ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 06.03.2017
    כשאנחנו מפחדים, הפוליטיקאים רגועים
    אלכס פישמן

    כשהציבור הישראלי לא מצוי באיזושהי חרדה קיומית – השלטון בחרדה, ולהפך. לכן טורחת ההנהגה לטפטף לציבור כל העת מנות של חרדה, כדי לשמור אותו מכור לפחדים. הפחד מבטיח את תלות הציבור במנהיגיו. אם מבחינת הצבא משרתת ההפחדה כסת"ח או צורך לשמר מתח ביטחוני לצורכי תקציב, מבחינתו של המנהיג הפוליטי זהו משחק ציני בעובדות, סוג של שטיפת מוח.

     

    עוד לא התאוששנו מחרדת המנהרות שהפיח בנו מחדש מבקר המדינה וכבר נחתה עלינו חרדה חדשה: האיראנים ניסו את טילי ה־300-S, חיל האוויר כבר לא יוכל לפעול בחופשיות בשמי איראן, הלך עלינו. עוד לא קם המנהיג שיסביר שאמנם מדובר במערכת נשק מתקדמת, אבל כזו שכבר פחות רלוונטית לשדה הקרב האווירי העתידי. מה גם שהאיראנים קיבלו את הדגם ליצוא, הפחות מתקדם.

     

    טילי S-300 לא זרים כנראה לחיל האוויר ולנא"טו. פרסומים זרים חשפו כי ב־2015 התאמנו מטוסי חיל האוויר הישראלי ביוון מול הטיל הזה. יוון, החברה בנא"טו, קיבלה את ה־S-300 מקפריסין כבר בשנת 2000, ויש להניח שהטיל נחקר על ידי האמריקאים שבדרך כלל משתפים עם ישראל פעולה בתחום הטכנולוגי.

     

    בנוסף, חיל האוויר מצטייד בחמקנים. בעולם יש מערכות נשק המשוגרות מהאוויר, מהקרקע ומהים בטווחים שהם מעבר לאזור ההשמדה של טילי S-300. בחילות אוויר בעולם מפעילים היום מל"טים התוקפים מטרות בלי לסכן טייסים, כולל מל"טים עם יכולת חמקנית. אבל מה אכפת למישהו שם למעלה לעודד את החרדה הלאומית מול מערכת נשק שהפכה לסמל דמוני?

     

    שנים חיה ישראל בצילו של הטיל הבליסטי נגד מטוסים ה־SA-5 שהוצב בסוריה ואמור היה ביום פקודה להפיל מעל לים התיכון כל מטוס ישראלי. זה לא קרה. בשנות ה־80 וה־90, כשחיל הים רצה לקדם רכש של סטי"לים חדשים, הוא פתח במסע הסברה מתוקשר שהזהיר כי כל ציי ערב – מתוניס עד מצרים – עומדים הכן לשגר מאות טילי ים־ים מעשרות סטי"לים וטילי חוף־ים, כך שאם תפרוץ מלחמה אפילו שק קמח לא יגיע לישראל דרך הים. בחיל הים כל כך נהנו מההברקה של עצמם, שהוסיפו ותיארו איך אותם סטי"לים מתייצבים מול חופי ישראל ומוחקים את כל האתרים האסטרטגיים שלה. כמובן שזה לא קרה, כי לא הייתה לזה היתכנות. אבל הציבור קיבל את מנת ההפחדה. וחיל הים? קיבל אצבע משולשת.

     

    לבנון משמשת היום כזירת הפחדה מרכזית. שכן לציבור – ובצדק – לא יהיה אף פעם את המידע המודיעיני העמוק הנכון על הזירה הזו, ולמייצגים אותו בממשלה, החשופים למידע, אין ענין להוריד את מפלס החרדה. לכן טילי ה"יאחונט" שלפי ההערכות יש בידי חיזבאללה נתפסים כאיום מוחשי שיש בכוחו לשתק את כל נמלי ישראל. עד כמה שניתן להעריך, חיזבאללה עוד לא שם. אבל הפוטנציאל כבר הפך לעובדה מוחשית שמשמרת את מפלס החרדה. כך גם לגבי הטילים המדויקים שבידי חיזבאללה. בדמיון הציבורי הקריה בתל־אביב כבר נמחקה. נבחרי ציבור דיברו בעבר ומדברים גם היום על אלפי הרוגים בעורף, ומחזקים את הפרנויה שעובדתית אין לה על מה להתבסס.

     

    שיא הפאניקה היא עזה. חמאס השלים את אמצעי הלחימה שאבדו לו במבצע צוק איתן. שוב הלך עלינו. כמותית אולי זה נכון, אבל נוכח המצור המצרי־ישראלי עזה לא יכולה לייצר טילים באיכות של תעשייה צבאית איראנית או סורית, כמו אלה שהוברחו בזמנו מסיני. מנהיגים צריכים לספר לעם את האמת, לטעת בו ביטחון ולא להלך עליו אימים רק כדי לשמור על כיסאותיהם.

     


    פרסום ראשון: 06.03.17 , 23:36