ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פסברג, בביתה. "בהיי־טק כולם עובדים פנימה, הם לא מסתכלים החוצה"
    7 ימים • 01.03.2017
    מקסימום מקסין
    אחרי עשור כמנכ"לית תאגיד הענק אינטל בישראל וסגנית הנשיא של החברה בעולם, מקסין פסברג פורשת מתפקידה. בראיון בלי חשבון, קובעת אחת הנשים החזקות בצמרת ההיי־טק העולמי: ישראל היא עדיין חברה שוביניסטית, ובגלל מצב החינוך יש סכנה שבעוד כמה שנים נשתרך בתחתית העולם הטכנולוגי. אז נכון, לאינטל ולה היו גם החמצות, אבל כשיגיע היום שבו המקרר שלכם יעשה קניות במקומכם וארון הניקוי ידווח בקול מתכתי: "האקונומיקה אוטוטו נגמרת" - תדעו שהחלום שלה התגשם
    אמירה לם | צילום: אילן ספירא

    בקיץ 2014 השתתפה מקסין פסברג בכנס מקצועי גדול בקוסטה־ריקה, ואחריו ציפתה לה חופשה שהיא תיכננה זמן רב עם בעלה, ד"ר יוסי פסברג. אבל לחיים היו תוכניות משלהם. "יוסי כבר הגיע למקסיקו־סיטי, אבל אז החל מבצע 'צוק איתן', וברדיו הודיעו על גיוס של 50 אלף מילואימניקים", היא נזכרת. "הרבה עובדים מאינטל גויסו, והיה לי ברור לי שאין מצב שאני מבלה כשהאנשים שלי נמצאים במלחמה. אז הרמתי טלפון ליוסי ואמרתי, 'תסתובב ותחזור הביתה'".

     

    זו לא הייתה הפעם הראשונה שאירוע כזה התרחש, אבל בדיעבד פסברג יודעת שהטיסה הבהולה ההיא הביתה הייתה גם התחנה הראשונה בתהליך שהוביל אותה אל הפרישה לאחר 33 שנים באינטל, בהן עשר שנים כמנכ"לית החברה בישראל. "זו אחריות כבדה, זה תפקיד שלא עוזב אותך לרגע", היא אומרת, אבל מיד מדגישה: "ההחלטה לעזוב הייתה קשה. זה תהליך שמצריך הבשלה של מחשבות. כל הזמן אני נתקלת באנשים שאומרים לי, 'את מטורפת, יש לך את התפקיד הכי נחשק במשק הישראלי'. אבל הרגשתי שדי, שמספיק. עכשיו צריך לתת לדור הבא לעשות את העבודה".

     

    השנים בצמרת תאגיד הענק חרתו בפסברג (63) נחישות שבלעדיה לא הייתה יכולה להצליח בעולם שבמובנים רבים היה ונותר גברי במהותו. "אם יש דבר שאני מצטערת עליו זה שלא מצאתי זמן בכל השנים שלי באינטל לכתוב ספר על ניהול. שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, כתבה ספר שנקרא 'Lean In', שתורגם לעברית בשם 'לפרוץ קדימה'. אם הייתי כותבת ספר, הייתי קוראת לו 'Push'. כי נשים צריכות לדחוף, לא לפרוץ. זה היה המוטו שלי בניהול".

     

    סגנון הניהול שלה נחשב ייחודי. היא ישבה עם שאר העובדים בחלל הפתוח, לא הייתה לה חניה שמורה, והשולחן שלה בחדר האוכל היה תמיד מוקף באנשים. עובדי החברה מספרים שיש לה מוטו שהיא חוזרת ומשמיעה בכל הזדמנות: "אל תתפלל, אל תקווה ואל תייחל למזל, צריך רק עבודה קשה". אם אתה אומר לידה, "הלוואי שהפרויקט יצליח", היא מסתכלת עליך במבט משפד וקר שגורם לך לרצות לקבור את עצמך באדמה, הם מספרים. היא נחשבת לאישה סמכותית, אבל העובדים שהיא מעריכה זוכים ממנה ליחס אישי חם.

     

    סטיב ג'ובס והאייפון. פסברג: "בחיים האמיתיים אין הזדמנות להתחיל מחדש"
    סטיב ג'ובס והאייפון. פסברג: "בחיים האמיתיים אין הזדמנות להתחיל מחדש"

     

    היא מתגוררת עם בעלה בהר־אדר, ממש על קו התפר. אנחנו תופסים אותה בבגדים מוקפדים, תולה כביסה, אישה של ניגודים. על השולחן צלחת עוגיות שהכינה. הבית חדש, חדיש ו"חכם". ליד דלת הכניסה מותקן צג מחשב, שבאמצעותו ניתן לשלוט בכל הפונקציות השונות של הבית — נעילה אוטומטית של התריסים, כוונון האורות בחדרים, ויסות הטמפרטורה, כיבוי והדלקה של הטלוויזיות וכך הלאה. "אבל", מדגישה פסברג, "המחשב עדיין לא אומר לי מה צריך לקנות, מה מצב החלב במקרר. אנחנו עובדים על זה באינטל היום. אני, למשל, כל הזמן שוכחת לקנות לעוזר הבית שלי אקונומיקה. בקרוב המחשב יגיד לי שבקבוק האקונומיקה עומד להיגמר, שלא נשאר כמעט חלב, והמחשב יעביר את זה ישירות לרשימת קניות. כשהרשימה תגיע לאיקס פריטים שאקבע מראש, נניח 20 פריטים, הוא ישלח בעצמו הזמנה לחנות שבחרתי, שתכלול גם את האקונומיקה, גם את החלב מהמקרר וגם את חבילת האגוזים שסיימתי אתמול כשהכנתי את העוגיות שאני מגישה עכשיו. זה לא חזון רחוק, זה יקרה בבתים של כולנו, וזה יהיה אצלנו בכיס, בטלפון או על השעון".

     

    השאלה היא אם הקדמה הטכנולוגית הזאת תעשה אותנו אנשים מאושרים יותר.

     

    "היא תפנה לנו הרבה זמן לעשות דברים שקודם לא היה לנו זמן בשבילם. אין לזה קשר לאושר, החיים שלי לא מאושרים יותר או פחות בגלל סט של כפתורים. זה עניין של נוחות ופשטות, לא של אושר אישי".

     

    נחיתה באריזונה

     

    מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו. "אם היא החליטה לחזור לעבודה שבועיים אחרי הלידה, אני מניחה שהיא הרגישה שהיא יכולה"
    מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו. "אם היא החליטה לחזור לעבודה שבועיים אחרי הלידה, אני מניחה שהיא הרגישה שהיא יכולה"

     

    הקריירה שלה באינטל — תאגיד בינלאומי ענקי המתמחה בייצור של מיקרו־מעבדים, כרטיסי רשת ומוצרי תוכנה — התחילה כמעט במקרה. היא עלתה לארץ מדרום־אפריקה בשנות ה־70 וסיימה תואר שני בכימיה באוניברסיטה העברית. אחר כך עבדה כמורה לכימיה ופיזיקה בבית הספר רנה קאסן בירושלים, עד שבתחילת שנות ה־80 שמעה שמגייסים עובדים למפעל חדש של אינטל שעתיד לקום בבירה. בין אלה שגילו עניין היו גם חברים שלמדו איתה באוניברסיטה. "הם האיצו בי לשלוח קורות חיים ואמרו, 'את באה איתנו'. בכלל לא חשבתי שאתקבל".

     

    היא התקבלה והחלה לעבוד כמהנדסת במפעל, שעסק בייצור שבבים. פסברג הייתה אמא צעירה (בנה גיא היה בן שלוש, הבת ליאת עוד לא נולדה) כשהוחלט לשלוח אותה לשנת השלמות באריזונה לצורך לימוד כיצד מייצרים שבבים. "הגעתי מההוראה, נחתתי באריזונה וגיליתי שאני לא מבינה כלום. לא מבינה על מה מדברים. לא מבינה מה אני רואה ולאן כל זה מוביל. כלום. זה היה נורא. הייתה שם טכנאית בשם דולורס טילינג, שאימצה אותי ולימדה אותי את הבסיס של כל מה שהייתי צריכה לדעת. לקח לי שנה להיכנס לעניינים. עד היום אני נוצרת אותה בליבי. כל אחד צריך דולורס טילינג כזאת בתחילת הדרך".

     

    מאז ימי דולורס טילינג, פסברג נדדה בין תפקידי ניהול רבים בקבוצה. בין היתר שימשה כאחראית על הדוברות ועל קשרי הקהילה של החברה בישראל. "שני התפקידים האלה היו בשבילי חינוך מדהים. בהיי־טק כולם עובדים פנימה, הם לא מסתכלים החוצה. הדוברות הוציאה אותי פתאום לעולם החיצון. הייתי צריכה להסביר את אינטל לעולם שמחוץ לה".

     

    ב־1995 הצטרפה לצוות ההקמה של המפעל הראשון של אינטל בקריית־גת. אחר כך הפכה למנהלת המפעל. ב־2007 מונתה למנכ"לית אינטל ישראל במקומו של אלכס קורנהאוזר שעזב. "קיבלתי את ההודעה על המינוי בטלפון. הרגשתי שזו אחריות גדולה. התחושה שלי הייתה שיש הרבה דברים שאני פשוט לא מוכנה להם", היא אומרת.

     

    שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק. "העולם נשאר גברי במהותו"
    שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק. "העולם נשאר גברי במהותו"

     

    אבל התחושות התבדו. תחת הנהגתה של פסברג, מספר עובדיה של אינטל גדל ל־10 אלף איש, ובמהלך הקדנציה שלה עברה החברה תהליך ייעול נרחב. "לפני שהקמנו את המפעל השני בקריית־גת לקחתי שני עובדים באינטל — את מיכל חובב שבדיוק חזרה מחו"ל ואת אמיר יוספי שהיה מהנדס תעשייה וניהול — ואמרתי להם, 'תחפשו ותגלו ממי אפשר ללמוד איך עושים דברים בצורה יותר יעילה, כי אנחנו לא מספיק יעילים באינטל. הם חזרו אליי ואמרו: יש שלוש דוגמאות מובילות: טויוטה, אגף התרופות של ג'ונסון אנד ג'ונסון ובואינג, שנחשבים למפעלים הכי יעילים בעולם. החלטנו על בואינג. התקשרתי אליהם, והם לא האמינו שמישהו מאינטל רוצה ללמוד אצלם. אמיר יוספי לקח את אשתו וארבעת ילדיהם ועבר לסיאטל לשנה כדי ללמוד מבואינג איך הם עושים ייעול".

     

    והתייעלתם?

     

    "כמובן. יש אצלנו למשל שורה של 15 מכונות לייצור שבבים בקומה אחת, אבל 15 המשאבות שלהן נמצאות בקומה למטה. כשהיינו צריכים לנתק את המשאבות, לעיתים קרובות היו מנתקים את המשאבה של המכונה הלא נכונה. אחת העובדות מצאה פתרון מצוין. היא ציירה בעל חיים אחר על כל מכונה ועל המשאבה שמתאימה לה. פיל למעלה — פיל למטה. חתול למעלה — חתול למטה. וכשנגמרו החיות היא עברה לפרחים. לפעמים הפתרונות הם בדברים הפשוטים".

     

    מול ההצלחות, מה היה הכישלון הגדול שלך?

     

    במפעל אינטל בקריית־גת. "בלי יוסי בעלי לא הייתי מצליחה. הוא מאמין שלשנינו מגיעה קריירה"
    במפעל אינטל בקריית־גת. "בלי יוסי בעלי לא הייתי מצליחה. הוא מאמין שלשנינו מגיעה קריירה"

     

    "היה לנו שיבוש נורא בייצור שהייתי אחראית לו כשניהלתי את המפעל בקריית־גת. מה שקרה זה שהייתה לנו מכונה שייצרה שכבה דקה על השבבים ולא ידענו על זה עד שהתחלנו לקבל את השבבים בחזרה מהלקוחות. כשניתחנו מה קרה, הבנו שלא כל המכונות היו מאותו סוג ואחרי שהמהנדס האחראי, ראש המחלקה, פיתח את התהליך והטכנולוגיה על מכונה אחת, הוא היה צריך לבדוק אותם על מכונות נוספות. הוא בא אליי וכבר הודיע שהוא מוכן להתפטר. אמרתי לו, 'בשום פנים ואופן. אתה לובש חליפה ונוסע ליפן ומתנצל בפני הלקוח הגדול שנפגע, ואז אתה חוזר הביתה ומתחיל מההתחלה'. וזה מה שהיה. זה היה משבר רציני. כל הפרויקט עלה כל כך הרבה כסף, והמוניטין שלנו כחברה שמזוהה עם איכות ומצוינות נפגעו מאוד. אבל אינטל נתנה לנו את הצ'אנס לנסות שוב".

     

    רבים רואים את הכישלון הגדול של אינטל בעובדה שהיא לא עברה בזמן לתחום הסלולר.

     

    "אגיד לך משהו שהרבה אנשים לא יודעים. אינטל עשתה הרבה דברים לפני כולם, אבל לא תמיד התמידה בהם. הדוגמה הכי מעצבנת היא נגן המוזיקה אם־פי־3. אינטל ייצרה את הדגם הראשון, אבל אז שמה את זה בצד. והשאר היסטוריה. צריך לדעת לזהות הזדמנויות.

     

    מה היה קורה אילו היית יושבת היום מול סטיב ג'ובס בגולף השחור שלו, ורואה אותו שולף את האייפון הראשון. היית מגיבה כמו שאינטל הגיבה לפני עשר שנים, כשלא השכילה ללכת עם הטלפונים הסלולריים, או שהיית מזהה את ההזדמנות?

     

    "העובדות הן שלא עשינו את זה. אפשר להתווכח אם היו לנו היכולת וטכנולוגיית הפס הרחב המתאימות, אבל האם היינו יכולים להיות מספר אחת בעולם בסרברים וגם לעשות את המחשבים הניידים הכי טובים בעולם וגם להיכנס לתחום של הטלפונים החכמים? אי־אפשר לדעת. בחיים האמיתיים אין הזדמנות להתחיל מחדש, ואני לא בוכה על חלב שנשפך".

     

    מצב הדברים

     

    עם כל ההצלחות והצמיחה, אינטל העולמית נאלצה לפטר לפני כשנה 11 אחוז מכוח העבודה שלה. בישראל שיעור המפוטרים היה קטן יותר, אבל גם זה לא הפך את העבודה של פסברג לקלה יותר. "אמרנו שאנחנו הולכים לעשות את זה בצורה הכי מכבדת והכי מתחשבת שאפשר", היא נזכרת. "אינטל הגדולה יצאה למהלך הפיטורים הגדול הזה בדיוק לפני פסח. אנחנו באנו ואמרנו שאנחנו לא עושים את זה לפני פסח. לא יעזור כלום. היו חילוקי דעות. היו כאלה שאמרו, 'מה, כולם ילכו הביתה עם האיום הזה מרחף מעל לראש?' ואני אמרתי, 'כן. כולם ילכו הביתה בתקווה שזה לא הם. בכל מקרה, היום אינטל נמצאת בתנופה. אינטל הכירה בכך שלמרות שהחטיבה הכי רווחית והכי גדולה שלה היא זו שמייצרת ומפתחת את השבבים, אם היא לא תסתכל ימינה ושמאלה, היא לא תצמח ולא תגדל. אז היא מסתכלת ימינה ושמאלה ועושה דברים מדהימים היום".

     

    למשל?

     

    "אינטל עברה בשנה החולפת שינויים נרחבים, כחלק מאסטרטגיה שגיבשנו, שמתמקדת בהפיכתה מחברת מחשבים אישיים לחברה שמניעה את הענן ומייצרת מיליארדי גאדג'טים ומוצרים אלקטרוניים חכמים ומחוברים. למשל, סיפור פענוח הגנום האנושי. צריך מחשבים מאוד־מאוד חזקים כדי לעשות את זה. אינטל עוסקת בזה היום. רק מחשבים יכולים לנתח במהירות מידע של מיליוני חולים ולהציע תובנות ופתרונות רפואיים. צריך לדעת לטפל במידע הזה.

     

    "או למשל, השותפות שלנו עם ב־מ־וו ועם מובילאיי בעניין המכונית האוטומטית. גוף אחד מביא את הידע של הרכב, גוף שני מביא את הידע של האוטונומיות, וגוף שלישי את היכולת של המחשוב והטיפול בדאטה. כרגע אפשר למפות את הכביש ואפשר לשים מצלמות בכל מקום ולגרום לכך שהמכונית תדע איפה נמצא כל רמזור. מה שהיא לא יודעת זה מתי ילד זרק כדור ורץ אחריו, ואחרי זה היא גם תצטרך להגיב מספיק מהר. זה האתגר כיום. אנחנו נהיה המוח שמחבר את המכונית לענן. המכונית למעשה תהיה מחשב על גלגלים. בקרוב מאוד, בתוך שנתיים־שלוש, חפצים יתחילו לדבר אחד עם השני. זה יהיה הדור החמישי של הסלולרי: המכוניות ידברו אחת עם השנייה ועם הרמזורים".

     

    מה עוד?

     

    "הזדמנות גדולה נוספת טמונה במה שמכונה 'אינטרנט של הדברים' — כל אותם פריטים שבעבר לא היו ממוחשבים ועכשיו יהיו מחוברים לאינטרנט. זה כבר מזמן לא חלום או תחזית לעתיד הרחוק. אנחנו בונים כרגע בפתח־תקווה בניין לעובדי הפיתוח של אינטל. זה יהיה כנראה הבניין החכם ביותר בהיי־טק הישראלי. הבניין יגיד לעובדים איפה יש חניה פנויה, מתי לגשת לאכול ארוחת צהריים כשאין תור, יציע לכל עובד תפריט בהתאם להרגלים שלו, ידאג לווסת את הטמפרטורה והמיזוג בכל אשקובית של עובד, להדליק מזגן בחדר ישיבות לפני ישיבה וכו'". על השולחן במטבחה מונחים מזרקים, גם במהלך הפגישה בינינו היא תיפרד לכמה דקות כדי להזריק לעצמה זריקה, היא חולה בסוכרת נעורים, שעליה התבשרה כבר כשהייתה בת 11. בכל השנים שלה באינטל היא הסתובבה עם מזרקים בתיק ושני כריכים ליתר ביטחון, כדי להימנע מהיפוגליקמיה (מחסור סוכר בדם) המחלה הזו, אגב, הפגישה אותה בזמנו עם ד"ר יוסף פסברג, אז רופא צעיר שהתבקש לנהל את תוכנית הטיפול שלה.

     

    כשהחלה לעבוד באינטל, בסוף ראיון הקבלה הודיעה להם על המחלה, התגובה הייתה "אז מה?" לא פעם היא יושבת בישיבות עם מזרקים על השולחן. “בסופו של דבר אני חושבת שזה היה הרבה יותר מגביל להיות אישה מאשר לחיות עם הסוכרת", היא אומרת.

     

    הנושא של קידום נשים עומד לנגד עיניה. היא ראתה חשיבות גדולה בגיוס נשים לאינטל. כיום מהוות נשים כ־27 אחוז מכוח העבודה בחברה בישראל, וכמעט מחצית מהמנהלים במפעל בקריית־גת הם נשים.

     

    "באחד הסיורים שלי ביפן נסענו ברכבת במשך שעות למפעל בדרום המדינה", היא נזכרת. "הגעתי והייתי צריכה לשירותים. ולא היו בבניין המנהלה שירותים לנשים. בהתחלה לא הבנתי מה הבעיה — מי היה מעלה בדעתו שאין נשים בהנהלה? אמרו לי, 'או שסוגרים את השירותים של הגברים או שאת הולכת לשירותים של הפועלות'. אז הלכתי לשירותים של הפועלות".

     

    בישראל הרבה נשים לא הולכות לקריירה בהיי־טק בגלל השעות המטורפות.

     

    "כשחמותי הכירה אותי היא שמחה. היא אמרה, 'את מורה, כל יום תהיי בבית באחת בצהריים'. היא לא סלחה לי כשעברתי לאינטל. כשגרנו במבשרת־ציון הייתי נוסעת למפעל בהסעות המאורגנות. ליאת הייתה תינוקת, והייתי לוקחת אותה איתי ושמה אותה במעון שהיה במפעל. אלה היו השנים היחידות שבהן יצאתי בזמן מהעבודה. אלא אם כן הייתה תקלה במפעל והייתי צריכה לנסוע לשם בחזרה בלילה. ליאת שמרה לי על שעות העבודה הנורמליות. כשהייתי בנסיעות עסקים, יוסי היה מעלה אותה להסעה עם הסנדוויץ' שלה ואחד הקולגות שלי היה משגיח עליה. בכלל, בלי יוסי לא הייתי מצליחה. הוא מאמין שלשנינו מגיעה קריירה. בתקופה שהוא עשה התמחות, הילד שלנו לא ידע שיש לו אבא. אבל כעבור כמה שנים, כשנסענו לאריזונה, הוא לקח שנה חופש ונתן לי את הזמן להשקיע וללמוד. בתקופות שונות כל אחד מאיתנו לקח צעד אחורה בשביל השני.

     

    "ברור שאם יש גבר שחושב שהוא יוצא מהבית בבוקר וחוזר מתי שהוא חוזר ושהאישה תסתדר, אז כנראה לא תהיה לה קריירה. או לפחות לא קריירה משפיעה ורלוונטית. כדי ששני בני הזוג יוכלו להתקדם ולהתפתח, צריך גם להיעזר בכל מה שאפשר — עוזרת, מטפלת. את צריכה את כל המרכיבים ביחד: בעל תומך, חמות שלא תרד עלייך, מקום עבודה שמבין את היתרון שיש לנשים, מנהלים קשובים. אני זוכרת שהגיעה אלינו מיכל חובב, שמנהלת היום את פרויקט השדרוג. היא הייתה שואלת אותי מדי פעם: 'לאן אוכל להגיע?' ואני אמרתי לה: 'את תגיעי לאן שתגבהי'. היום, עם שלושה ילדים, היא מנהלת פרויקט של שישה מיליארד דולר. והיא זו שהנהיגה באינטל את האפשרות שנשים ייקחו חלון — שבין שש לשמונה בערב לא יהיו ישיבות, כי הן עם הילדים".

     

    מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו, עוררה בזמנו סערה כששבועיים אחרי הלידה חזרה לעבודה. מה חשבת על ההחלטה שלה?

     

    "אני חושבת שאם אישה מרגישה שהיא יכולה לחזור לעבודה אחרי שבועיים, שיבושם לה. אבל אני גם יודעת שזה המיעוט. רוב הנשים צריכות זמן להתאוששות הגופנית. לדעתי, ההתעסקות שלנו בנושא הזה היא לא נכונה. אין כללים של שחור ולבן ונכון או לא נכון. אם מאייר החליטה לחזור אחרי שבועיים, אני מניחה שהיא הרגישה שהיא יכולה. אצלנו לא הייתה אף פעם שאלה על חופשת הלידה. להפך, אמרנו שמה שיש זה לא מספיק. כי ראינו שנשים מבקשות להאריך את החופשה, אבל זה קשה להן כלכלית, אז אמרנו: נוסיף עוד שישה שבועות של חופשת לידה לנשים ובמקביל ניתן גם שבועיים לגברים.

     

    "באופן כלל אני חושבת שישראל היא חברה שוביניסטית, לא יעזור כלום. זה מתחיל ממערכת החינוך: צריך להפסיק להגיד שמתמטיקה זה לבנים וספרות זה לבנות. התגובה של הסביבה היא חשובה יותר מכל דבר אחר. צריך לעודד בנות לעשות חמש יחידות במקצועות הריאליים".

     

    וזה לא מוגבל רק לבנות. פסברג הצטרפה לקמפיין של שר החינוך נפתלי בנט שנועד לעודד לימודי חמש יחידות במקצועות הריאליים. "אנחנו צריכים שיותר ויותר תלמידים יעשו חמש יחידות בפיזיקה, בכימיה, בביולוגיה, במתמטיקה ובמדעי המחשב", היא אומרת בנחרצות. "אם המצב יישאר כמו בשנים האחרונות, ישראל לא תהיה יותר אומת הסטארט־אפ — בעוד עשור נהיה בתחתית. כשמסתכלים על התוצאות, ירדנו למינימום בשנים האחרונות, היינו בצלילה. חייבים להדליק נורה אדומה ולעצור את הצלילה הזו".

     

    עוררת עלייך את זעם מועצת התלמידים הארצית עם יוזמת "חמש היחידות" הזאת.

     

    "אני מכירה את העניין מהבית. הילדים שלי עשו רק שלוש יחידות מתמטיקה, הם הלכו לכיוונים אחרים לגמרי. הבת שלי עושה את המאסטר שלה בתיאטרון בגרמניה, הבן שלי הוא שף. שניהם אמרו, אנחנו לא נהיה לא מהנדסים ולא רופאים. וזה בסדר. צריך לאפשר לילדים לבחור לבד. ליאת כל כך הומנית, ממש טובה בזה, וגיא תמיד רצה לבשל. אף פעם לא לחצתי עליהם, הם רצו לקבוע את הדרך שלהם ולמצוא את הקול הייחודי שלהם וקיבלתי את זה. אבל בהחלט הצטערתי כשהם החליטו ללמוד שלוש יחידות מתמטיקה. עיצבן אותי כשלליאת אמרו, 'בשביל מה את צריכה להתאמץ?' זו הייתה טעות. כי היה איזה רגע שבו היא שקלה לעשות דברים אחרים, וזה ירד מהפרק בגלל שלוש היחידות במתמטיקה שהיו לה".

     

    מה התוכניות שלך?

     

    "הדבר הראשון שאני רוצה לעשות אחרי שאסיים את החפיפה עם יניב גרטי, שמחליף אותי, זה לנסוע לקונצרט של גוסטבו דודאמל, מנצח שאני מעריצה. יש לו סדרה של קונצרטים בוינה בסוף החודש, ואני רוצה שיוסי ואני נהיה שם. עם פלאפון מנותק לגמרי בארנק, אפילו בלי רטט, לראשונה זה 33 שנים". •

     

     

     


    פרסום ראשון: 01.03.17 , 12:19