"אני לא יודעת איך לעכל את הכל", אומרת איילת סלע וקולה רועד. "השמחה והעצב מתערבבים. אני מנסה להיות ממש שמחה". הדמעות בעיניה הן של אם שכולה, שבנה היחיד, טוראי דן, מת ממכת חום במהלך סדרת חינוך בירושלים באוגוסט 2015, והן גם דמעות של אם טרייה לתינוקת גיתית, שהגיחה לעולם ביום שלישי השבוע מרחמה של פונדקאית בבית חולים בטביליסי, גאורגיה.
"אני מרגישה כמו אחרי לידה, מותשת כולי", היא מתארת בהתרגשות שעות אחדות לאחר הולדת בתה. "בלילה שלפני הלידה הרגשתי שיש לי צירים והבטן מכווצת. הכניסו אותי לחדר הניתוח, הייתי עם הפונדקאית שלנו ורק בכיתי. אחר כך העבירו אותי לחדר לידה, שכבתי על המיטה, הפשיטו אותי, וכשהילדה נולדה שמו אותה עליי. אני לא יכולה לתאר במילים את התחושה העצומה הזו של חיים חדשים. היה ביננו חיבור מיידי. הרגשתי שאני בחלום. כשמוטי בעלי החזיק את התינוקת העטופה בשמיכה, רעדתי מהתרגשות. אמרתי לו: הנה, זאת ההוכחה שאלוהים עשה טעות ועכשיו הוא מתקן אותה. אני מסתכלת עליה ולא מאמינה: יש לה שתי גומות, בול כמו לדן. להתעלף".
למחרת הלידה זרם הדמעות גבר עוד יותר. היה זה ג' באדר, היום שבו מלאו לפי התאריך העברי 20 שנה לבנה המת. ההורים השכולים ציינו את יום הולדתו עם עוגה ונר נשמה בחדר קטן בעיר זרה, כשבתם התינוקת ישנה בתינוקייה של בית החולים הגאורגי.
האסון
אנחנו לגמרי לבד
בחודשים האחרונים ליוויתי אותם ברגעי המתח, הציפייה, הבכי והאושר. שוב ושוב שיחזרה איילת (48) באוזניי את ימי ההתמודדות עם האובדן, כשמוטי (52) יושב לצידה, מיוסר, נושא את הכאב עמוק בתוכו, ולרוב שותק.
"כשקצין העיר דפק בדלת והודיע את הבשורה הנוראה מכל, אמרתי לו אחרי כמה דקות שני דברים: האחד שלדן היה כרטיס אדי, והשני שאני מבקשת שישאבו ממנו זרע. מתוך החורבן והתהום הבלתי יתוארו שבתוכם היינו, הידיעה שמרגע זה אנחנו נשארים לגמרי לבד, ושלא תהיה המשכיות לדן, הילד המופלא שלנו, הייתה כנראה כל כך בלתי נסבלת, שהיה לי חשוב לבקש.
"סוגיית שאיבת הזרע הגיעה לדיון אצל שופט. קיבלנו אישור, כיוון שהוא היה בן יחיד. חשבנו שנמצא אישה ראויה ונהיה סבא וסבתא לילד שייוולד ויותר לא התעסקנו עם זה. כמעט כל מי שבא אלינו במהלך השבעה נכנס לנו לחדר המיטות. 'אתם עוד צעירים, תנסו להביא עוד ילד', 'תאמצו ילד בארץ או בחו"ל', היו העצות ששמענו מהבוקר עד הערב".
"זה היה נורא", אומר מוטי, "אי־אפשר היה להכיל את העצות. בלי לתאם בינינו ענינו שאנחנו עובדים על זה וסגרנו עניין".
"ואז, ביום האחרון של השבעה", ממשיכה איילת, "הגיעה לנחם אותנו חברת משפחה והצטרפה אליה חברתה, אחות במרפאת פוריות בבית החולים רמב"ם, שלא הכרנו אך היא ביקשה להביע את צערה. סיפרתי לה על הילד הנפלא שנלקח מאיתנו, על הקשיים שלי להרות ועל ההריונות שלא צלחו עד שדן נולד טרם זמנו והיה 12 שבועות באינקובטור בפגייה".
היא הוסיפה וסיפרה לה על הילד שמילא אותם באושר אין קץ. ילד מחונן, פסנתרן בחסד. הם היו בטוחים שהוא יתגייס ללהקה צבאית, אבל בגלל הפרופיל הגבוה שלו לא התקבל ושובץ בבית הספר לפיקוד של יחידת מג"ל (יחידת גיבוי לחימה) בצריפין, תפקיד שלא דרש את אישור הוריו בשל היותו בן יחיד.
"לפני שהאחות מרמב"ם נפרדה מאיתנו, היא לחשה לי באוזן שהיא זוכרת במעומעם שמוטי ואני עברנו טיפולי פוריות במרפאה ברמב"ם ותהתה אם נשארו לנו עוברים מוקפאים. בביטחון מוחלט עניתי שהשמידו אותם. זכרתי היטב את הטלפון מרמב"ם לפני עשר שנים, כששאלו אם אנחנו רוצים להמשיך לשמור על העוברים המוקפאים. לי זו הייתה שנה קשה מבחינה בריאותית וגם כלכלית. לא יכולנו לעמוד בתשלום, והתשובה שלנו הייתה שיעשו מה שהם רוצים. מאז לא שמענו מהם יותר והמסקנה שלנו הייתה שהעוברים אינם עוד.
"עד הביקור שלה אצלנו לא חשבתי בכלל על העניין. האחות ביקשה שארשה לה לבדוק. נתתי לה את מספרי תעודות הזהות שלנו, וכעבור יומיים היא התקשרה ובפיה שתי מילים: יש עוברים. שתקתי. לא הייתי מסוגלת לדבר. בראש רצה לי התמונה שקצין העיר החזיק לי את היד ואמר את הבלתי נתפס: דן מת. זו הייתה תחושת מוות טוטלית. הרגשתי מרוקנת, כאילו הדם אזל מהגוף. ופתאום צנחה עליי הידיעה שבבית החולים יש לנו גם עוברים מוקפאים וגם את זרעו של דן שנשאב. מצד אחד מאוד שמחתי והייתה לי תקווה - מספרים לי שיכול להיות לנו ילד משלנו ויש גם אפשרות שיהיה לנו נכד מזרעו של דן. מצד שני היה לי קשה, הייתי שקועה בתוך עצב נוראי".
מוטי חשב שהם צריכים גם ילד וגם נכד. איילת החליטה ללכת איתו. הם סיפרו לחברים על החלטתם, שעברה מפה לאוזן, וכך הגיעו אליהם לראיון נשים שרצו להרות מזרעו של דן. איילת ראיינה אותן, ואף אחת מהן לא נראתה לה מתאימה.
"במקביל התייעצנו עם עורך דין, שהסביר לנו על פונדקאות בארץ ובחו"ל. שאלנו אם נוכל להשתמש בזרעו של דן גם אם יהיו לנו ילדים משלנו. הוא אמר שדווקא העובדה הזו תוכיח שהשימוש בזרעו אינו נובע מרצוננו בתחליף לדן. בשנת האבל הראשונה עברנו המון דברים שהיו קשורים בהנצחתו של דן והיינו מותשים נפשית. הבנו שאי־אפשר לעשות הכל, ושנינו קיבלנו החלטה להתמקד רק בדבר אחד".
והדבר האחד, מבחינתם, היה שמונת העוברים המוקפאים שלהם, שנשמרו כנגד כל הסיכויים בבית החולים רמב"ם. סלע לא יכולה ללדת מסיבות בריאותיות, ועל כן היריון לא היה רלוונטי מבחינתה, אלא פונדקאות בלבד. חודשיים לאחר מות בנם החלו ההורים השכולים לשוטט באינטרנט וללמוד את הנושא. הם שיתפו את העובדת הסוציאלית של משרד הביטחון שליוותה אותם, מילאו ניירת, קיבלו 20 אלף שקל ממשרד הביטחון, שמסייע להורים שכולים בתהליך, נאבקו בביורוקרטיה והתלבטו אם לעבור את הפונדקאות בארץ או בחו"ל.
"בשנה הזו גיליתי שיש לי המון כוחות", הודתה איילת וחייכה בפעם ראשונה בשיחתנו הארוכה. מוטי הינהן בראשו ואמר: "אני ידעתי את זה מהיום שהכרנו".
הנפילה
כישלון אחרי כישלון
איילת מיילדת במקצועה שפרשה מעבודתה לפני כמה שנים. מוטי נגן מנדולינה וגיטרה קלאסית באנסבל כלי הפריטה של כפר הנוער שפיה ומאפר. מאז מות בנו לא נכנס לסטודיו לאיפור.
"קשה לי לעבוד בתחום הזה, שצריך לעשות אותו עם שמחה אמיתית בלב. זו עבודה עם אנשים שמחים שעושים אירועים שמחים, ולי קשה להתחבר. אני לא רוצה להעביר להם את העצב שלי. לנגן אני מסוגל, זה החיבור שלי לדן". ואשתו מוסיפה: "אני יכולה לשבת יום שלם בבית ולבכות מגעגועים לדן".
מאז עלה נושא הפונדקאות ליוו את שניהם חששות. הם נבהלו מהעלויות של התהליך, היכולים להגיע בקלות למאות אלפי שקלים, ודיברו ביניהם רבות על החסכונות שיועדו לפנסיה ועתה ייאלצו להיפרד מהם. גם על החששות שיהיו הורים מבוגרים מדי ועל חייהם שישתנו לחלוטין דיברו לא מעט.
"אחרי שהתמונה הייתה לגמרי ברורה לנו, בלי לייפות ובלי לעגל פינות, החלטנו שאנחנו הולכים על זה בלב שלם", אומרת איילת. "הבטחנו אחד לשני שלא נוותר על החלומות שלנו לטייל וליהנות, אלא נדחה אותם עד שיתאפשר".
"שנה לפני שדן מת נולדו בבניין שלנו תאומות ואני טיפלתי בהן", שולפת איילת מארנקה את תמונותיהן של הפעוטות. "אהבתי אותן כאילו היו הילדות שלי, ודן היה מעורב בטיפול וכמוני אהב אותן אהבת נפש. מאז שהוא איננו אני אומרת לעצמי שהוא מימש את האבהות שלו דרכן. אני הוכחתי לעצמי באמצעותן שאני יכולה לאהוב, להיקשר ולהעניק. לולא התאומות האלו, אני לא יודעת אם הייתי מחליטה להביא חיים לעולם. הקשר איתן נתן לי אישור שאימהות אפשרית מבחינתי והיא לא תסריט בדיוני שאני, בגילי, מריצה".
איילת ומוטי סלע בחרו ב"המרכז להורות באמצעות פונדקאות" והחלו במסע ההורות הפרטי שלהם. בשל העלויות הגבוהות בארץ, ובגלל רצונם לשמור על פרטיות, החליטו שהם מעדיפים למצוא פונדקאית בחו"ל. תחילה נבחרה פונדקאית הודית שתישא את עובריהם המופרים. הם קיבלו את החיסונים הנדרשים, הוציאו ויזה, קנו כרטיס טיסה להודו ובבוקר הטיסה, בנובמבר שעבר, הודיעה הודו כי סגרה את שעריה בפני פונדקאות לזוגות זרים.
בני הזוג סלע נשארו בארץ ושאלו את עצמם אם זה לא סימן שהבחירה שלהם מוטעית ושהם צריכים בכל זאת להשתמש בזרעו של דן. נקודת האור היחידה בתוך מפח הנפש הייתה העובדה שהעוברים נשארו בארץ ועדיין לא הוטסו להודו. מתוך הנקודה הזו שאבו רסיס תקווה להמשך הניסיון להיות שוב הורים. הם החליטו לחפש פונדקאית בגאורגיה, ששעריה נותרו פתוחים. הליך הפונדקאות שם אמנם יקר יותר מהודו, אך העובדה שגאורגיה נמצאת במרחק שעתיים טיסה מישראל איזנה את התמונה.
"בשיחות בינינו אמרנו שוב ושוב שיש לנו המון אהבה לתת", אומרת איילת. "ייעודו של הילד שייוולד בשום אופן לא יהיה למלא את החלל העצום שדן השאיר אצלנו, אלא אנחנו נהיה לגמרי בשביל הילד. כדי לשמור על שפיות צחקנו ושאלנו מה דן, עם הראש הציני שלו, היה אומר אילו היה יודע שיהיו לו אח ואחות גרוזינים.
"קיבלנו תיק של פונדקאית גאורגית ובו הרקע הרפואי, הסוציאלי והפסיכולוגי שלה. לא פגשנו אותה, אבל החלטנו שהיא יכולה להיות מתאימה. נסענו לבית החולים רמב"ם לשחרר את העוברים שלנו. לא היה לנו מושג באיזה מהם לבחור. החלטנו לעשות זאת על פי היום והשעה שהוקפאו ובחרנו את אלו שהוקפאו ראשונים. העוברים שלנו הוטסו אליה, ובינואר 2016 היה ניסיון ראשון שלא צלח ואחר כך ניסיון שני שנכשל. עשינו חישוב מסלול מחדש. התלבטנו אם להמשיך בתהליך. מעבר לעלויות העצומות, אמרנו לעצמנו שוב שייתכן שזו הוכחה שכל זה לא צריך לקרות, שאולי זה עונש על משהו, שלא מגיע לנו להיות הורים ומלמעלה נקבע שלא תהיה לנו המשכיות.
"התייעצנו עם הרב הראשי של עפולה, שמואל דוד, שאמר, 'אל תתייאשו, תמשיכו', ודבריו חיזקו אותנו. אלא שגם הניסיון השלישי לא התפתח להיריון. בשלב הזה חזרנו לרעיון לממש את זרעו של דן. שוב ראיינו כמה נשים פוטנציאליות ושוב לא מצאנו אף אחת שנראתה לנו.
"היינו לגמרי לבד בכל הסיפור הזה. ההורים שלי לא תמכו. הם טענו שאנחנו מבוגרים מדי ולא בקו הבריאות. לאחיות שלי היה קשה עם עצם הרעיון והן שאלו אם כבר שכחנו את דן. דווקא אמו של מוטי הפתיעה ואמרה שאם זה יקרה, היא תאמין באלוהים. היינו בצומת והיינו צריכים לקבל החלטה מה עושים. "פתאום התברר שהחוזה שלנו עם הפונדקאית היה לשלושה ניסיונות והוא הסתיים. חברה שיכנעה אותי לעשות עוד ניסיון אחד ואיכשהו השתכנעתי. בסוכנות מצאו לנו פונדקאית חדשה. יומיים לפני תהליך הכנסת העוברים לרחמה, קיבלנו את התיק הרפואי שלה והתברר שיש לה ילד והייתה לה הפלה ומאז היא לא נכנסה להיריון. המידע הזה מאוד הטריד אותי. התייעצתי עם חבר גינקולוג, וכשהוא אמר שהיא נראית לו בסדר, החלטנו לנסות להרות איתה".
ביולי 2016, בזמן שעצר עם מכוניתו ברמזור אדום, קיבל מוטי את הטלפון עם הבשורה שההיריון נקלט. "הייתי בהלם", הוא אומר. "שמחתי, אבל לא הרשיתי לעצמי לצאת מהכלים. שמרתי על עצמי. פחדתי שוב להתאכזב".
"אני עברתי ניתוח בטן בתל השומר", מספרת איילת. "בסיום הניתוח הוא סיפר לי. צרחתי צרחה אדירה ובכיתי בכי שקשה היה לעצור. הבטן כמעט נקרעה לי. כתבתי לאחיות שלי: אנחנו בהיריון. הן ענו, 'יש', והתשובה שלהן נתנה לי כוחות".
הציפייה
שידה בחדר של דן
מביתם בעפולה ליוו ההורים הדאוגים את ההיריון בגאורגיה בשלט רחוק. תוצאות הבדיקות שעשתה הפונדקאית הועברו אליהם, כל בדיקה נשלחה לחבר רופא בארץ כדי שיחווה דעתו.
"חשבתי שיהיו לנו תאומים, כיוון שהייתי בטוחה שהפעם אלוהים יעזור לנו וייתן לנו מתנה כפולה", אומרת איילת, "ואז הודיעו שיש לנו בת. אני מודה שבהתחלה היה לי מין אינסטינקט כזה שאמר: מת לי בן וצריך להיות לי בן במקומו. ואז הזכרתי לעצמי את המוטו שאימצנו כשהחלטנו על פונדקאות, שאנחנו בשביל הילד ולא הילד בשבילנו. שמחתי שטוב שלא מעמידים אותנו בניסיון לגדל בן מיד אחרי דן. לגדל בת זה ממש להתחיל מבראשית. יחד עם זה, מוטי ואני לא הרשינו לעצמנו שמחה בלי גבול, כי היינו למודי ניסיון, ורק החזקנו אצבעות הכי חזק שיכולנו".
לאורך תשעת החודשים לפני לידתה של גיתית היו הוריה ברכבת הרים של עליות ומורדות. לחץ, חששות והחלטות גורליות. "היו בי הרהורים על החיים שלנו, שהולכים להשתנות, ולמה אני צריכה את זה בכלל. היה לי ילד כל כך מדהים, ומה יקרה אם הילדה לא תהיה מדהימה כמוהו? שיננתי לעצמי שאסור לנו בשום אופן להשוות.
"אני אישה דאגנית. תמיד נורא דאגתי שיקרה משהו לדן ושאלתי את עצמי איך אוכל שוב להיות אמא. התשובה הייתה שהיום אני יותר מבוגרת ובשלה יותר לאימהות ואני מקווה שמפלס החרדות יירד קצת. אני מתפללת שיהיו לנו הידע והתבונה לגדל ילדים שדן יהיה אצלם בלב ולא על הכתפיים".
בחג שבועות השתתפו מוטי ואיילת - היא ילידת הקיבוץ הדתי טירת צבי והוא התקרב לאחרונה לדת – ב"שבת תוכן", אירוע של חובשי כיפות סרוגות שבו השתתף גם הרב הצבאי הראשי לשעבר ישראל וייס. איילת ידעה שבתו בת ה־8 נהרגה בתאונת דרכים והרגישה שאיתו היא יכולה לדבר על מותו של בנה ועל הילדה שעתידה להיוולד להם.
משפט אחד שאמר לה נחרת עמוק בזיכרונה: התרופה למוות זה חיים. ועוד הוסיף ואמר שהוא שמח שהיא מדברת איתו על לידה ולא על שכול. "אם נשארו לכם עוברים, אל תשמרו אותם. מה שייקלט – ייקלט", אמר ודבריו נטעו בבני הזוג את הרעיון להכניס את העובר האחרון שנותר לרחמה של פונדקאית נוספת.
"אמרנו לעצמנו שאנחנו כבר לא צעירים ונעשה הכל כדי שהילדה לא תישאר לבד בעולם. התלבטנו לגבי העיתוי. חשבנו על ההיבט הכלכלי ועל המאמץ בגידול שני תינוקות יחד. שאלנו את עצמנו אם כדאי שנחכה שנה־שנתיים ונראה איך אנחנו מסתדרים, אבל בסופו של דבר החלטנו שאם כבר, אז עדיף שיהיו לנו שני תינוקות בבית ונגדל אותם ביחד ואחר כך יהיה יותר קל. כשהפונדקאית הראשונה עברה את השליש הראשון של ההיריון, נכנסנו שוב לתהליך של מציאת פונדקאית בגאורגיה. בתחילת נובמבר הודיעו לנו שההיריון נקלט".
"היינו באיזו חנות, ואיילת, שקיבלה את שיחת הטלפון, צרחה כל כך שאנשים חשבו שזכינו בלוטו", מספר מוטי. "האמת? זה די מדויק. זכינו".
פעם אחת בלבד טסו ההורים לטביליסי. הם ביקשו להכיר את המקום שבו ישהו לאחר הלידה, רצו להיות נוכחים בסקירת המערכות של הפונדקאית הראשונה ובבדיקת האולטרסאונד ודופק עוברי של הפונדקאית השנייה.
"טסנו ליום אחד בסך הכל", מספרת איילת. "זה היה טעון, קשה ומרגש. הכל התערבב לנו. עם הפונדקאיות, בנות 27 ו־29, דיברנו באמצעות מתורגמנית דוברת אנגלית. הבאנו להן מוצרי איפור, חלבה, קרם מיוחד להיריון וגם MP3 עם שירים ישראליים שביקשנו מהן להשמיע לעוברים, כדי לחבר אותם לשפה ולתרבות שלנו.
"באולטרסאונד של הפונדקאית השנייה בכיתי נורא. באתי ממקום כל כך מת ופתאום ראיתי חיים. זה היה מלא התרגשות, פחד וגם קנאה. ההיריון הזה היה צריך להיות אצלי, זה הרי העובר שלי, ופתאום אני רואה מול עיניי את האישה הגאורגית הזאת ששומרת לי על העובר שלי. אני לא יכולה להסביר את בליל התחושות. הייתי נסערת, לא חשבתי שאגיב ככה. היא הייתה בשבוע השביעי להיריון ונראתה לי מרוחקת או מפוחדת. בשלב מסוים חיבקתי אותה עם דמעות בעיניים. הזכרתי לעצמי שבעצם לא רציתי שום קשר איתה".
הסיפור הזה הביא את איילת שוב לדמעות. אחרי שתיקה ארוכה היא חזרה לתאר את הנסיעה המורכבת ההיא: "אחר כך נסענו לפגוש את הפונדקאית שהייתה כבר בהיריון מתקדם יותר ובאה עם בעלה. בבדיקה ראינו שזו בת, והרופאה אמרה שיש לה אף כמו שלי ופה כמו של מוטי וצחקנו".
כחודש וחצי לפני הלידה, הגעתי לביתם בעפולה, כשאיילת ומוטי היו עסוקים באריזת חדרו של דן. עד אז לא העזו לגעת בשום דבר שהיה שלו. הקושי בפינוי הארון מבגדיו, הכנסת חפציו לארגזים והעברתם לממ"ד, זעק מפניהם והם התקשו לדבר. הלידה המתקרבת חייבה אותם לעשות מעשה והולידה רגשות אשם על שהם מפנים את דן מחדרו. הם שיפצו וצבעו את הבית, הציבו שידה ומיטה בחדרו של דן, שהוכן לקראת התינוקת. "פינינו את החדר, אבל לא את הלב", אמרה לי אז איילת, "בשבילי זה תמיד יהיה החדר של דן. חוץ מתמונה אחת שלו שהצבנו בסלון, אין לנו בבית פינת הנצחה".
"אני מחכה שיהיה לי תינוק בידיים", סיפר מוטי. "מדי פעם אני מזכיר לעצמי איך מכינים בקבוקי מטרנות ומה זה אומר לקום בלילה. המחשבה על השינוי הזה משמחת אותי, אבל אז אני חושב על דן. היה לי ילד בן 18 והוא הלך. איך אני יכול ליהנות עכשיו ממשהו?" אחר כך ביקש לפרוש לנוח בחדרם, התנצל שקשה לו.
השמחה
עכשיו אנחנו משפחה
אחר הצהריים באותו יום של תחילת ינואר צילצל הטלפון. על הקו הייתה הסוכנת מגאורגיה. יש לכם בן, הודיעה להורים, הכל בסדר, כל האיברים במקום. הלידה תהיה בתחילת יוני.
מוטי ואיילת לא הצליחו להוציא מילה מפיהם. אחרי ההלם שאל מוטי את אשתו: "את מאמינה שעוד מעט יהיו לנו שני ילדים בבית, אחרי שנה וחצי של כלום?" היא התקשתה להתמודד עם הידיעה. "אנחנו שוכבים בלילה במיטה הגדולה שלנו ומדמיינים שבינינו יהיו תינוקת ותינוק ונזכרים שדן שכב איתנו במיטה ואמר, 'אבא, תביא לי מקום'. אני עדיין שומעת את הקול שלו. הכל פשוט הזוי".
שבועיים אחר כך שיתפה אותי איילת בחרדותיה ובמחשבותיה, "מצד אחד אני רוצה שייגמר כבר ומצד שני - שלא ייגמר. אני עייפה מההתארגנויות לקראת הלידה ורוצה להמשיך לסרוג בשקט. אני פוחדת מהרעש שיהיה כאן בבית, ואז הזיכרונות מדן התינוק מציפים וזה כל כך מורכב.
"מוטי לובש את הטרנינגים של דן, לא מוריד את הדסקית שלו ואת השעון שדן קיבל מאבא שלי לגיוס. הוא כל כך נוכח בחיים שלנו ופתאום יהיו כאן תינוקות שלא הכירו אותו. אני שמה את הבגדים של דן בארגז והולכת לקנות בגדים לתינוקת, משתתפת בקורס הכנה להורות שבו מלמדים איך להושיב תינוק במנשא. זה מטורף, לא?"
שאלת שמות התינוקות עלתה לא פעם וגם היו התלבטויות רבות. האם יהיה אזכור לדן, או לא. אם יחליטו שלא, האם פירוש הדבר שהם מחקו אותו? אם יחליטו שכן, האם הילד יהיה נר זיכרון לאחיו? בסופו של דבר החליטו ההורים שילדיהם לא ישאו את שם אחיהם המת.
"יש לנו משפחה מורחבת ואולי מישהו מהם ירצה לקרוא לילד על שמו של דן", אומרת איילת. "אני מקווה שנגדל כל ילד בפני עצמו ויודעת שלא יהיה קל. הרי זה ילד שבסיטואציה אחרת לא היה אמור להיוולד". ובעלה מוסיף, "אני פוחד שאחשוב על דן, אשקע בעצבות ואשכח את הילדים. ומה יהיה כשאסתכל על הסרט שעשינו ליום השנה למותו ואבכה בו, כמו תמיד? איך הילדים יסתכלו עליי? מה אסביר להם? איך אחזיק את עצמי שלא לבכות?"
ושוב לאשתו אין תשובות. היא רק אומרת לו בקולה השקט והרך שאלו החיים שלהם. אחרי דקה של מחשבה הציעה בכל זאת הסבר, "אנחנו נמצאים במקום שזה בסדר שנגיד שאנחנו עצובים ומתגעגעים ונדגיש שיחד עם זה אנחנו גם מאוד שמחים. היה לנו ילד אחד, שאני מתנחמת שידע להכניס 80 שנה בתוך 18 שנות חייו. הקשר שלנו איתו היה חזק ומיוחד, ועכשיו תהיה לנו ילדה ואוטוטו ילד שיחיו את חייהם וישמחו אותנו".
שבוע לפני הלידה עדיין הציקו לאיילת המחשבות והיא לא הצליחה להתחבר לשמחה. "את דן אני מכירה", אמרה בסלון ביתה בעפולה. "יש לו פנים ואני מחוברת לעצב על שהוא איננו. מוטי ואני מדברים בינינו על ילדים שיהיו שלנו ובעצם אנחנו לא מחוברים אליהם. לא חוויתי את ההיריון, לא הרגשתי תנועות ובעיטות, העובר לא גדל בתוכי. אני אקבל יש מאין. זו חוויה חוץ־גופית שקשה לי להיות חלק ממנה. יהיה לי מוזר להגיד: זו הילדה שלי".
לאחר שבוע, בחדר הלידה בבית החולים בטביליסי, למילותיה ולהתחבטויותיה כבר לא היה תוקף. הכל השתנה בבת אחת כשהתינוקת שלהם, במשקל 3.750 ק"ג, יצאה לאוויר העולם בניתוח קיסרי ובכתה בכי ראשון. "קרה לנו נס, זהו אושר עילאי", אמר האב מיד לאחר הלידה.
"הסתכלנו עליה וידענו: גיתית", מספרת איילת. "זה כלי נגינה קדום דמוי נבל. בליבי איחלתי לה שתמיד תהיה לה מוזיקה בלב, כמו לדן אחיה".
בעוד כחודש, לאחר בדיקת רקמות ואישורים למיניהם, ישובו ההורים והתינוקת לארץ, וביוני יטוסו שלושתם שוב לגאורגיה, לקבל את פני אחיה של גיתית, שייוולד בבית החולים שבו היא נולדה.
"ואז נהיה משפחה: אבא, אמא, תינוקת ותינוק ודן, האח הבכור שנמצא איתנו בכל רגע", אומרת איילת. "לכל אחד מהילדים שלנו יש את המקום שלו, זה לצד זה ולא זה על חשבון זה". ¿
