רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    קארן טל. "הבנות שלי הטיחו בי שמרוב שאני משקיעה בילדים בסיכון, הן הפכו לנערות בסיכון"
    המוסף לשבת • 02.03.2017
    מנהלת סיכויים
    אחרי שהביאה את בית הספר התל–אביבי ביאליק–רוגוזין להישגים מרשימים, כולל בונוס של זכייה באוסקר, מנסה עכשיו קארן טל להוביל מהפכה חינוכית וחברתית בפריפריה "אנחנו עובדים כמו סיירת: נמצאים בשטח, יוזמים פרויקטים ויוצרים שותפויות עם הצבא, ההיי–טק והאקדמיה" לקראת הוועידה של "ידיעות אחרונות" ו–ynet, היא מספרת על הדרך הארוכה שעשתה משכונת מצוקה עד השאיפות להיות שרת החינוך
    ענת מידן | צילום: אביגיל עוזי

    היא מגדירה עצמה כחולמת ולוחמת, בולדוזר שלא נח לרגע. "אני כנראה בעלת הפרעת קשב בלתי מאובחנת שמקשה עליי להתנהל בהילוך נמוך", מעידה קארן טל (52) ושולפת את הלו"ז שלה כהוכחה: "קמה בחמש וחצי בבוקר, רצה עשרה ק"מ על ההליכון, מעמיסה על הגב את התרמיל עם הלפטופ ויוצאת להסתער על העולם".

    העולם שלה כולל ניסיונות לשפר את מערכת החינוך, והיא תדבר על כך ביום שלישי, בוועידת החינוך של "ידיעות אחרונות" ו־ynet, בפאנל שכותרתו "מנהלים שעשו שינוי". טל עצמה עשתה שינוי משמעותי לפני שש שנים, כשפרשה מניהול בית הספר ביאליק־רוגוזין בתל־אביב וייסדה את עמותת "תובנות בחינוך", ששמה לה למטרה לאפשר למנהלי בתי ספר לחולל מהפך חינוכי וחברתי במוסדות שבראשם הם עומדים. טל משמשת כמנכ"לית העמותה, והדגם של ביאליק־רוגוזין עומד מול עיניה.

    המיזם יצא לדרך ב־2011, השנה שבה סרט על שלושה מתלמידי בית הספר זכה באוסקר. "כמה חודשים לאחר מכן הגיע לביקור בבית הספר היזם יוסי ורדי, והתחלנו לחשוב על צורך להתרחב לבתי ספר נוספים", היא מספרת. "באותה תקופה הרגשתי שכל העולם מונח על כף ידי, ודווקא אז החלטתי לעשות שינוי: הרגשתי שזו שעה נדירה שבה אנשים מהתעשייה, מההיי־טק, שליוו את עשייתי במשך השנים, מוכנים להפשיל שרוולים ולסייע למערכת".

    כיום היא מסיירת בבתי ספר ברחבי הארץ, מרצה בפני מנהלים, נפגשת עם מתנדבים, מעבירה קורסים לתלמידי תואר שני בחוג לחינוך באוניברסיטת תל־אביב ושוטחת באוזני כולם את חזונה.

     

    בטקס האוסקר. "התרגשות ודפיקות לב"
    בטקס האוסקר. "התרגשות ודפיקות לב"

     

     

    "אנחנו עובדים כמו סיירת", אומרת טל. "נמצאים בשטח, יוצרים קשר קרוב ומקצועי עם מנהלי בתי ספר פריפריאליים, מאתרים נקודות חולשה ומסייעים. האתגר שהצבנו לעצמנו היה להגיע בתוך חמש שנים למסה קריטית של בתי ספר שיהפכו למוסדות מעוררי השראה בזכות ההישגים החינוכיים והחברתיים שלהם. היום אנחנו נמצאים ב־22 בתי ספר ב־11 יישובים, שבראשם יש מנהלים שהם גם מנהיגים חברתיים, ויש לנו 1,500 מתנדבים שעובדים עם תלמידים בזמן הלימודים ואחריהם.

     "גם יצרנו שותפויות עם הצבא, ההיי־טק והאקדמיה. קלינאיות תקשורת מאוניברסיטת תל־אביב עושות את הסטאז' שלהן בבתי הספר שבהם אנחנו פועלים, והבאנו פרויקט הזנה לתלמידים שמגיעים מבתים שלא יכולים לאפשר ארוחה חמה.

     "אנחנו לא עוד אגודת ידידים; אנחנו מתפקדים כוועדי פעולה בבתי הספר ויוזמים פרויקטים לפי הצרכים המסוימים במקום. התורמים שלנו, משפחות ישראליות וקרנות, מעניקים מדי שנה 50 אלף דולר, במשך שלוש שנים, לבתי ספר שבנו תוכנית והוכיחו שיפור באחוזי הזכאים לתעודת בגרות, הגיוס לצבא או השירות הלאומי. אחרי חמש שנות פעילות אני יכולה לסמן וי גדול".

     

    הספונג'ה שאחרי

    טל מתניעה את המיזם הזה במלוא הכוח. באותו להט גם ניהלה את ביאליק־רוגוזין, בית הספר התל־אביבי שבזכותו צעדה בפברואר 2011 על השטיח האדום בדרך לטקס האוסקר, שבו התמודד הסרט "כבר לא זרים" בקטגוריית הסרטים התיעודיים הקצרים.

    הסרט ליווה שלושה ילדים פליטים שעברו תלאות מזוויעות עד שהגיעו לישראל ומצאו בית חם במוסד החינוכי שניהלה טל, ויוצריו, קארן גודמן וקירק סיימון, הזמינו אותה לטקס בלוס־אנג'לס. אשת החינוך הישראלית צעדה שם בשמלה כחולה וישבה באולם המפואר עם שלל כוכבי הקולנוע. כשעלו גודמן וסיימון לבמה כדי לקבל את הפסלון, הם הודו גם לה, והיא צעקה בספונטניות: "יש!"

    "זאת הייתה חוויה יוצאת דופן של התרגשות ודפיקות לב", היא מספרת. "הכתר נקשר לראשי, אבל באותם רגעים דמיינתי שכל הילדים והמורים יושבים איתי באולם הנוצץ ומרגישים גאווה עצומה. חשבתי על העבודה רבת־השנים שהביאה את בית הספר להכרה בינלאומית כזאת".

     

    שש שנים ניהלה את המקום. קודם לכן הוא היה מוסד מוזנח שעמד בפני סגירה, וטל, בעבודה קשה, הפכה אותו לפנינה חינוכית.

    "כשנכנסתי לחצר לראשונה, ב־2005, אמרתי לעצמי שאני חייבת להרים את המקום הזה לגבהים. רציתי להוביל מהפכה, שבה לכל תלמיד יש הזדמנות לקבל חינוך איכותי ושוויוני וערכים של מצוינות, סולידריות וכבוד לאדם באשר הוא אדם. חשבתי על כך שכל ילד - לא משנה מה מינו ומה צבעו - מגיע לעולם בצעקה גדולה ובתקווה גדולה, והחינוך נותן את האפשרות לתקווה להתגשם. יחד עם צוות מופלא הצלחנו ליצור קמפוס מגן ילדים עד י"ב, מקום שנפתח בשבע בבוקר ונסגר בשבע בערב ונותן מקלט לילדים שנעקרו מביתם, ושמאז הם חיים בפחד מתמיד שיגורשו".

    הנתונים שהיא מציגה, מרשימים: טל הכפילה את מספר התלמידים בבית הספר והגדילה משמעותית את מספר הזכאים לתעודת בגרות. רק את האמירות הגזעניות נגד ילדי הפליטים היא לא הצליחה לצמצם, וקשה לה להסתיר את הכעס שלה בנושא. "האחריות היא של המנהיגות, שנותנת יד להשתלחויות חסרות רסן, לא פעם רק כדי לקושש עוד כמה קולות", היא קובעת. "תמיד אמרתי לילדים בבית הספר שזו זכות גדולה בשבילי להיות איתם. כשהם פגשו את המתנדבים הרבים שבאו אלינו, הם נחשפו לישראל אחרת והבינו שלא כולם רואים בהם סרטן בגוף שלנו".

    על עשייתה בבית הספר זכתה בפרס ברונפמן לחינוך. "זה תו תקן מבחינתי, הוכחה שעשיתי משהו משמעותי ושיש הכרה במודל שיצרתי - בית ספר שהוא גם מוסד לימודי וגם בית. המודל הזה נלמד היום באקדמיה, וכשסטודנט, טייס בחיל האוויר, אומר לי שהחלום שלו הוא לפתוח מסגרת חינוכית ברוח ביאליק־רוגוזין, זו מחמאה ענקית שמאוד מעצימה אותי".

     

    ובוודאי גם ליטוף לאגו.

    "אני מנסה לשים את האגו בצד. בכל פעם שיש אירוע של גלורי ופרסום, אני חוזרת הביתה ועושה ספונג'ה. זה מזכיר לי לא להיסחף יותר מדי".

     

    ועדיין, היא עוקבת באדיקות אחר הקרנות "כבר לא זרים" ברחבי העולם ומציינת שעד היום הוא השתתף ב־167 פסטיבלים. "זה סרט חשוב בעיקר עכשיו, כשסוגיית הפליטים נמצאת על סדר היום העולמי", היא אומרת. "הייתי רוצה שיעסקו בה יותר ויותר לעומק".

     

    סטארט–אפ בלי חמלה

    כשטל מדברת על הפרויקטים החינוכיים שבהם היא מעורבת, קשה לעצור את התלהבותה. קצב דיבורה מואט רק כשעולה נושא התנהלותו של משרד החינוך בשנתיים האחרונות. אנחנו נפגשות ביום שבו פורסם שהמשרד מחפש מנהל תחום מודיעין, וכשטל מתבקשת להתייחס לכך, היא שוקלת מילים. "זה לא אמיתי, הדבר הזה. יש לי מספיק קמטים, את רוצה להוסיף לי עוד כמה?"

     

    איזו מערכת חינוך היית רוצה שתהיה כאן?

     

    "יש היום צורך גדול להחזיר למערכת החינוך את אחריות המדינה. בשנות ה־70, כשאני הייתי תלמידה, היו לנו ארוחה חמה, אחות, טיפולי שיניים, חקלאות, נגרות, כלכלת בית, מלאכה. ההיבט הרווחתי והבריאותי של הילד היה חלק ממחויבויות המוסד החינוכי. בשנים האחרונות המדינה הפריטה את עצמה לדעת. נעשינו אומת סטארט־אפ, עם יכולות כלכליות וטכנולוגיות אבל בלי חמלה לילדים, וכל השירותים הללו התאדו. האחריות עברה למשפחות, ולא כולן יכולות לממן את הדברים הבסיסיים שילד זקוק להם. ילד רעב, או ילד שמתהלך עם לחי נפוחה בגלל עששת הוא בעיה של כל משרדי הממשלה".

     

    העובדה שעמותה כמו שלך נכנסה למערכת לא מסירה אחריות ממשרד החינוך?

     

    "חס וחלילה. לא באנו להחליף את המדינה. אחרי ההפרטה העצומה נכנסו עמותות למערכת, אבל זה לא מספיק. כל המשרדים חייבים לשלב ידיים, אחרת תפרוץ כאן מלחמה. השכבות המוחלשות יקומו ויגידו, 'עד כאן', וייצאו לרחובות".

     

    אילו היית היום שרת חינוך, מה הדבר הראשון שהיית עושה?

     

    "בשנים האחרונות דיברו הרבה על הנושא של חמש יחידות מתמטיקה, שיש בו הילה, אבל השאירו זנב ארוך של ילדים שקופים שחסרים להם דברים בסיסיים. הייתי קוראת לראש הממשלה להכריז על בתי הספר הפריפריאליים כפרויקט לאומי. פעם אמרו, 'הטובים לטיס'; עכשיו צריך לומר, 'המצוינים לניהול בתי ספר'. שיכניסו חדשנות ויצירתיות ויחזירו את הסולידריות החברתית".

     

    מה הכי הרגיז אותך בנושא החינוך בשנה האחרונה?

     

    "היעדר השיח סביב ילדים שחיים מתחת לקו העוני וחוסר ההבנה שהם מגיעים לבתי הספר כשהם נושאים בילקוטים סיפורי חיים מורכבים. החברה הישראלית לא רואה אותם, ומכיוון שהם לא בשיח, לא עושים הרבה למענם. ישבתי בוועדת טראמפ לבחירת המורה המצטיין למתמטיקה; אני מודעת לכך שחשוב שיהיו לנו מהנדסים ואנשי היי־טק, אבל לא פחות חשוב להשקיע בלימודים הומניים ובלימוד השפה הערבית שיאפשר בניית גשר ולא חומה".

     

    זה יכול לקרות במערכת שמוציאה מתוכנית הלימודים את הספר "גדר חיה", שעיסוקו ברומן בין יהודייה לפלסטיני?

     

    "אבא שלי חינך אותי על שני ערכים: להיות בן אדם, ו'מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך'. בעיניי זה הבסיס, שבלעדיו אין טעם לקיום שלנו במזרח התיכון. אסור לנו לוותר על התקווה. בחינוך צריכה להיות ראייה ארוכת טווח, וההדגשים צריכים להיות על המהות".

     

    אז השינוי הבא בחיים שלך יכלול כניסה לפוליטיקה וקבלת התפקיד של שרת החינוך?

     

    "ברור לי שהשדה הפוליטי הוא זה שמייצר השפעה, והרבה מהדברים שחשובים לי ניתנים להשגה על ידי חקיקה. אנשים שואלים אותי למה אני לא בפוליטיקה, ואני יכולה להגיד שזה מביא אותי לחשיבה על העניין. מאוד העציב אותי שתפקיד שר החינוך היה ברירת מחדל בהרכבת הממשלה. בעיניי זה חשוב לא פחות משר ביטחון. הייתי שמחה לקחת על עצמי את התפקיד אילו היה מקום לשר חינוך מקצועי. כרגע כולי בעשייה".

    הבלוק של הפושטקים

    המפתח לעשייה שלה נמצא בילדותה. היא נולדה במרוקו, ובגיל שלוש עלתה לארץ עם משפחתה.

    "אני לא זוכרת כלום משם, אבל כן זוכרת את עיר גנים, השכונה הירושלמית שבה גדלתי. הרחובות שלה קרויים על שמות פרחים, אבל בעצם זה היה סלאמס. גדלנו חמישה ילדים בחדר. אבי עבד כדוור וכמלצר במזנון הכנסת ובאולם חתונות כדי לאפשר לנו ללמוד בבתי ספר איכותיים. באופן אבסורדי, הסלאמס עיצב את האישיות שלי. מול הבלוק שלנו היה בלוק של פושטקים שקבעו מי יעבור שם בשלום ומי יחטוף מכות. כילדה החלטתי לא לפחד מהם, אמרתי להם שלום בביטחון וצעדתי זקופה. אני חושבת שכבר אז הבנתי שאלה ילדים שהמערכות ויתרו עליהם, והם נחרתו לי במוח. אולי משם נבט בי הרצון לעבוד עם ילדים.

    "בכיתה י' לא התחברתי לשיעורי אזרחות, והמורה איפשר לי לעשות עבודה במקום להימצא בכיתה. החלטתי לחקור את נושא שיקום השכונות וכתבתי על שכונות מצוקה. נחשפתי לראשונה לעשייה חברתית ולאחריות שיש לרשויות על מה שקורה לילדים שגדלים שם, וזה ריתק אותי".

     

    בצבא שירתה כמורה חיילת במסגרת פרויקט נערי רפול ואחר כך הייתה קצינת חינוך. באוניברסיטה למדה חינוך, ואחרי שנישאה וילדה שתי בנות, נשאבה להוראה ולניהול בתי ספר. לימים התגרשה מבעלה הראשון, וכיום היא נשואה לד"ר אבי בנבנישתי, מנהל תיכון קלעי בגבעתיים.

    "ברור ששילמתי מחירים. כשהבנות שלי היו בגיל ההתבגרות, הן הטיחו בי שמרוב שאני משקיעה בילדים בסיכון, הן הפכו לנערות בסיכון שלא רואות את אמא שלהן. חברותיהן הדביקו להן את השם מרקו, על השם הילד מהספר 'הלב', שאמו נעלמה לו".

     

    אבל היא טורחת לציין שדניאל, בתה הבכורה, לומדת רפואה, ושעדי, הבת השנייה, מתכננת ללמוד חינוך - "אז מתברר שלא טעיתי בגדול", היא פוסקת ומחייכת. "אילו הייתי צריכה להתחיל את המסע שלי מהתחלה, הייתי עושה את אותו מסלול עם אותה טוטאליות, עם אותם ייסורי מצפון ועם אותה הבטחה יומיומית שהשבוע אהיה יותר מאוזנת ואאפשר קצת זמן רק לעצמי - ויודעת שזה לא יקרה".

     

    anatmeidan@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 02.03.17 , 17:04