להיות אדם

המהירות שבה עומר אדם הפך לכוכב הגדול של הפופ הים תיכוני כמעט בלתי נתפסת. זה לא רק הקול הייחודי וסגנון השירה הכבד הבולט אל מול תעשייה שמורכבת מיותר מדי שעתוקים וחיקויים מתייפייפים, רשימת הלהיטים הארוכה, השילוב בין בלדות ("מודה אני" או "אחרי כל השנים" הבלוזי והיפה הפותח את האלבום החדש) לחומרים מרימים לרחבה ("בוקרשט"), או החיבור הנכון לקהילה הגאה ("תל־אביב"). לאדם יש מכל אלו — ובכמויות — אבל האקס הפקטור שלו הוא ההומור העצמי (חפשו את הסרטון שבו הוא מסביר על העומק שבשירי הפופ הים תיכוניים). במקום לטבוע במלחמת התרבות המוזנת כל העת בקרבות אגו בין בכירי הז'אנרים השונים, האיש מדלג מעליה וממשיך לאסוף קהל משני המחנות.

הקלילות הזו של אדם מתחילה כבר בשם האלבום. "אחרי כל השנים" נשמע כמו מיתוג לאמן ששואף לשוב לתודעה ולא לכוכב בן 23 וחצי שחוגג אלבום חמישי בשבע שנים ומככב בקביעות בפלייליסט. האווירה הקלילה המרחפת לאורך האלבום ומגיעה לשיאה ב"שדות של תירוצים" הדחקאי והחמוד המרפרר ל"סיוון" של יגאל בשן. עוד רגעים שבולטים כאן לטובה הם "מביט מהצד", "סיפור ישן" עם לירן דנינו, "רק את יודעת" חוצה הז'אנרים, "בסוף הכל חולף" הקורץ לשלמה ארצי ו"פוליטיקה וסקס" הנפלא. גם הבלדה החותמת "תגידי לי לא" עם הטקסט הכמו אלתרמני של אסף אטדגי ("אם תפני אליי גבך/ אעמוד שפל וצורח/ לא אראה עוד לעלום/ את פניי עד יחלוף ממני הריח") והגיטרות היפות היא עוד רגע מוצלח.

למרות לא מעט רגעים יפים לאורך "אחרי כל השנים", קשה לטאטא את התחושה שהוא גם מתפזר לא פעם ובעיקר סובל מאגרת גודש. 17 השירים שכאן הם לא רק עדות לעוצמה שמרכז אדם בתעשייה אלא גם לחוסר יכולת הסינון שלו, כש"Tell Me" הסתמי ו"אף אחד לא יושב פה" המקושקש עם הקריצה הלטינית הן הדוגמאות הבולטות.

אמנם "אחרי כל השנים" הוא לא האלבום הגדול באמת של אדם שלו חיכיתי, אבל הוא מראה שהאיש מבין איך להגיע לשם.