שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מאיסה עבד אלהאדי. "אחרי הגירושים פחדתי שלא אצליח בחיים"
    7 ימים • 01.03.2017
    המורדת
    בגיל 20 הייתה מאיסה עבד אלהאדי נשואה טרייה, בתחילתו של היריון — אבל בודדה ומיואשת. דווקא אז החליטה להפנות עורף לחינוך שקיבלה, עזבה את הבית ועברה הפלה. היום, יותר מעשר שנים אחר כך ואחרי שצעדה פעמיים על השטיח האדום בקאן, היא מככבת בסרט "עניינים אישיים", מסבירה למה היא מגדירה את עצמה כפלסטינית ולא כערבייה ישראלית, ונזכרת בנשיקה הטלוויזיונית עם עפר שכטר
    אלון הדר | צילומיםף גבריאל בהרליה

    מאיסה עבד אלהאדי זוכרת במדויק את הרגע שבו הבינה שמשהו בחייה חייב להשתנות. היא הייתה אז נשואה טרייה, בתחילתו של היריון, מתוסכלת ומיואשת, כשהרגישה פתאום שהיא מסתכלת על עצמה מבחוץ. "הייתה מאיסה אחת שישבה על המיטה ובכתה, ומאיסה אחרת שניסתה להרים אותה", היא מספרת. "פתאום הרגשתי יד חזקה שמושכת אותי, פקחתי עיניים וראיתי מולי את בעלי אומר לי: 'מאיסה, מה קרה לך? קומי'. אני זוכרת שבהיתי בו כמה רגעים ואז התחלתי להרביץ לו כמו משוגעת ולשבור כל מה שאפשר בחדר. פשוט המשכתי והמשכתי ללא הפסקה. למחרת כל הגוף שלי כאב, אבל היום אני יודעת שבלי ההתפרצות הזאת — בטח הייתי מתמוטטת".

     

    ואכן, בתוך כמה חודשים הצליחה הצעירה בת ה־20 לפתוח דף חדש. "החלטתי להיות חזקה ושאף פעם יותר לא ארשה לבן אדם אחר להחליט בשבילי. החלטתי שאני לוקחת אחריות על עצמי ואני מחויבת לזה מאז, יום־יום״.

     

    יותר מעשר שנים חלפו מאז, ועבד אלהאדי הפכה לשחקנית מבוקשת, שכבר פסעה פעמיים על השטיח האדום בפסטיבל קאן ואף קטפה פרס יוקרתי בפסטיבל הסרטים בדובאי. את הפריצה לקהל הרחב עשתה בדרמה "מתים לרגע", שם גילמה את אסמא, צעירה ערבייה המתמחה ברפואה, שמנהלת רומן סבוך עם דרור היהודי, בגילומו של עפר שכטר. אתמול עלה בכיכובה סרטה המדובר של הבמאית מהא חאג' "עניינים אישיים", זוכה פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה.

     

    פנטזיית ברבי

     

    עם דוריד לידאווי
    עם דוריד לידאווי

     

    אלהאדי (31) נולדה בנצרת למשפחה מוסלמית, השנייה מבין ארבעה ילדים, בת לאב רופא ואם קוסמטיקאית. בילדות, היא מספרת, הייתה טום בוי קלאסית. "הייתי ילדה היפראקטיבית שלא רצתה לשחק עם הבנות, רק עם הבנים. אם היו ריב או מכות — תמיד היה אפשר למצוא אותי שם. בלי לספר לאף אחד גם הלכתי יום אחד לספרית וביקשתי שתגזור לי את השיער הארוך ותעשה לי תספורת כמו של ניק קרטר מהבקסטריט בויז. ההורים שלי היו בשוק כשחזרתי".

     

    את הנשיות גילתה בגיל ההתבגרות, כשהחלה לחלום להיות שחקנית. "הארכתי את השיער, לבשתי רק לבן או ורוד, וכולם קראו לי ברבי".

     

    היא סיימה את התיכון, עבדה כמלצרית בנצרת ולמדה לפסיכומטרי, בעוד חברותיה מתחתנות בזו אחר זו. פתאום, היא אומרת, גם לה קסם רעיון הנישואים, על כל הפנטזיות הקלישאתיות שמתלוות אליו. "דמיינתי את השמלה הלבנה והתחלתי להתרגש. חלמתי על בית משלי, על ילדים. ואז הכרתי בחור ואמרתי לעצמי: יאללה, נזרום. לא הייתי מאוהבת בו, הייתי מאוהבת ברעיון של חתונה".

     

    לקראת הטקס החלו להתעורר בה הספקות. "שאלתי את עצמי, האם אני יכולה לגדל ילדים עכשיו? מה כבר הספקתי לראות בחיים?"

     

    עם עפר שכטר ב"מתים לרגע". "פחדתי מהתגובות"
    עם עפר שכטר ב"מתים לרגע". "פחדתי מהתגובות"

     

    שיתפת מישהו בלבטים?

     

    "לא הייתי מסוגלת אפילו לבטא במילים מה אני מרגישה. הרגשתי חסומה לחלוטין. באירוסים היה לי טוב וכיף, אבל אחרי החתונה הכל צף החוצה".

     

    מה הרגשת?

     

    "הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים והגיע ממשפחה מאוד מסורתית. אני לא אשכח משפט שנאמר לי אז: למה לך לעבוד? לבעלך יש הכל — בית, בריכה, אוטו. הבנתי שבעיניהם התפקיד שלי הוא כנראה רק להביא ילדים לעולם ולדאוג לארוחות. יש נשים שרוצות להיות עקרות בית — זכותן, אבל אני לא רציתי את החיים האלו. לא רציתי לחיות עם אנשים שבטח חושבים שאם את לא נכנסת להיריון חמישה חודשים אחרי החתונה, יש לך בעיה. אנשים שלא מאמינים שלאישה מגיע להתקדם, למצות את עצמה. ניסיתי להציף את הדברים, אבל הבנתי שאין עם מי לדבר".

     

    "אין מצב שאתחתן עם יהודי שהדעות הפוליטיות שלו לא דומות לשלי"
    "אין מצב שאתחתן עם יהודי שהדעות הפוליטיות שלו לא דומות לשלי"

     

    הקשיים התחילו לתת בה את אותותיהם. "מבחורה מטופחת הפכתי למוזנחת. לבשתי שחור, רזיתי מאוד, היו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים. משהו מת בי מבפנים, הפסקתי להתרגש. יום אחד אפילו החלטתי לגמור עם זה ושתיתי חצי בקבוק אופטלגין נוזלי, אבל זה לא היה אפקטיבי".

     

    איך הגיב בעלך?

     

    "אני לא חושבת שהוא הבין באמת מה עובר עליי. אחרי כל משבר הוא היה אומר: יהיה בסדר. הרגשתי שאני אפס. בסוף הבנתי שאני צריכה פשוט לברוח משם".

     

    אלא שבאותה תקופה גילתה גם שהיא בשבועות הראשונים להיריון. "הבנתי שאני נמצאת בצומת קריטי — או שאני עוזבת עכשיו או שאני נשארת כלואה לכל החיים. דיברתי עם עורכת דין בדיסקרטיות והתחלתי למכור את תכשיטי הזהב שלי בשושו, לצבור קצת כסף. לא שיתפתי אף אחד בתוכניות שלי, גם לא את הוריי. אפילו לא ידעתי איפה אגור לאחר ההפלה".

     

    עבד אלהאדי  ב"Degrade". "כנערה לא הייתי הסטאר של העיר"
    עבד אלהאדי ב"Degrade". "כנערה לא הייתי הסטאר של העיר"

     

    לבסוף החליטה לקום ולעזוב. "הוא יצא לעבודה בתשע בבוקר ואני ארזתי מזוודה והזמנתי מונית. ביקשתי שיסיעו אותי למלון בחיפה. רציתי לחשוב כמה ימים בשקט ובינתיים החלפתי סים בטלפון כדי שלא ישיגו אותי. לאחר כמה שעות התקשרתי לחברה שלי שהתחילה לצעוק ולבכות. שאלתי: מה קורה? היא אמרה לי: 'מאיסה, בחייאת, תתקשרי להורים שלך, הם כבר דיברו עם המשטרה'. התקשרתי להורים והם בכו וצעקו. הם אמרו לי רק 'אנחנו מתחננים שתחזרי אלינו הביתה, אנחנו מבטיחים שנעזור לך'".

     

    את בעלה עידכנה רק אחרי שכבר ביצעה את ההפלה. "הבנתי שהוא לא הבין בכלל מה עבר עליי. בהתחלה הוא עוד ניסה לשכנע אותי לחזור, אבל התעקשתי. היה לו קשה, אבל הוא הבין בסוף שזה בלתי נמנע".

     

    ואיך הגיבו בסביבה?

     

    "לא פרצה שום מהומה סביבי, כי לא הייתי הסטאר של העיר. מי שהכיר אותי הצטער, אבל הבין. היו כמובן כל מיני שמועות וגם גברים שניסו לנצל את המצב כדי להתחיל איתי, אבל הרוב תמכו בי".

     

    עבד אלהאדי בסרט "3,000 לילות"
    עבד אלהאדי בסרט "3,000 לילות"

     

    ועבד אלהאדי הייתה זקוקה להרבה תמיכה. "הייתי בדיכאון, שאלתי את עצמי כל הזמן: למה זה קרה לי? ובעיקר פחדתי. פחדתי שלא אצליח בחיים, כי הרי כבר נכשלתי במבחן הגדול הראשון, אבל משהו בי לא ויתר. אני זוכרת שהתערבתי עם אחת החברות של אמי, שבעוד חמש שנים אהיה מצליחה. זו בדיוק הייתה השנה שבה זכיתי בפרס הראשון שלי כשחקנית".

     

    זה כן אישי

     

    לאחר הגירושים נרשמה ללימודי חינוך וסוציולוגיה במכללת עמק הירדן, אבל הבינה מהר מאוד שזה לא הייעוד שלה. "אחרי השבוע הראשון כבר לא נכנסתי לשום הרצאה. הבנתי שאולי אני צריכה להגשים את החלום הישן שלי: להיות שחקנית".

     

    היא התחברה לקבוצת שחקנים חובבים והתחילה להופיע בנצרת. במקביל למדה הידרותרפיה במכון וינגייט ועבדה כמלצרית. יום אחד החלה לפתח שיחה עם אחד הלקוחות במסעדה. "סיפרתי לו על החלום שלי להיות שחקנית ועד כמה אני אוהבת את הבמאים אליה סולימאן ('התערבות אלוהית') והאני אבו אסעד ('גן עדן עכשיו'). בסוף השיחה הוא ביקש שאציג את עצמי. אמרתי לו: 'אני מאיסה', ואז הוא ענה: אני אליה סולימאן. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. הוא אמר לי: יש לי תפקיד עבורך. וזה מה שקרה".

     

    המפגש המפתיע הביא לפריצה המיוחלת. עבד אלהאדי התחילה ללמוד באקדמיה לאמנויות המופע בתל־אביב, לגשת לאודישנים ולקטוף תפקידים. ב־2011 הופיעה בסרט "חביבי, משהו דפוק אצלך" של במאית לבנונית־אמריקאית בשם סוזן יוסף, גרסה מודרנית לסיפור רומיאו ויוליה, והוזמנה לפסטיבל הקולנוע בדובאי. "לא הייתי מוכרת, אז אף אחד לא ראיין אותי. פתאום, בטקס הנעילה, גיליתי שהסרט זכה בארבעה פרסים ואני זכיתי בפרס השחקנית הטובה ביותר. הייתי בשוק של החיים. זה היה התפקיד הראשי הראשון שלי. בסוף הטקס, הבמאי פיטר וויר ('המופע של טרומן'), שהיה אחד השופטים, אמר שההחלטה התקבלה פה אחד. הרגשתי שאני בדרך הנכונה".

     

    מאז הצעות העבודה זרמו: בין היתר שיחקה ב־"3000 לילות" (2015), שכונה "מאחורי הסורגים — הגרסה הפלסטינית", ומביא את סיפור השביתה של אסירות פלסטיניות בכלא ישראלי בשנות ה־80; ב"איידול" של האני אבו אסעד (2015); וב"ג'נקשן 48" של אודי אלוני (2016), זוכה הסרט הטוב בפסטיבל טרייבקה ופרס בחירת הקהל בפסטיבל ברלין.

     

    גם במיינסטרים הישראלי לא נותרו אדישים כלפיה. היא התארחה בסדרה "בתולות", שיחקה ב־"30 ש"ח לשעה" של דוד אופק ויוסי מדמוני וחיים שריר ועוררה הדים ב"מתים לרגע", כאמור. "הייתי מאוד־מאוד מפוחדת מהתגובות של האנשים, במיוחד בעקבות סצנת הנשיקה שלי עם עפר שכטר. הופתעתי שעצרו אותי כל הזמן ברחוב בהתלהבות ועפו על זה".

     

    אבל גם הפנים המוכרות שלה לא סייעו לה להימנע מלהיתקל בתופעות של גזענות. "לא אומרים לך בפנים: אל תיכנסי לבר כי את ערבייה, אבל את מבינה את זה לבד. או למשל כשחיפשתי עבודה בהידרותרפיה, וברשימת הדרישות כתבו: בוגרי צבא. אפילו במלצרות נתקלתי בזה. אבל החוויה הכי קשה שלי היא בנמל התעופה. בחודשים האחרונים אני טסה המון, ובכל פעם עושים עליי חיפוש. פעם מישהי אפילו זרקה לי, תוך כדי החיפוש: 'איזה סוודר מהמם יש לך, מאיפה קנית?' אמרתי לה: 'את רצינית, את באמת מנהלת איתי סמול טוק עכשיו? אני הרי יודעת שאת מזהה אותי'. היא ענתה לי: 'כן, ואת שחקנית מדהימה'. ואז מישהו אחר אמר לי: 'די, אל תיקחי את זה אישית'. אבל זה כן אישי! הרי אם הייתה מגיעה לשם שחקנית ישראלית מוכרת, מי היה לוקח אותה לבדיקה ולתשאול? זו הסיבה שאני שונאת לטוס".

     

    אכן, לא פשוט.

     

    "גם לך, כמזרחי, לא קל בישראל. אתם ערבים־יהודים שנראים כמו ערבים — וגם משלמים את מחיר הגזענות".

     

    חשבת לעזוב את ישראל?

     

    "יש לי עדיין טיפה של תקווה. אני עובדת בתעשייה ומנסה לבנות גשר של הבנה ושפה משותפת, לומר דברים שהעם הישראלי באמת לא מכיר ויודע. לא ממקום חלש, להפך. בכל מקום אני מצהירה שאני פלסטינית — לא ערבייה ישראלית, כמו שאתם קוראים לנו — ובואו תתמודדו עם זה. אל תפחדו".

     

    פוליטיקה ואמנות

     

    ב"עניינים אישיים", דרמה משפחתית שבה המציאות הפוליטית היא רק הרקע לסיפור העלילה, היא מגלמת סטודנטית בביר־זית שממתינה שבן זוגה, במאי תיאטרון, יצהיר על רצונו בעתיד משותף. "היה לי קצת קשה לשחק את הדמות, כי היא מאוד דומה לי ולא רציתי לשחק את עצמי. כדי לבדל אותה ממני, הדגשתי את האיפוק שלה, כי אני בחורה אימפולסיבית. היא ממתינה לשמוע מהבחור שהיא יוצאת איתו איפה הוא עומד ביחס אליה. אני לא מחכה, אני פשוט שואלת, זזה".

     

    איך היה בפסטיבל קאן?

     

    "היה מדהים. צעדתי על השטיח האדום והרגשתי בעולם אחר".

     

    גם שרת התרבות מירי רגב הגיעה לשם, לקדם את הקולנוע הישראלי. נפגשתם איתה?

     

    "חשבנו לעשות מעין הפגנה נגדה, אבל בסוף החלטנו לעזוב את זה. רצינו ליהנות מכל רגע בקאן ולשכוח מהפוליטיקאים האלו. אף אחד מהתעשייה הישראלית לא התעניין בנו".

     

    ובכל זאת, נראה שיש היום פריחה של סרטים של יוצרים ערבים וערביות.

     

    "נכון. למרות שלמירי רגב אין בעיניי שום קשר לתרבות או להתנהגות תרבותית — אנחנו לא מפסיקים ליצור. יש היום המון במאיות ערביות שעושות סרטים מדהימים. אבל זה ממש לא קורה בזכות הדמוקרטיה הישראלית, זו בדיחה לחשוב כך, פשוט מגוחך. אתם לא עושים לי טובה שאני חיה פה, ואני קשורה למקום יותר מכל אשכנזי או יהודי שהגיע לכאן מרוסיה. אני לא מסתלקת לשום מקום וגם לא מסלקת אף אחד. אני לא מחפשת יהודים כדי לזרוק אותם לים. ואם יש לי דעות פוליטיות נגד הממשלה, זה לא אומר שאני הולכת אוטוטו להצטרף לדאעש או לזרוק עליכם טילים. אני נגד שלטון חמאס בעזה, אבל כל עוד יש כיבוש — יש גם התנגדות. זה קורה בכל העולם. העם הפלסטיני מאוד חזק, ומת על החיים ויודע איך לחיות. באחת הסצנות ב'עניינים אישיים', למשל, אני ובן הזוג שלי נמצאים בחדר חקירות עם קירות שקופים ומחליטים לרקוד טנגו מול החוקרים, מעבר לקיר".

     

    כשאת מקבלת תסריט, את בוחנת אותו גם אידיאולוגית, אם הוא מתאים לאג'נדה שלך?

     

    "בטח, אני חייבת להיות נאמנה למקום שאני באה ממנו. כבר סירבתי להרבה תסריטים, לא רק ישראליים, שהרגשתי שלא מייצגים אותי פוליטית וחברתית כאישה פלסטינית. אני לא מוכנה לשחק את האישה הקורבן. לא מוכנה להשתתף בסרט ישראלי על בחורה ערבייה שבורחת מהמשפחה הפרימיטיבית שלה, שרוצה לחתן אותה, ופוגשת גבר ישראלי שמציל אותה. זה נובע בעיניי מסוג של גזענות שקטה, כאילו: אנחנו הישראלים יותר טובים מכם. אנחנו נציל אתכם מעצמכם והערבי הטוב הוא זה שמשתף איתנו פעולה".

     

    אולי יש שם כוונה טובה, ניסיון להעצים את הנשים הערביות?

     

    "רוב היוצרים הישראלים לא יודעים כלום על החברה הערבית. הם חושבים למשל שהאישה הערבייה יושבת כל היום בבית. הם צריכים לבקר יותר בחיפה, בנצרת וגם בכפרים בגליל. הם יפגשו שם הרבה נשים שידהימו אותם. נשים חזקות. חייבים כבר לשנות את הסטריאוטיפ המגוחך הזה. די כבר להציג נשים ערביות רק כקורבנות וחלשות".

     

    אבל יש נשים שמתקשות לצאת נגד החברה הערבית שברובה עדיין פטריארכלית.

     

    "אני חושבת שאנחנו צריכות להתחיל לקחת את הדברים בידיים ולהיות מי שאנחנו רוצות. כל אחת מחליטה לעצמה ואני מכבדת את זה, אבל אם מישהי תשאל אותי, בטח שאגיד לה: תקומי ותעשי, את חזקה. את אדם בפני עצמך. אין כוח בעולם שמונע את זה מאיתנו. לא המשפחה, לא הגבר, לא החברה. זה תלוי רק בנו".

     

    אבל את רואה מה קורה סביבך, נשים עדיין מפחדות שינדו אותן, כי הן לא עונות לציפיות הסביבה הגברית.

     

    "דווקא בתוך כל המערך הזה אני מרגישה עד כמה האישה הערבייה חזקה. מנמיכים אותה כל הזמן, היא מרוויחה שכר נמוך יותר, היא חשופה להטרדות מיניות ונאלצת לעבוד מול בעל בית שוביניסט. היא צריכה לנהל המון קרבות של הישרדות. אני מקבלת המון השראה מנשים ערביות חזקות: עקרות בית, רופאות, עורכות דין, מנכ"ליות. אמא שלי למשל ניהלה חנות לתכשיטי זהב, גידלה שלושה ילדים ולמדה לנהוג".

     

    ובדור שלך?

     

    "אני רואה הרבה יותר אומץ. זה דור יותר זקוף, ער ומודע למציאות המורכבת שאנחנו נמצאים בה".

     

    עבד אלהאדי לא עושה גם הפרדה בין המאבק הפמיניסטי ללאומי. "היום כבר מותר לנו להרים את הראש ואנחנו לא מפחדים להסתכל לכובש ולמדכא בעיניים. בעיניי, חלק מההתנגדות זה גם לעשות סרט טוב. הקולנוע בפרט והתרבות הפלסטינית בכלל צועדים כל הזמן קדימה — שירה, מוזיקה, עיתונות. המהפכה הזו מפחידה את השלטון".

     

    ואיך המחאה שלך באה לידי ביטוי?

     

    "לצערי לא יוצא לי כמעט להגיע להפגנות, בגלל הצילומים, אבל ב־2013 הפגנתי ביום הזעם נגד תוכנית פראוור (להסדרת היישובים הבדואיים הלא מוכרים בנגב — א"ה). זו הייתה חוויה מצמררת. קיבלתי מכות, היו לי סימנים כחולים על הגוף. שבוע שלם לא יכולתי לזוז. אבל לא הסוסים, הנשק או האלות ירתיעו אותנו".

     

    המצב הפוליטי משפיע ישירות גם על חיי האהבה שלה. הכל החל כשהצטלמה לסרט "Degrade", על נשים שמוצאות את עצמן סגורות במספרה בעזה, כשבחוץ מתנהלים קרבות בין חמאס לפת"ח. העבודה על הסרט, שהוקרן בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן 2015, הוביל לקשר רומנטי עם הבמאי העזתי טרזן נאסר, שביים אותו ושיחק בו יחד עם אחיו התאום, ערב.

     

    "בזמן הצילומים בירדן הרגשנו אחד כלפי השני דברים, אבל לא אמרנו כלום. לא רציתי לערבב בין יחסים לעבודה. אבל ביום האחרון של הצילומים זה קרה. התאהבנו והפכנו לבני זוג. יש בינינו קשר נורא חזק למרות שנפרדנו מאז. אנחנו עדיין חברים טובים. אני לא מוכנה לוותר עליו כבן אדם לעולם, אבל מאוד קשה לתחזק את הקשר הזה".

     

    באיזה מובן?

     

    "לפני ארבע שנים הוא ואחיו הציגו פרויקט אמנותי בארה"ב. כשרצו לחזור לעזה — בחמאס הודיעו שתוצמד להם אבטחה, מחשש לחייהם. הם לא רצו לחיות ככה וברחו לירדן. עכשיו, עם הדרכון הפלסטיני מעזה, הוא לא יכול לחזור לעזה, שנמצאת במצור, ואסור לו לגור בגדה או לבקר אותי בישראל. אחרי שנים במעמד לא חוקי הוא הצליח סוף־סוף לקבל ויזת אמן בצרפת, שם הוא חי היום. אחת הסיבות לפרידה היא שאני לא יכולה לעזוב הכל פה, והוא לא יכול להיכנס לפה".

     

    איך הוא מגיב להשתלבות שלך בתעשייה הישראלית?

     

    "המון חברים שלו נהרגו במלחמה בעזה, בת הדודה שלו איבדה את חמש בנותיה הקטנות ב־2012, לאחר שקיבלו הודעה לברוח מהבית והסתתרו במסגד שהופצץ. אני מבינה את הקושי שלו, אבל זה חלק מהמצב ומהמקום המורכבים. לפעמים אני חושבת שאי־אפשר להפריד בין הפוליטיקה לאמנות".

     

    ובמצב כזה, את רואה את עצמך מנהלת זוגיות עם יהודי?

     

    "אני מאמינה במוסד הנישואים, אבל אין מצב שאתחתן עם יהודי שהדעות הפוליטיות שלו לא דומות לשלי. הוא חייב להאמין באותה תפיסת עולם. מאוד חשוב לי גם שהילדים שלנו יגדלו על הזהות הפלסטינית. לא משנה לי אם הוא יהיה ישראלי, שוודי, נוצרי, דרוזי — אבל הוא חייב להבין את הדעות שלי ולתמוך בי".

     

    ואיך ההורים שלך יגיבו לזה?

     

    "אחותי הגדולה נשואה לנוצרי ואין עם זה שום בעיה. אני בת מזל כי לאבא שלי יש ראש פתוח. הוא אולי לא תמיד מסכים איתנו, אבל נותן לנו את חופש הבחירה". •

     

    alonihadar@hotmail.com

     

     

    "אחרי הנישואים, מבחורה מטופחת הפכתי למוזנחת. לבשתי שחור, רזיתי מאוד, היו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים. משהו מת בי מבפנים, הפסקתי להתרגש. יום אחד אפילו החלטתי לגמור עם זה ושתיתי חצי בקבוק אופטלגין נוזלי, אבל זה לא היה אפקטיבי"

     


    פרסום ראשון: 01.03.17 , 14:02