עם דרכון. אבל מייקל על הכוונת.

    "וזה יהיה הדבר הכי טוב בעולם! אה, אם יעצרו את מייקל שייבון, אחד הסופרים האמריקאים היהודים החשובים ביותר בעולם, ולא ייתנו לו להיכנס לארץ? הלוואי! אולי זה יהיה הקש שישבור את גב הגמל".

     

    חרם עמד על הפרק?

    "לא. חרמות יכולים להיות אפקטיביים, אבל חלק מהאקטיביזם שלי הוא מעורבות ותקשורת עם כולם. אבל נראה מה קורה, אם נתניהו והמשוגעים שלו ימשיכו להשתולל, אולי לא תהיה ברירה אלא להחרים ממש. ותשמע, נתניהו והממשלה שלו לא מבינים את הציבור היהודי האמריקאי. הם רואים את שלדון אדלסון ואיפא"ק, וחושבים שזו יהדות אמריקה. הם טועים. יהדות אמריקה נראית יותר כמו ברני סנדרס, מאשר כמו איוונקה טראמפ".

     

    קיבלתם בהלם את תוצאות הבחירות, בבועה שלכם בקליפורניה?

    "אני לא מוכנה להיקרא 'בועה'. אנחנו יותר ממחצית האוכלוסייה. אבל הבעיה היא שאחרי מלחמת האזרחים, השיטה הפוליטית האמריקאית עוצבה באופן שבו הדרום וחלקים מהמיד־ווסט יכולים להשיג יותר כוח פוליטי יחסית לאוכלוסייה. אם אתה גר במיסיסיפי, למשל - הקול שלך שווה פי 5 מאשר בקליפורניה. אז אנחנו הדמוקרטים, הרוב, בזמן שמרבית השטח הוא רפובליקני - וחולה מאוד.

     

    "וכן, הייתי בהלם. התעוררתי למציאות שבה אין מדינה אחת, אלא שתי מדינות - ואני לא רוצה להשתייך למדינה השנייה. המדינה שלי היא מדינה עשירה, פתוחה, חדשנית, תעשיות חכמות, שילוב מהגרים, ערכים של חופש ביטוי ודאגה לזכויות הפרט. מעין מדינה סוציאל–דמוקרטית, בניחוח ליברטריאני. והמדינה שלהם היא תיאוקרטיה צרת מוחין, מבוהלת, מרושעת, מסוממת מאופיואידים, מחוררת מגירושים, ומוכת מגפה של חסרי שיניים".

     

    את ממש כועסת, מה?

    "כן. כי האמת - נשבר לי התחת מהם! אמריקה העשירה שלי, עם התעשיות החכמות שלה, תומכת מההתחלה בחסרי השיניים המזדיינים האלה! אז שיילכו ושתהיה להם מדינה, שיקימו מחדש את הקונפדרציה - ונראה כמה הם ישרדו. אלא שבינתיים הם שולטים בכל המדינה. אתה יודע, באחד הערבים חזרתי מהרצאה, ועל גג הבית חיכה לי דגל גדול. ואנחנו לא אנשים שיש להם בכלל דגלים! זה היה דגל של רפובליקת קליפורניה, שמייקל קנה".

     

    ל'מדינת תל־אביב' עדיין אין דגל.

    "תל־אביב יכולה להיות ה'ברלין' של רפובליקת קליפורניה".

     

    * * *

    "מייקל אומר שיש לי שתי אובססיות: השואה - והרפורמה במערכת המשפט הפלילי", אומרת ולדמן. "ועבור הספר החדש, נזכרתי שאני גם פרופסור למשפטים, ונהניתי מאוד להציג את היכולות שלי בתחום המחקרי". וכך היא סוקרת באופן מרשים את ההיסטוריה של השימוש בחומרים פסיכו־אקטיביים, תרופות וסמים, החלת האיסורים עליהם, הפוליטיקה שמתחבאת מאחור. היא מתארת באופן קודר את מצבה של אמריקה הלבנה, הענייה והמסוממת של היום, שבה משככי כאבים אופיואידים, כמו אוקסיקונטין ופרקוסט, הפכו למגפה - עד שהתחלפו באח המסוכן יותר: הרואין.

     

    "לאמריקה יש בעיה רצינית, במיוחד ב'חגורת החלודה' ובניו־אינגלנד, בריכוזים של עניים לבנים", מוסיפה ולדמן. "והבעיה התחילה משימוש יתר במרשמים לאופיואידים. אנשים נעשו מכורים. אחר כך הם התקשו לקבל מרשמים, או שהחומר נעשה יקר מדי - והם עוברים להרואין. וההתמכרות להרואין היא עיקשת. טיפולי גמילה אינם יעילים במיוחד, וכמו ש־AA לא אפקטיבי למכורים לאלכוהול, אז עוד פחות מזה, למכורים להרואין.

     

    "לכן, מגפת האופיואידים היא בעיה שהולכת וגוברת. אבל פה אני קצת יותר אופטימית, ומאמינה שאולי יימצא פתרון יצירתי לבעיה - רק בגלל העובדה שאלה אנשים לבנים שמתים. כל עוד היה מדובר במכורים שחורים - לאף אחד לא היה אכפת. עכשיו הרשויות נעשות יותר קשובות, והמשטרה יותר סלחנית. אתה יכול לראות את אנשי אכיפת החוק מגיעים למקומות שבהם המכורים מזריקים, כדי למנוע מהם להיכנס ל־OD. קיימים כבר מחקרים שמנסים להתמודד עם הבעיה על ידי שימוש בפסילוסיבין, ואולי כך החומרים הפסיכדליים ייכנסו, בדלת האחורית".

     

    ולדמן, ממרומי הפריווילגיות הלבנות–עשירות, שבקיומן היא מודה, מציגה בספר כמה מהחוויות שעברה כסנגורית למעוטי יכולת. בין היתר היא חושפת את הנתונים המחרידים. למשל, העובדה כי לבנים משתמשים בסמים מסוכנים פי 5 מאשר שחורים. אלא ששחורים נכלאים בגין העבירות האלו פי 10 יותר. מספר אסירי הסמים כולו, הוכפל פי 13 (!) מאז שנות ה־80. "ההידרדרות החלה בימי ניקסון, עברה לרייגן - אבל את עיקר האשמה יש לתלות בביל קלינטון", אומרת ולדמן. "קלינטון החריף מאוד את 'המלחמה בסמים', והתקופה שלו הייתה קשה במיוחד עבור הקהילה האפרו־אמריקאית. המון אנשים נכנסו לכלא על בעיות סמים קלות ביותר.

     

    "וזו הייתה אחת הבעיות המרכזיות של הילארי קלינטון, שביקשה לעורר את הקהילה להצביע עבורה. עוד סיבה מדוע היא לא הייתה צריכה להתמודד. אבל זו הייתה נקודה עיוורת של הקלינטונים - 'למרות כל הדברים האלה, אמריקה השחורה תתמוך בנו'. הם טעו".

     

    בני הזוג משלימים בימים אלה כתיבת סדרת טלוויזיה בת שמונה פרקים לנטפליקס, המבוססת על סיפור אמיתי. "צעירה בת 18 נאנסת, אך איש איננו מאמין לה, כי היא לא מתנהגת כמו קורבן האונס הטיפוסי. לאחר שננקטים הליכים נגדה, מתברר כי היא הראשונה בקורבנותיו של אנס סדרתי", היא מסכימה לגלות מעט. בנוסף, ולדמן מנסה להתקדם ברומן שהחלה לכתוב כבר ארבע פעמים, "ושוב אני מתגעגעת למיקרו–דוזינג, שיכול מאוד לעזור". וגם חידשה את חברותה בלשכת עורכי הדין, "כדי לעזור ולהילחם בטראמפ. הפעם היחידה שהרגשתי טוב לאחרונה, הייתה בצעדת הנשים ובמחאה נגד הגבלת כניסת המוסלמים בשדה התעופה", היא מוסיפה.

     

    הם מתגוררים בברקלי, הורים לארבעה ילדים, בני 22, 19, 15 ו־13. "וכולם ילדים מאוד מתוקים ומוצלחים. הילד בן ה־19 התחיל קולג', ויש לו חברה בת 24. שיהיה לו בהצלחה", היא צוחקת. "והבת הגדולה רוצה להיות כותבת. אני מחכה לממואר שלה. 'אמא רעה, הסיפור האמיתי': כן, היא הייתה אמא רעה", היא מתגלגלת שוב.

     

    ובעיניי, מה שבאמת מפתיע בספר, הוא הפתיחות שבה את מדברת עם הילדים על שימוש בסמים. אפילו מכינה אותם.

    "נכון. זה הדבר הרדיקלי באמת בספר! כולם מסביב מדברים על אל־אס־די ומיקרו־דוזינג, אבל הדבר המרעיש באמת הוא 'הדרך להקטנת נזק' שלי, בנוגע לשימוש בסמים אצל בני נוער. אז תראה: יש לי עבודה אחת בעולם הזה. להוביל את הילדים שלי, בחיים, אל תקופת הבגרות. ולא תאמינו כמה פעמים ישבתי בחדר עם הורים, שרגילים לעשן גראס ולהשתמש בסמים אחרים - שמשקרים לילדים שלהם! הורים שכל הזמן תקועים באובססיה, 'איך נמנע מהילדים להיכנע ללחץ הקבוצתי'.

     

    "ישבתי לאחרונה עם אבא, שהבת שלו הלכה למסיבה בלי נוכחות מבוגרים. ויש לנו כלל, שעם בני ה־15 שלנו, חייב להיות מבוגר בבית. הסתמסנו בינינו, ההורים. והאבא הזה - שהוא פוט־הד! - כתב: 'אני לא רוצה שזו תהיה הפעם הראשונה שהבת שלי תעשן מריחואנה'. עניתי לו: 'מאוחר מדי'. ההורים האלה כל כך מבלפים את עצמם - וכשאתה כזה, אתה לא יכול להגן על הילדים שלך.

     

    "אז הגישה שלי אומרת: אני חייבת להיות גלויה מול הילדים, עם כל הסיכונים וכל ההנאות. אני מאמינה בדיל הוגן. שהילדים שלי יבואו אליי בידיעה שהם ישמעו ממני את האמת, ולא רשימה של 'איסורים מוחלטים', כדי ש'יהיו מוגנים'. למשל, אני מסבירה להם למה אני לא רוצה שהם ייקחו עכשיו MDMA, שיחכו, ויעשו את זה רק כשיש להם סול מייטס. ועוד לפני זה: שיידעו במה הם משתמשים. שלא, כמו צעירים אחרים, ייקחו AB-Fubinaca ('ספייס', K2, סם פופולרי שמשווק בחוסר אחריות כ־MDMA והוביל לתוצאות חמורות) - וימותו".

     

    לילדים שלך יש איזשהו קשר לישראל? עלייה, אולי? התנדבות?

    "שני הגדולים לא מתעניינים בכלל בישראל. המצב הפוליטי נראה להם כל כך גרוע, שהם מעדיפים לא להתעסק בזה. הם אפילו לא רוצים להיות אקטיביסטים. כמו רוב הצעירים האמריקאים היהודים - ישראל פשוט לא מעניינת אותם, למרות שאמא שלהם ישראלית. הבת הצעירה קצת יותר מתעניינת. אבל אני לא אשלח אותם ל־Taglit-Birthright, אלא ל־Birthwrong. שיידעו את האמת. בכלל, 'פרויקט תגלית' הזה הוא סתם קבוצה של אמריקאים יהודים, שמגיעים לישראל כדי לאבד את הבתולים עם איזה חייל ישראלי חתיך. לא נראה לי שהם צריכים לעשות את זה".

     

    ושאלה אחרונה: בכל השימוש באל־אס־די, אף פעם לא ראית את אלוהים?

    "הו לא! אולי, אם אהיה פעם אמיצה מספיק לעשות אאיואסקה, אפגוש אותו. רק תזכור, אני גדלתי במשפחה ציונית לחלוטין וחילונית לחלוטין. והחילוניות של ההורים שלי דוגמטית כמו הדת עבור החסידים. ההורים שלי חרדים לחילוניות שלהם. הם לא רק שאינם מאמינים באלוהים – הם שונאים את מי שמאמין בו! ככה גידלו אותי, ומשם קשה לעבור לחוויות ספיריטואליות. אני מדליקה נרות שבת לפעמים. ואתה צריך לראות את הפנים של אמא שלי כשהיא מסתכלת עליי. כאילו שיספתי צוואר של כלבלב קטן. היא כל כך מבועתת ונגעלת.

     

    "בשנות ה־20 שלי, מייקל ואני סיפרנו לה שאנחנו מתחתנים. והלכנו לבית הכנסת הגיי של סן־פרנסיסקו. לא בית הכנסת הטיפוסי שלך, כן? ואמרנו לה, יגיע רבי. אמא ענתה: 'אוי ואבוי! אתם לא יכולים פשוט למצוא שופט?' אמרתי, לא! מייקל יהודי, אני יהודייה - יהיה לנו פאקינג רבי! תתמודדי עם זה! מגיעים לטקס. מייקל קיבל את הכתובה לחתום עליה, והיא המשיכה: 'מה השטויות האלה?' אמרתי, אמא, זה יפה, אמן הכין לנו את זה ונתלה אותה בבית. 'גועל נפש!' היא ענתה. אתה מבין? זה מה שאמא שלי אמרה לי, כשהיא מסתכלת על הכתובה של הבת שלה: גועל נפש. אז בבית כזה, קשה למצוא אלוהים".

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 28.02.17 , 17:33