בריחת מוחות

יש בדיחה יהודית שאני מאוד מחבב, ולכן לא אירתע מלהביא אותה כאן בשנית: רב צעיר, שזה לא כבר התמנה לכס הרבנות, היה צריך להספיד את אחד מבני הקהילה שנפטר. הרב פנה לקהל הקדוש שהתכנס בבית ההספדים ואמר: "רבותיי היקרים, הואיל ואני חדש וכלל לא הכרתי את הנפטר, אולי מישהו מהנוכחים יוכל לעשות חסד עם המנוח ולקום ולומר עליו כמה דברים טובים?" שקט השתרר בקהל. איש לא פצה את פיו. אחרי דקה ארוכה ומביכה שנראתה כנצח, הרים יהודי מבוגר שישב בספסל האחורי את ידו, קיבל את רשות הדיבור, כיחכח בגרונו ואמר: "אבא שלו היה יותר גרוע".

אני פותח במעשייה הזו, משום שאם תכפו עליי לדבר בשבחו של האסקייפ רום שבו היינו כל המשפחה בשכונת תלפיות בירושלים, אוכל לומר זאת: בני משפחתי נהנו מהחוויה הזו עד מאוד. בשבילי, להיות בחאלב שבסוריה זה פחות גרוע.

כדברי מבוא לחוויה המשפחתית שעברנו בחדר הבריחה אני מחפש דרך להסביר כמה אני אידיוט. לא בשביל הקומדיה, ממש לא. גם לא כדי שמישהו ירחם עליי. אני באמת מנסה לחשוב איך לתווך לכם את רמת הטיפשות שלי; את עומק התהום שיש לי בראש: את העובדה שאני לא מסוגל לפתור תשבצים, שום תשבצים, גם לא את הקלים ביותר, וגם לא תפזורות ובוודאי לא חידות היגיון, שהן נפלאות ממני ואני מרגיש במחיצתן כמו שאתם תרגישו אם מישהו יצעק עליכם בסינית.

אחת מבעיות ההיגיון

גם כאשר אפרת מבקשת ממני להרכיב פאזלים של 12 חלקים — אלו שהילדים שיחקו בהם פעם — כדי לוודא שעוד ישנם כל החלקים, אני עומד נבוך מול האירוע הפאזלי הזה ותוהה מה קרה פה בעצם: מדוע תמונה סבירה נקרעה ככה לרסיסים? ואיך זה נהיה התפקיד שלי לחבר אותה בחזרה? כלום היה פוגרום ועכשיו עליי לשקם את תוצאותיו? כשמגיעה לידיי קובייה הונגרית — ויש לנו בבית כ־20 קוביות מסוגים שונים — עוברות בערך 15 שניות מהרגע שהיא בידיי עד שאני מגיע למסקנה שאין שום דרך לסדר אותה מחדש. אמנם ראיתי שילדיי עושים זאת, אבל זה כה נשגב מבינתי, עד שאני תוהה שמא כולם מקלפים את המדבקות הצבעוניות ומדביקים אותן מחדש מסודרות לפי צבעים, כמו שאני זומם לעשות בכל פעם.

עכשיו תראו, זה לא שיש לי יותר מדי על מה להתלונן בחיים. יש לי יכולת כתיבה, אני אדם ורבלי, והבת שלי הגדירה את כוח־העל שלי כ"יכולת החרטוט". וזה אחלה לדעת לחרטט. אבל בזה זה נגמר. כי בכל מקום שמגיעה שאלה אמיתית, משהו שדורש אשכרה ידע ממשי ויכולת ניתוח, אני קורס כמו ילדה ג'ינג'ית בסחנה שאיבדה את ההורים.

אני זוכר את הרגע המדויק שבו הבנתי שלעולם לא אבין את העולם הליניארי או האלגוריתמי (אני אפילו לא יודע איך נכון לכנותו): היה זה בכיתה ט' בשיעור הנדסה. היינו צריכים לדעת כמה מעלות יש בכל דופן במשולש (אני מקווה שאני מבטא נכון את המושגים. כנראה לא, אבל לא משנה. תזרמו איתי). שאלתי את המורה מנין לי לדעת ותשובתו היממה אותי: אתה משרטט פה קו דמיוני, הוא הסביר לי, ואז המשולש נהיה ישר זווית ולפי זה אתה פותר את השאלה. ברגע ההוא הבנתי שזה לא יקרה. שלעולם לא אבין את שורש העניין. עמדתי מול המורה ושאלתי אותו: אבל מנין לי לדעת שמותר בכלל לצייר פה קו דמיוני? באיזו זכות זה מותר? באיזו סמכות אני יכול להוסיף למשולש עוד צלע? כל אחד מצייר מה שהוא רוצה? איפה מחלקים את ההיתרים לבית זונות הזה? אני מבין את התשובה שאתה מציע לי, אמרתי למורה, אבל אינני מבין איך הייתי אמור לנחש שיש לי זכות חוקית לצייר עוד קו משלי. המורה הביט עליי מיואש, ואני ידעתי שמשהו במוח שלי פגום קצת.

זו האמת: אלוהים דפק את המוח שלי בייצור, ופיצה אותי לאחר נישואיי: ילדיי שולטים במתמטיקה כמו שמסי שולט בכדור. חידות עבורם הן כמו תוכניות בוקר בשביל דוד ביטן. אלוהים לא היכה פעמיים.

משפחת דאום בחדר הבריחה

ידידי נעם פתחי כתב שאסקייפ רום זה הקריוקי של האשכנזים. בלי ספק מדובר בתופעה. כ־200 חדרים כאלה נפתחו בשנתיים האחרונות. הטרנד, שהומצא על ידי גיקים חסרי חיים בסן־פרנסיסקו שרצו להוציא את משחק המחשב לחיים האמיתיים, הפך לתופעה גם ברוסיה ובסין וכעת הוא כובש את ציון. למי שלא יודע: מדובר בחדר סגור, שכדי להיחלץ מתוכו צריך לפתור סדרה של חידות היגיון. למי זה מתאים? לימי כיף לחברות, לאנשים שאוהבים חידות, לבילוי של חברים. למי זה לא מתאים? לי.

אפרת נהנתה. גם יהודה, עידו ואביב. הם טובים בזה, יודעים לפתור חידות, מבינים מי נגד מי. אני לא הבנתי דבר. לא הבנתי למה שמים לי אזיקים, לא הבנתי מדוע יש בחדר עלטה ולא קלטתי איך כל מיני רמזים אמורים, באמצעות שיתוף פעולה, לעזור לי לצאת מהחדר. מבחינתי הדרך הכי טובה לצאת מחדר כזה היא לא להיכנס אליו מראש.

מדוע על אדם סביר לשלם כסף כדי להילכד בתוך מקום חשוך? לא יותר הגיוני להזמין פיצה? כל יציאה מהבית היא תבוסה בעיניי. משחקי היגיון? יש גוגל.

אני שובר את הראש מול עוד שתי חידות (שגם אותן לא פתרתי)

אפרת מסבירה לי שזה כיף. שנחמד להיכנס לחדר ולנסות לצאת ממנו. שתמיד היא שיחקה בזה במחשב ועכשיו זה נהדר שיש משחק כזה בעולם האמיתי. אבל פה בדיוק הבעיה: אני גם במחשב לא עשיתי את זה. גם באופן וירטואלי אני לא מבין לשם מה עליי להיקלע מיוזמתי לתוך מקום שמסובך לצאת ממנו, אז בחיים האמיתיים? "ואם חייך היו תלויים בזה", אפרת שואלת, "לא היית פותר את החידות?" אז זה העניין: אם חיי היו תלויים בכך, הייתי נפטר. זו האמת לאמיתה. גם אם מישהו היה מכניס אותי לחדר בקטע אמיתי, כלומר אשכרה הייתי תקוע שם וחייב לצלוח את הרמזים כדי לצאת חי — לא הייתי מצליח. אני לא מסוגל גם לפתור חידות שאני יודע את הפתרון שלהן. אפרת חדה לי חידה, אומרת לי את פתרונה ואני לא מבין את הקשר ביניהם.

אז מצאתי פינה בחדר שאפשר לשבת בה, בעוד אפרת והילדים חגגו את החיים. הם רצו בחלל כאחוזי אמוק, מקלפים שכבה אחר שכבה עד שהדלת נפתחה.

בשלב מסוים התחלתי להסתובב בחדר עם יונתן, שהחדר לא מותאם לגילו, ודמיינו יחד שאנחנו מנצחים את הרעים. הבעיה היא שיונתן לא מאפשר לי לרמות יחד איתו. יש משהו לא שוויוני במשחק איתו, זה הולך בערך ככה: הוא קובע שאנחנו גיבורי־על ועלינו לתפוס מישהו. אני זורם. הוא מסביר שהוא עושה סלטה באוויר, כאשר בפועל הוא מתגלגל כברווז צולע על הרצפה — ושוב, אני זורם, לא אומר מילה. אחר כך הוא, לדבריו, מסתער ומשמיד את האויב. ברגע הזה אני מעז להוסיף גם משהו משלי: הנה, אני מצביע לכיוון המזגן, יש שם רע שרוצה לירות עלינו, אני אירה עליו. בנקודה הזו יונתן עוצר הכל בחריקת בלמים. "איפה יש רע?!" הוא תובע לדעת. "שם", אני מנסה לשמור על הקצב ולהמשיך לדמיין, אבל הוא לא נותן לי: "אין שם רע, אני לא רואה רע, וגם אין לך רובה, אבא". "אבל אנחנו גם לא גיבורי־על", אני אומר לו, "ולא באמת עשית סלטה באוויר, אז מה הבעיה שלך עם הרע שאני המצאתי שאני יורה עליו? למה לי אסור להוסיף מרכיבים למשחק?"

אפרת והילדים נהנו, אני הרגשתי כאילו מישהו צועק עליי בסינית

יונתן מביט בי מיואש. "פשוט אל תגיד סתם דברים", הוא מסכם ביובש.

לקראת סיום, אחד מאנשי האסקייפ רום נתן לי רמז: "חנוך, כדי להדליק את האור תחשוב על המתג, מה התפקיד שלו? מה אפשר לעשות כדי שאור יידלק? בדיוק, ללחוץ עליו". הנה, צעקתי לאפרת, הצלחתי לפתור פה משהו. אבל אתה לא בתוך החדר, היא ענתה. הוא בסך הכל הסביר לך איך מדליקים את האור בשירותים.

מילא.

הבשורה הטובה שלקחתי איתי היא שבסופו של דבר יצאנו מחדר הבריחה ואפילו עשינו את זה בזמן לא רע. הבשורה הרעה היא שאפרת והילדים רוצים שנעשה זאת שוב. מה שהעלה לי קונספט חדש: חדר בריחה מהאפשרות שתלך עם משפחתך לחדר בריחה. שבת שלום.