המבט שראה הכל
1924-2017 מאז שקיבל את המצלמה הראשונה שלו בגיל 21, דוד רובינגר לא הפסיק לצלם • הוא ליווה את המדינה ואת מנהיגיה ברגעים החשובים ביותר, עד שלפעמים היה נדמה כי צילומיו הם שהפכו את הרגעים האלה לבלתי נשכחים • אתמול הלך לעולמו בגיל 92
לפני שנתיים נשאל חתן פרס ישראל דוד רובינגר על צילומיו האיקוניים, שדומה כי התרבות הישראלית אינה שלמה בלעדיהם. "אני לא הצלם היחיד שליווה את תולדות המדינה", ענה. "יש עשרות צלמים טובים ממני. אני פשוט עם הארכיון המסודר מכולם. על כל צילום הסתכלתי כמשהו שיהיה עדות לעתיד". אתמול בבוקר, בגיל 92, עצם רובינגר את עיניו בפעם האחרונה, ושוב לא יקלוט מבטו שום מראה שאותו ינציח בדרכו הייחודית.
דוד נולד תחת השם דיטריך ב־1924 בווינה, אוסטריה. ב־1938 נכלא אביו קלמן, סוחר גרוטאות מתכת, במחנה הריכוז דכאו, ורובינגר הצעיר עבר להתגורר עם אמו חנה ברובע היהודי של וינה. ב־1939 עלה לישראל במסגרת עליית הנוער ונשלח יחד עם חבריו לקיבוץ בית־זרע, שם עבד כחשמלאי ובמטעי הבננות. בגיל 18 התגייס לבריגדה היהודית ושירת בצפון אפריקה ובאירופה. רק שנים לאחר מכן נודע לו כי בדיוק באותה שנה שבה התגייס, 1942, נרצחה אמו במחנה השמדה בבלארוס.
את קריירת הצילום שלו, שהפכה לאהבת חייו, התחיל ב־1945, כשהיה חייל בן 21 בבריגדה היהודית והגיע לפריז. בחורה שפגש שם העניקה לו כמתנת פרידה מצלמת ארגוס 35 מ"מ, שעוררה אותו לעסוק בתחום. את צילומיו הראשונים, שבהם הונצחו חיילים בריטים בחוצות ירושלים בימי המנדט, מכר לעיתון "דבר השבוע" בעבור שישה גרושים לצילום.
בשנותיה הראשונות של המדינה התפרנס רובינגר בדוחק ממקצועו, צלם עיתונות, אבל בשלהי שנות ה־50 גילה אותו אורי אבנרי, אז עורך "העולם הזה", והוא הפך לצלם הקבוע של המגזין. ההתמקצעות והחשיפה ב"העולם הזה" הביאו את רובינגר לתודעת עורכי המגזין הבינלאומי הנחשב "טיים". בשנות ה־60 מונה לנציגם בארץ, וב־1970 הפך לחבר מערכת מן המניין, תפקיד שאותו מילא 40 שנה.
מלבד היותו צלם הבית של בן־גוריון, הרי שנדמה שרובינגר תמיד נוכח ברגעים החשובים באמת: תצלום הצנחנים בכותל המערבי דקות לאחר כיבוש העיר העתיקה, הרב שלמה גורן תוקע בשופר באותו מעמד, ומנגד — באותה מלחמה אך בחזית אחרת — תמונת הקצין הצעיר, לימים האלוף יוסי בן חנן, טובל במימי תעלת סואץ.
בהמשך תיעד רובינגר את קבלת הפנים השמחה למשוחררים ולמשחררים במבצע אנטבה ב־1976 וזכה לתעד מקרוב רגעים קטנים של מנהיגים גדולים, כמו את בגין מנשק את ידי רעייתו עליזה, מסייע לה לנעול את נעליה במטוס בדרך לפגישה בארה"ב, ישן על שני מושבים במטוס או נפגש עם סאדאת באסואן. הוא גם זה שצילם את התמונה הראשונה של אהוד אולמרט כראש ממשלה, אחרי שהחליף את אריק שרון. במשך חייו צילם רובינגר יותר מחצי מיליון תמונות, המספרות את סיפורה של ארץ ישראל. הבולטות שבהן קובצו בשלושה אלבומים עבי כרס. ב־1997 זכה בפרס ישראל בתקשורת.
כשנשאל פעם מה סוד הקסם של צילומיו, ענה רובינגר שאין קסם, וחשף את הסוד המקצועי שלו: סולם נמוך בן שלושה שלבים, שנהג לשאת עימו ולצלם כשהוא עומד עליו. "כשמצלמים מלמעלה", אמר, "הכל נראה יותר טוב".
לפני 20 שנה קנה "ידיעות אחרונות" את הארכיון של רובינגר בשלמותו, מתוך כך שהכיר כי מדובר באוצר היסטורי שאין שני לו בחשיבותו. "הוא ידע לגרום לאנשים לשכוח מהמצלמה, וככה יצאו לו התמונות הכי טובות", נזכרת הילה ראכלין, מנהלת הארכיון. "הוא לימד אותי שאין דבר כזה תמונה סתמית. כל תמונה יכולה להיות חשובה, ביום הנכון ובזמן הנכון".
רובינגר היה נשוי במשך עשרות שנים לאנני, שממנה התאלמן בשנת 2000. לשניים שני ילדים: אמי (אמנון), סופר ילדים ומאייר, ותמר, ממקימי היישוב האקולוגי כדיתה בגליל העליון. בנוסף הותיר אחריו חמישה נכדים וחמישה נינים. בדצמבר 2004 נרצחה חברתו לחיים, ציונה ספיבק, על ידי פלסטיני שעבד אצלה כגנן.
עד סוף ימיו היה רובינגר צלול. צילומיו ופרשנותו בענייני צילום התפרסמו ב"ידיעות אחרונות" עד לחודשים האחרונים. רק לאחרונה חלה בפתאומיות בסרטן, ואתמול נפטר בביתו שבשכונת רחביה, מוקף ומחובק על ידי בני משפחתו. "אבא היה אדם גדול", אמר אתמול בנו אמי. "אבא גדול וצלם גדול. אם כל האנשים בעולם היו כמוהו, לא היו בעיות בעולם".
נכדתו הבכורה, משי מאור־רובינגר, סיפרה אתמול ל"ידיעות אחרונות": "אנחנו זכינו להיפרד ממנו בצורה מכובדת, כשעדיין היה בהכרה וזכה לפגוש את כל הנכדים והנינים. סבא סיים את חייו ללא שונאים או אויבים עם המון אהבה שחילק לכולם".
הלווייתו של דוד רובינגר תצא היום בשעה 10:00 בבוקר מהר המנוחות בגבעת שאול, ירושלים.