סיכת לוחמת
במלחמת השחרור הייתה עליזה גורי, בת 86 היום, קצינה בפלמ"ח • לקראת יום האישה היא נפגשה ביוזמת "ידיעות אחרונות" עם ארבע לוחמות קרביות בצה"ל ושוחחה איתן על פמיניזם בשדה הקרב, היתרונות של נשים במצבי משבר, ולמה אסור לתת לרבנים להתערב בגיוס הבנות
דרך ארוכה ומלאת מהמורות עשתה הלוחמת הישראלית מאז החלה לצעוד בשבילי תש"ח. היא תמיד הייתה שם, הנערה עם הצמה, אבל במהלך 69 השנים שעברו מאז, השתנו מעט התוכניות שלה והיא נראית היום מודעת לעצמה ומשוכנעת עמוקות שהרעיון הפמיניסטי מרגיש רלוונטי מתמיד כשהוא מוגש עם סיכת לוחמת.
צילום: טל שחר עריכה: ירדן לוי
לעליזה גורי (86), שהייתה קצינת סעד בפלמ"ח וסיימה את ההכשרה ממש בשנה שבה החלה מלחמת השחרור, אין אפילו מסמך רשמי שיאשר את דרגתה. "סיימנו את ההכשרה ונשלחנו לחזית, בנים ובנות יחד. אצלנו בחטיבת הראל לא היו בנות שהוגדרו 'לוחמות', היו קשריות וחובשות בשדה הקרב והן נלחמו לצד הבנים", היא מספרת.
גורי מונתה לקצינה האחראית על הקשר עם הפצועים ומשפחותיהם ועל הקשר עם משפחות ההרוגים. "מעולם לא הרגשתי שאני צריכה להיות תחת אש כדי להרגיש שאני עושה משהו משמעותי", אומרת גורי, "היינו שם עם הבנים כשהם חזרו מהקרב, שמענו את הקברים שנחפרים בהר הזיתים. מבחינתנו ומבחינת הסביבה לא שינה מה בדיוק עשינו במלחמה, ואנחנו היינו לגמרי שלמות עם התפקידים שלנו".
סגן דביר משש, סג"מ דנה ניסנבוים, סמלת גיאנה בביאו ורב”ט קטיה לומוב מקשיבות מרותקות לגורי. אחרי שפרקו מעליהן את הרובים, הן נראות כמו ארבע נכדות ששומעות סיפור מסבתא מעניינת במיוחד. העולם שהיא מתארת השתנה והגדיר מחדש את שאיפותיה הבריאות של הישראלית האמביציוזית, זו שמתקוממת נגד חסמים. כולן התכוונו מאוד להגיע לתפקיד שאותו הן מבצעות, והן לא נותנות ליד המקרה לנהל אותן.
משש, מפקדת פלוגה בגדוד תבור של פיקוד העורף, התגייסה לתפקידה "כדי לבטא שוויון". בדרך במעלה התפקידים הבינה על עצמה משהו חשוב: "אני לא רוצה להיות לוחם, אני רוצה להיות לוחמת. אני מנסה למצוא את האיזון בין התפקיד שלי לבין היותי אישה, כי אני מאמינה שיש לי איכויות אחרות דווקא כי אני אישה". כשהגיעה עם הכוחות לזירה שבה קרס החניון ברמת החי"ל, הרגישה מתוך הקושי דווקא את היתרונות הנשיים: "הלכתי לצד, בכיתי נורא, פרקתי החוצה את כל המראות וחזרתי לשם עם כוחות מחודשים. בנים לא תמיד יודעים לעשות את זה, ולפעמים זה מה שגורם לשבר".
בעיניה של גורי מהבהב חיוך גאה, והיא עוקבת בעניין רב אחרי סיפוריהן של הבנות — ניסנבוים היא קצינה במעברים, בביאו לוחמת בברדלס ולומוב לוחמת בקרקל. "לא חושבת שהייתי הולכת היום להיות לוחמת, אבל אני כל כך מתפעלת מהבנות, הן מאמינות במה שהן עושות". בסביבתה היה הגיוס לפלמ"ח עניין שגרתי יחסית. "לא הרגשנו חריגות או יוצאות דופן, ועם סיום ההכשרה המשכנו במסלול והתגייסנו. מנקודת הראות שלי, היה לי הכל ולא הרגשתי צורך לבקש תפקיד אחר. בנות בשאר התפקידים לא ראו את עצמן מופלות לרעה. כשיש מלחמה, פחות עסוקים בדברים האחרים".
דור ה־Y, אחרי שהצהיר על אהבתו למדינה ונאמנותו לדגל, יודע לרתום היטב את שאיפותיו וכישוריו למצנח הצה"לי. כל אחת מהבנות התגלגלה לתפקידה משום שהבינה שזה מקום נכון שמתאים — לעיתים מאתגר — לאישיות שלה. "כל החיים נלחמתי", מחייכת קטיה, לוחמת קרקל ילידת רוסיה. "נולדתי עם ריאות חלשות, הרופאים לא נתנו לי יותר משבועיים. אמא תמיד סיפרה לי שכבר בגיל של כמה ימים נלחמתי". אחר כך באו שנים של מגורים בפנימייה רחוק מהמשפחה. "אני רגילה להיאבק על המקום שלי, לדאוג לעצמי, זה היה טבעי לי להמשיך את זה גם בצבא".
השיחה מתגלגלת איכשהו לסוגיה המתבקשת של אמהות וקריירה, וגורי — אשת חינוך במקצועה — מרגיעה את הבנות ואומרת שאין להן מה לדאוג. על דבר אחד היא מתקוממת, על התבטאויות הרבנים נגד גיוס בנות. "יש סכנת הדתה בצבא, וזה מקומם אותי. הצבא מתקדם, מאפשר לבנות להגיע לתפקידים שונים, ובאה יד זדונית ועוצרת את התהליך. אסור שההתערבות שלהם בגיוס בנות תשפיע על הצבא, אחרת נאבד את כל מה שהשגנו".
לפנייה לכתב/ת 
