הפצוע מצוק איתן פונה מביתו

קצין המשטרה דופק בדלת של משפחת פרי, מאחוריו שני טורים של שוטרים בכחול. בבית פנימה כמה עשרות חברים ובני משפחה, שרים ובוכים בקול דממה דקה. המולת הנוער המוחא נותרת מחוץ לבית. נתי פרי מתקשה להתמודד עם רעש.

מאז נפצע בצוק איתן כחייל מילואים, נתי לא אותו נתי. בחצי השנה הראשונה התמודד עם הפגיעה הפיזית הקשה. ביום שבו השתחרר מבית החולים פסק בג"ץ כי בית משפחת פרי ייהרס. "התיישבנו בסלון, מאושרים מסיום הטיפולים הרפואיים, ואז נכנסו השכנים ועידכנו בהחלטת בג"ץ", מספרת הרעיה שירה פרי. "מאז אנחנו בסחרור מטורף. במקביל למלחמה על הבית, הבנתי לאט-לאט שלא רק הגוף של נתי נפצע, אלא גם הנפש". אחת מתופעות הפוסט-טראומה היא רגישות יתר לרעש. זו הסיבה שבני הנוער נותרו בחוץ, לאפשר לנתי להיפרד מהבית בשקט.

"אנחנו, משפחת פרי, גרים שמונה שנים בבית הזה", נואמת שירה בטקס הפרידה. "נכסנו לכאן אבא ואמא ושני בנים, ונולדו לנו כאן עוד שתי בנות. ים של חלומות ורגעים קטנים שיילכו איתנו עוד הרבה שנים". נתי עומד בסמוך לרעייתו, מחזיק את הדמעות, שותק. "מדובר פה בילדים גיבורים", ממשיכה שירה, "ילדים שעברו מאז ימי צוק איתן ימים קשים. מדובר פה במשפחה גיבורה, שעומדת על הרגליים והולכת לצאת מכאן על הרגליים ובראש מורם".

אחרי קריאת פרקי תהילים, שירה ונתי עוברים בין חדרי הבית ועוקרים את המזוזות. כשנתי צריך לעקור את המזוזה האחרונה, הוא מתמוטט על מפתן הבית. פניו בתוך ידיו, כתפיו רועדות בבכי. חובשים נזעקים לטפל בו אבל נתי לא מוותר. הוא הבטיח לעצמו שייצא מהבית על הרגליים. בכוחות אחרונים הוא מתרומם, תולש את מזוזת הזכוכית, שמתנפצת לפתע בידיו לרסיסים סמליים, ויוצא מהבית בראש מורם.