חודשיים לפני הטיסה ליוון היה לי ברור שהטיול שלי צריך לכלול פסגה. הגובה, הנוף, המאמץ הפיזי והמטרה שנמצאת מעבר לעננים – זה מה שמושך אותי. שנתיים קודם לכן, כחודש לפני הגיוס, טסתי לצרפת ועשיתי את טרק סובב המון בלאן (TMB), ומאז חיידק הטרקים תפס אותי.
והיה לי ברור שאני צריך לעשות את זה לבד. אף פעם לא עשיתי דבר כזה לבדי, בלי מישהו לדאוג לו ולחלוק איתו את הקשיים וההנאות שבדרך. בתור חייל האופציות שלי התרכזו באירופה, בגלל הזמן המוגבל (חופשה רגילה של שבוע) והעלויות. מצאתי מסלול קצר להר גלדהפיגן (ההר הגבוה ביותר בנורווגיה), אבל כבר היה סוף ספטמבר, הקור ותנאי מזג האוויר לא איפשרו טיפוס למטייל לא מצויד ולא מנוסה, והאופציה הזו ירדה מהפרק. האופציה השנייה הייתה האולימפוס. ההר הגבוה ביוון, שפסגתו מתנשאת לגובה 2,917 מטר, הוא יעד פופולרי מאוד בחודשי הקיץ, אך בחורף הטיפוס כמעט בלתי אפשרי, והבקתות המשמשות ללינה, אוכל ומנוחה אינן פועלות מסוף אוקטובר ועד מאי־יוני. חיפשתי את הגבול הדק הזה שבין טיול קליל לפסגה בשלהי יולי, לבין מסע אלפיניסטי שיביא אותי לקצה גבול היכולת, והייתה לי הרגשה שבאולימפוס אמצא אותו.
טסתי לסלוניקי ב־9 באוקטובר. שבוע בארץ הטברנות והאוזו, שבמרכזו מיטיקס – הגבוהה שבפסגות האולימפוס. בטיסה לסלוניקי הרגשתי כמו בנסיעה באוטובוס, אבל תוך שעתיים הייתי בעולם אחר. נחתתי ביום ראשון אחר הצהריים עם עוד 50 פנסיונרים ישראלים שבאו לסייר בעיר. ירדנו מהמטוס במדרגות, הלכנו ברגל לטרמינל, החתמנו דרכון, אספנו את התיקים, ותוך 15 דקות כבר חיכיתי לאוטובוס שייקח אותי למרכז העיר. תיכננתי להגיע למלון, משם ללכת לקנות אוכל וצידה למסע, ולמחרת בבוקר לעלות על הרכבת הראשונה לליטוחורו, העיירה ממנה מתחיל הטיפוס לאולימפוס. רק כשהגעתי למלון נוכחתי לדעת ששכחתי פרט קטן: זה יום ראשון. הכל סגור. לא נורא. את האוכל כבר אקנה מחר, כשאגיע לליטוחורו.
בוקר. השמש טרם עלתה, אך היה מספיק אור בשביל לראות את הסוחרים פותחים את הדוכנים שלהם, מסדרים את הירקות והפירות בערימות צבעוניות, ואת ראשוני הדייגים מסדרים את החכות שלהם על חוף המפרץ שמפריד בין סלוניקי לאולימפוס, שנראה ברור באופק. על הרכבת המוקדמת היו מעט אנשים. רגע לפני שיצאה מהרציף התיישב מולי חייל עם קיטבג ענק, תוך כדי שהוא נפרד מאמא שלו. תוך כמה דקות הוא כבר היה שקוע בשינה עמוקה. לא כזה עולם אחר, כמו שחשבתי בהתחלה. העברתי את הזמן עם המפה בניסיון להבין קצת יוונית. הרגשתי שאני מתחיל לקלוט את העניין.
אחרי 45 דקות הגענו לתחנה. העצירה העירה אותי מנמנום וקראתי את השלט בתחנה. הייתי משוכנע שכתוב שם "ליטוחורו". לקחתי את התיק וירדתי. הרכבת נסעה וגבר צעיר ניגש אליי ושאל אם אני צריך עזרה. שאלתי אותו איך מגיעים למרכז העיר, ורק אז הבנתי את הטעות שעשיתי: ירדתי שתי תחנות מוקדם מדי, בפאתי העיירה הקטנה אייג'יניו. התחנה הייתה כמעט נטושה, ירד גשם, ולא היה לי אוכל או מושג מתי הרכבת הבאה.
היא הגיעה אחרי שעתיים, וסוף־סוף הגעתי לליטוחורו ויכולתי לקנות אוכל, או כך לפחות חשבתי. תחנת הרכבת ממוקמת חמישה ק"מ מהעיירה עצמה, באמצע שום מקום. ללא תחבורה ציבורית של ממש. האיש היחיד שירד איתי בתחנה מיהר לקפוץ על האופנוע שלו ולברוח משם. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת ברגל עד לכביש המהיר ולתפוס טרמפ. בזמן שחיכיתי שמישהו יהיה נחמד מספיק לעצור למטייל רטוב בצד הדרך, הרצתי בראש את האופציות שלי. הייתי אמור להגיע בסוף היום לבקתת אגאפיטוס שנמצאת בגובה 2,100 מטר, 1,800 מטר מעליי. היו לי שתי אפשרויות: לדחות את הכל למחר ולהעביר את הלילה בליטוחורו, או לעשות קיצור דרך ולהגיע בטרמפ לנקודה הגבוהה ביותר שהכביש מגיע אליה בדרך לבקתה שבה אעביר את הלילה – פריוניה (1,100 מטר). אחרי חצי שעה בגשם שבמהלכה לא עבר אפילו יווני אחד שהיה מוכן לאסוף אותי, כשהרעב הולך וגובר, החלטתי לקחת מונית ישירות לפריוניה. הייתי להוט להתחיל את הטיפוס.
עליתי על המונית של אגטון. הנהג, בן 43 מחצי האי פיליון, אמר לי שהגעתי להר בתקופה מעולה. הסתיו בדיוק מתחיל ואיתו השלכת, והעצים נצבעים בגוני כתום־אדום. כשהתחלתי את הטיפוס הבנתי עד כמה הוא צודק. עוד סיבה לטייל בעונה הזאת, סיבה שכלל לא חשבתי עליה.
בפריוניה חיכתה לי הארוחה הראשונה אחרי 18 שעות. מרק שעועית ולחם. קלישאתי ככל שזה נשמע, זו הייתה ארוחת מלכים. עזבתי את הפונדק שנמצא בדיוק 1,000 מטר מתחת לבקתה, ועשיתי את צעדיי הראשונים על ההר. הדרך בשלב הזה הייתה מסומנת היטב והצמחייה הייתה מדהימה. עצים ושיחים שמזכירים מאוד את הנוף בכרמל, אך בעוצמה שונה לגמרי, פראית לחלוטין. העייפות, הגשם, הקור העז והבדידות התחילו להשפיע עליי. ידעתי שלוקח לגוף זמן להתרגל מחדש למשקל התיק ולהליכה, אבל עצם הידיעה לא הכינה אותי. מעכשיו הכל תלוי בי. יכולתי לחזור אחורה בכל רגע, אבל המשכתי.
אחרי שעתיים שמעתי צלצול פעמונים שהלך והתקרב, ולפתע הגיחו מעבר לסיבוב ארבע פרדות ורוכב זקן. מטיילים יכולים לשלם לרוכב הפרדות תשלום סמלי עבור נשיאת התיקים שלהם במעלה ההר עד לבקתה הראשונה. ויתרתי על שירותי הסבלות. זה היה האדם הראשון שפגשתי על ההר, ובדיעבד גיליתי שהוא האדם השישי שטיפס על ההר בכל אותו יום. את האחרים פגשתי באמצע הדרך למעלה. מתחת לפרגולת עץ, ליד מעיין קטן, בסופה של עלייה אימתנית, נחו ארבעה חבר'ה בריטים: תום, בוב, מייק ודניאל. שלושת הראשונים נושקים לעשור השישי של חייהם, עובדים כאחים בבית חולים פסיכיאטרי. הרביעי, דניאל, בן 27, לומד הנדסה בלונדון. כשאמרתי שאני מישראל, תום חייך מאוזן לאוזן ואמר בעברית במבטא בריטי כבד: "אתה מכיר את בית השיטה?" מתברר שאחותו גרה בבית השיטה ונשואה לישראלי, ותום עצמו גר בקיבוץ ולמד באולפן במשך שנה. עולם קטן.
ניצלתי את המעיין והמחסה לשתייה ומנוחה, והם המשיכו הלאה. הגעתי לבקתה כמה דקות לפני השקיעה. אחרי יום מתיש בגשם בלתי פוסק, עם 18 ק"ג על הגב (זה המחיר על ציוד הצילום שלי) וארוחה אחת לפני חמש שעות – הגעתי לחוף מבטחים בדמות שלושה מבני אבן ארוכים שתלויים על שפת המצוק ומשקיפים אל הדרך המתפתלת למטה. הרגע הזה, שבו השביל הבוצי הופך למדרגות מרוצפות, היה נהדר. השרירים הכואבים נשכחו במהרה. ידעתי שארגיש אותם שוב למחרת, אבל באותו הרגע היה נעים וחמים ליד האח, עם שוקו רותח ביד.
ישבתי לארוחת ערב עם ארבעת הבריטים והחלפנו חוויות. מדובר במטיילים מקצועיים ומנוסים, חלק מגרעין של חברים שמטיילים ברחבי העולם כמה חודשים בשנה, וכשהם החלו לתכנן את העלייה לפסגה, אפשר היה לחשוב שמדובר בניסיון העפלה לאוורסט. הם לקחו בחשבון את תנאי מזג האוויר והגבהים, תיכננו מה לעשות בתרחישים של קרח על השביל או רוחות פתאומיות. לפני שהלכנו לישון שאלתי את מייק, אנגלי עם משקפיים וכובע ברט, אם אוכל להצטרף אליהם מחר. הוא אמר שהקדמתי אותו, ושהם בדיוק דיברו ביניהם והתכוונו לשאול אותי את אותה השאלה.
לפני שהלכתי לישון ניסיתי להתקלח במקלחות של הבקתה. בטיסה לסלוניקי פגשתי ישראלי מקיבוץ יפעת שסיפר לי שבצעירותו טייל לאולימפוס, ושאת הכאב של המים הקרים במקלחת הוא זוכר עד היום. גם אני לא אשכח אותו עוד הרבה זמן.
יצאנו לדרך רק בשעה עשר בבוקר. נאלצנו לחכות עד שהשמש תמיס את שכבת הקרח שהצטברה בלילה על השביל. הגשם, לעומת זאת, לא פסק. הלכנו בטור כשאני במאסף. התחלנו לעלות בשביל המתפתל, מתחת לענפים שהגנו עלינו מהגשם. מימין ההר ומפלים קטנים שיוצאים מהסלע, משמאל נוף מדהים לעמק. צעד לא נכון, ואתה עלול למצוא את עצמך מידרדר מאות מטרים. תיכננו להגיע לפסגה ולחזור לבקתה, לכן לקחתי איתי רק תיק קטן למים וקצת שזיפים, מקל הליכה ואת המצלמה שאני לא עוזב לעולם. מדי פעם הוצאתי אותה כדי לצלם, מה שעלה לה במקלחת הגונה. כנראה שאיזה מהנדס אלקטרוניקה עשה את העבודה שלו כמו שצריך, כי היא עדיין מתפקדת.
ככל שעלינו, הלכה הצמחייה ונעלמה. בהתחלה השיחים, אחר כך גם העצים שהגנו עלינו מהרוח. רוחות של 50 קמ"ש הצליפו בנו את הגשם מכל הכיוונים, והוא חדר את כל שכבת הבגדים והרטיב אותנו לחלוטין. בקושי אפשר היה להרים את העיניים מהשביל. עוד כמה מטרים בגובה, והגשם הופך לברד שהופך לשלג. המעיל השחור שלי התכסה בשכבה לבנה ומנצנצת.
עצרנו מתחת לעץ בודד כדי לחשוב מה עושים. הבנו שהמצב רק יהיה גרוע יותר ככל שנעלה, ושהסופה בפסגה חזקה בטירוף. החלטנו לחזור לבקתה. הגענו עד לגובה של 2,450 מטר ושבנו על עקבותינו. הגענו לבקתה לקראת הצהריים והשלנו את כל הבגדים הרטובים. לבשנו בגדים יבשים והלכנו להתחמם ליד האח. אחרי שהתאוששנו הזמנו פסטה ושתייה חמה מהמטבח וישבנו לאכול. מחר, בשבע בבוקר ננסה שוב להגיע לפסגה.
בבוקר, עשר דקות לפני שעזבנו את הבקתה, הבחין בוב בכדור אש בשמיים. יצאנו החוצה וצפיתי באחת הזריחות היפות שראיתי בחיי. השמש העולה האירה את העמק, את מדרונות האולימפוס, את ליטוחורו הקטנה ואת הים. אמרנו שלום למרגריטה, בעלת הבקתה, ויצאנו לדרך. הפעם הלכנו מהר יותר. מזג האוויר היה יבש ובהיר, ותוך שעה הגענו לנקודה שבה הפסקנו אתמול. הנוף היה עוצר נשימה, אבל מהר מאוד הבנו שגם הפעם זה לא הולך להיות פיקניק. כבר ביציאה מהבקתה הגיעו הרוחות ל־50 קמ"ש, והן התחזקו ברגע שיצאנו מסבך העצים. עד עכשיו היינו מוגנים מאחורי צלע ההר, אבל בגובה 2,600 מטר התחלנו לטפס על הרכס החשוף. הרוח הגיעה למהירות מטורפת של 85 קמ"ש, ואיתה צנחה הטמפרטורה ל־2 מעלות. התקדמנו בהליכה שפופה עד לסלע ענק ותפסנו מחסה. תום ובוב ניצלו את המחסה כדי להדליק סיגריה. משימה לא פשוטה. לקחנו נשימה אחרונה וחזרנו לרוחות. לפתע נעלם הנוף ומצאנו את עצמנו הולכים בתוך ענן אפור. לא יכולנו לראות יותר מחמישה מטרים קדימה. הקור היה בלתי נסבל, ותום, בוב ואני איבדנו את התחושה בידיים.
הרגשתי שאני לא יכול להמשיך יותר. כל הזמן רצה לי בראש השאלה מתי עובר הגבול בין קור נוראי להיפותרמיה. בשלב זה החלטנו להתפצל: מייק ודניאל ימשיכו לפסגה, אני והשניים האחרים נחזור. היינו בגובה 2,650 מטר, 267 מטר מתחת לפסגה, ושבתי על עקבותיי בפעם השנייה. הייתי שלם עם ההחלטה אז, ואני שלם איתה עד היום. הגעתי לגבול הפיזי והמנטלי שלי. אין בי שום תחושת החמצה. השגתי בדיוק את מה שחיפשתי. נכון, רציתי להגיע לפסגה, אבל היה לי הכי חשוב לאתגר את עצמי, ואת המטרה הזאת השגתי.
הדרך למטה הייתה נעימה. כשהגענו לקו העצים והרוח נרגעה, עצרנו לנוח ולאכול. הגענו לבקתה בצהריים, אל האח הבוערת והשוקו החם. עוד לא סיימנו לשתות ובדלת עמדו מייק ודניאל. הם עשו זאת! בזחילה, ללא ראות, הם כבשו את פסגת האולימפוס! חגגנו עם כוס שוקו חם ופסטה מהבילה.
נשארו לי עוד יומיים עד הטיסה חזרה ארצה, מספיק זמן כדי לנסות להעפיל שוב, אבל החלטתי לחזור לסלוניקי. להגיע לפסגה זה נחמד ומספק מאוד, אבל הדרך לשם הייתה מעל ומעבר למה שציפיתי. בסלוניקי מצאתי מלון וסוף־סוף גם מקלחת חמה. אחרי שלושה ימים מטורפים על ההר, ביליתי את היום האחרון שלי ביוון כתייר מן המניין.
