לגעת באגדה

האופרה "פורגי ובס" נכתבה בשנות השלושים כניסיון נועז להתאים את סגנון האופרה המודרנית לסיפור אהבה טרגי בעל מאפיינים עממיים שחורים. החיבור בין הדמויות העממיות למוזיקה הגבוהה, שיש בה מורכבות טונלית, אבל גם מלודיות של שירת נשמה אפרו־אמריקאית, יצר שעטנז תיאטרלי־מוזיקלי, שהדעות עליו היו חלוקות. הועלו גם טענות כנגד הייצוג הסטריאוטיפי של השחורים ביצירה, הממוקמת בעיירת דייגים ענייה בדרום קרוליינה. למרות שרבים מהשירים שיצאו מהיצירה הפכו ללהיטים (Summertime, It Ain't Necessarily So, I Got Plenty o' Nuttin'), האופרה עצמה לא זכתה לחידושים רבים. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לעבד אותה לפורמט יותר ידידותי של מחזמר.

ההפקה המגיעה אלינו מהניו־יורק הארלם תיאטר היא הפקה רבת משתתפים החוזרת לפורמט המקורי, ומציגה על הבמה ביצוע בימתי מרהיב עם תפאורה גדולה ותזמורת מלאה המנגנת מאחורי הקלעים. המנהל האמנותי והמוזיקלי הצליח לשלב בצורה אורגנית בין הדרישות של השירה האופראית, לבימוי דינמי וחי עם עבודת אנסמבל מלוכדת של הלהקה הגדולה.

בראש הלהקה עומדים מספר זמרים אפרו־אמריקאיים מצוינים. מעל לכולם בולטים שני השחקנים בתפקידים הראשיים. קירסטין פייפר בראון היא בס, מלאת תשוקה וכאב, והכוכב האמיתי של הערב, אלווי פוואל כפורגי הנכה, מגיש ביצועים מרגשים ביותר של השירים שלו בקול בס עמוק ועשיר. זו הפקה מרשימה ויפה המעניקה לצופה הישראלי הזדמנות נדירה לחוות את האופרה החשובה הזו בגרסתה המקורית, שגם אם יש בה משהו קצת מיושן היום, עדיין היא נוגעת באחד הרגעים המכוננים של מסורת התיאטרון המוזיקלי האמריקאי.

• "פורגי ובס", תיאטרון הארלם מניו־יורק מתארח בהיכל התרבות