רביעי 21 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: שירז פומן
    7 ימים • 08.03.2017
    לא משחק ילדים
    סביב התופעה הזו קיים קשר של שתיקה. אולי כי אנחנו מעדיפים לחשוב שזה לא קורה. אבל ילדים רבים תוקפים מינית אפילו בגילאי חמש ושש — וזה רחוק מלהיות משחק. זה עלול לקרות בכל גן ובכל כיתה בישראל, בכל המגזרים, וגם בנות פוגעות. מה הם סימני האזהרה, מה עושים כשזה קורה, וכמה באמת הפורנו אשם. כתבה שכל הורה צריך לקרוא
    נעם ברקן | איור: שירז פומן

    זה קרה בגן הילדים. איתמר (שם בדוי) בן החמש שיכנע את חברתו לגן לבוא איתו למחסן, שם הכין מראש סלוטייפ בשביל לסתום את פיה, וחבל כדי לקשור לה את הידיים והרגליים. אחרי שסגר אותה שם, הוא תקף אותה מינית. בתוך הגן המשיכו שאר הילדים לשחק עם הגננת והסייעת. לד"ר טליה אתגר, מומחית לטיפול בילדים פוגעים מינית, שאליה הגיע בעקבות המקרה, סיפר בהתרגשות הולכת וגוברת: "קשרתי לה את הידיים, את הרגליים, את הפה ואנסתי אותה והיה כיף".

     

    אי־אפשר לקרוא את הסיפור הזה בלי להזדעזע. אבל ילדים פוגעים מינית יכולים להימצא בכל גן ובכל כיתה. קשה לדבר על זה, ועוד יותר קשה להאמין שגם ילדים צעירים מסוגלים לפגוע מינית בחבריהם, אבל התופעה קיימת ולא, זה לא משחק ילדים. זו אלימות מינית שמצריכה טיפול לשני הצדדים, הפוגע והנפגע.

     

    את אתגר, מנהלת תחום הפגיעות המיניות בעמותת עלם, הסיפור המזעזע הזה לא מפתיע. "בכל שנה יש מאות מקרים של פגיעות מיניות שמתבצעות על ידי ילדים, גם מעל גיל 12, שהוא גיל האחריות הפלילית, וגם מתחת לגיל 12".

     

    איך את מגדירה תקיפה מינית בין ילדים?

     

    בובות אנטומיות במרכז הטיפולי של עלם
    בובות אנטומיות במרכז הטיפולי של עלם

     

    "פעולה שנעשית בין ילד אחד לאחר, בניגוד לרצון הילד הנפגע, ומערבת את האיברים האינטימיים. לא מדובר בסקרנות של 'תראה לי ואראה לך', אלא בפגיעה מינית ממש. אומרים לי, 'ילדים קטנים לא מבינים מה זה מין', ואני עונה שגם חלק גדול מהאנסים הבוגרים לא מחפשים אורגזמה, אלא כוח, שליטה, השפלה. המין הוא רווח משני. וגם ילדים קטנים, אפילו בני חמש, יודעים שמה שהם עושים לא בסדר".

     

    איך את יודעת?

     

    "הם נוקטים צעדים שמראים שהם יודעים: הם מוצאים בגן את מקומות המסתור. למשל נכנסים עם ילד אחר לשירותים וסוגרים את הדלת, או הולכים אל מאחורי המגלשה, שם הם יודעים שלא רואים אותם. אם היו חושבים שזה בסדר, הם היו עושים את זה מול כולם. פגשתי ילד בן עשר שידע להסביר בדיוק מאיזו זווית אפשר לראות מה הוא עושה דרך השיפוע שבגג ואיך להסתתר, וילדים בני 12 שידעו להגיד לקורבנות דברים כמו, 'זה הסוד שלנו', או 'אתן לך שקל אם לא תספר'".

     

    זה באמת נפוץ כל כך?

     

    ד"ר טליה אתגר: "גם ילד בן חמש יכול לתכנן תכנון מוקדם ולהפעיל מניפולציות"
    ד"ר טליה אתגר: "גם ילד בן חמש יכול לתכנן תכנון מוקדם ולהפעיל מניפולציות"

     

    "יש המון מקרים של ילדים שנכנסים לשירותים ומכריחים ילדים לעשות מין אוראלי או לגעת באיברי המין שלהם, גם בגן וגם ביסודי. הדגש הוא על ה'מכריחים', על היעדר ההדדיות ועל הכפייה. כפייה יכולה להיות איום של 'אני לא אהיה חבר שלך', 'אני אספר לכולם שאתה...' — וגם איום פיזי. אלה דברים שקורים גם בגיל חמש וגם בגיל שמונה. השוני הוא ברמת התחכום, המניפולציה וההבנה של מה הם עושים. וכן, זה נפוץ מאוד. אלה לא מקרים אזוטריים. לכן חשוב לי מאוד לעורר מודעות".

     

    האנסים של מחר

     

    אתגר התוודעה לתחום הקשה הזה לפני 26 שנים. היא טיפלה אז בנערים פוגעים מינית באגף הנוער של כלא השרון, עוד בטרם נפתח כלא אופק לקטינים, ופגשה שם נער בן 15 שריצה עונש מאסר על שני מקרי אונס שביצע. "תוך כדי העבודה התברר לי שהוא התחיל לפגוע בילדים כשהוא היה בגן", היא מספרת. "אמרתי לו, 'אם היית עובר את הטיפול הזה, לא היית כאן, וגם כל הקורבנות שלך לא היו נפגעים'. הנער הסתכל עליי ואמר, 'כשהייתי בן חמש, לא היה טיפול כזה בישראל'. הבנתי שאני לא מוכנה לפגוש בעוד עשר שנים עוד בן 15 כזה, שלא טופל בזמן. אז התחלתי לדבר על כך שיש גם ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית שפוגעים מינית".

     

    אבל דבריה נתקלו בתגובות קשות. "חטפתי על זה הרבה מאוד, מעל ומתחת לחגורה, כולל מקולגות", היא מודה. "אמרו לי, 'אין עברייני מין מתבגרים בישראל, את עושה אותם כאלה'. כאילו אני יוצרת בעיה שלא קיימת. קראו לי סוטה. יותר מעשר שנים נסעתי ממקום למקום על חשבוני כדי להעלות את המודעות לתופעה".

     

    ד"ר אתגר. "אמרו לי שאין ילדים כאלה"
    ד"ר אתגר. "אמרו לי שאין ילדים כאלה"

     

    היום אתגר היא אחת המומחיות הנחשבות בארץ בתחום הטיפול בבני נוער וילדים וילדות פוגעים מינית. היא פירסמה עשרות מחקרים ומאמרים בנושא, ובמרכזים שהקימה במסגרת עמותת עלם בכל רחבי הארץ, מטופלים התוקפים וגם הקורבנות.

     

    באל"י (האגודה להגנת הילד), שמתמחים בטיפול בילדים נפגעי התעללות, מטפלים בילדים פוגעים מינית כבר יותר מ־15 שנה. לדברי ד"ר חניתה צימרין, מנכ"לית ונשיאת הארגון, בכל רגע נתון מטופלים בו 40־50 ילדים פוגעים מינית מתחת לגיל 12. "אנחנו מטפלים בכ־500 ילדים כאלה בשנה, וזה עוד תת־דיווח".

     

    ממה נובע התת־דיווח?

     

    "כשילד בן חמש לוקח ילדה אל מאחורי הארון בגן ומנסה להחדיר לה חפצים לאיבר המין — יש כל כך הרבה אנשים שלא רוצים לדבר על זה: הגננת שלא רוצה לראות, האמא שלא רוצה לדווח, האבא שחושש ללכת למשטרה. וכשהילדה מספרת בבית, אומרים לה, 'מה פתאום, הוא ילד כל כך נחמד'. אנשים אומרים, 'זה משחק ילדים', 'הילד סקרן', אבל אנחנו מדברים על מעשה שיש בו התכוונות, שיש בו פגיעה".

     

     

    בן יעקב. "לא למהר לתייג"
    בן יעקב. "לא למהר לתייג"

     

    מדוח נתוני משרד העבודה והרווחה האחרון עולה כי ב־2015 התקבלו כ־2,400 דיווחים על פגיעה מינית בין קטינים, אף שאין במידע פילוח לפי גיל הקורבנות או התוקפים. רבות מהפגיעות בין הקטינים מתרחשות בתוך המשפחה או במסגרות החינוך. חוה לוי, עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער במשרד הרווחה, מעריכה מניסיונה כי במרבית המקרים מדובר בפגיעה מינית בין ילדים מתחת לגיל 12.

     

    הדבר הכי חשוב, לדברי צימרין, הוא לטפל בבעיה מהר ככל האפשר. "אם לא נטפל בזה עכשיו ולא נעקור את ההתנהגות המינית הבלתי הולמת של הילדים — נקבל את האנסים של מחר".

     

    באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מספרים כי הם מקבלים דיווחים של נפגעים שמספרים על פגיעות שחוו כילדים, על ידי ילדים אחרים, וכי פעמים רבות הפגיעה מתרחשת בין אחים, גם בגילים צעירים מאוד. "הקושי של המבוגרים הוא לקלוט שילד כל כך קטן מסוגל לפגוע כך", אומרת ליזה ניקולאיצ'וק, מנהלת מסל"ן (מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בנגב), "אבל חייבים לטפל מיד בכל מקרה. כי כל מה שצריך כדי שילד פוגע מינית יהפוך לעבריין מין, זה לא להגיב למעשה הראשון שלו. זה יאפשר לו לחזור על ההתנהגות, והוא יהפוך לאדם עם התנהגות עבריינית, אם לא לעבריין מין ממש. יש לנו אפשרות למנוע את המצבים האלה בגיל צעיר".

     

    לבד במחסן של הגן

     

    צימרין. "אנשים לא רוצים לדבר על זה"
    צימרין. "אנשים לא רוצים לדבר על זה"

     

    אחד הדברים המזעזעים, במיוחד עבור הורים לילדים צעירים, הוא ההבנה שילדים בגיל הרך יכולים לתכנן את הפגיעה ממש כמו מבוגרים. "איתמר, למשל, שהיה בן חמש בזמן האירוע", נזכרת אתגר, "לקח ילדה למחסן מחוץ לגן, קשר לה את הידיים ואת הרגליים, שם לה סלוטייפ על הפה והחדיר אצבעות לאיבר מינה. כששאלתי איך הוא הוציא אותה מהגן, הוא הסתכל עליי כאילו אני דבילית ואמר, 'את לא יודעת שהיא נורא אוהבת את אבא שלה? אז אמרתי לה שאבא שלה בא לבקר'. שאלתי, מאיפה היה לך סלוטייפ? הוא סיפר: 'לקחתי מפינת המלאכה והכנסתי למחסן'. זה תכנון מוקדם של ילד בן חמש".

     

    לדברי אתגר, ילדים פוגעים מינית קיימים בכל המגזרים ובכל מקומות היישוב, ולא נמצא מתאם עם מדד סוציו־אקונומי, משלח יד של הורים או כל מדד אחר המקובל במחקר. "אצל חלק מהילדים, בעיקר עקב אירועים טראומטיים בודדים או מצטברים, נקטע קו ההתפתחות הנורמלית, ובמקומו עולה קו אחר של התפתחות התנהגות הנחשבת לא נורמטיבית, שעלולה להוביל לפגיעה מינית בילדים אחרים, בני גילו או קטנים יותר", מסבירה אתגר. "לא ניתן להצביע על גורם יחיד להתנהגות מינית בעייתית בקרב ילדים".

     

    עם זאת, לדבריה, ידוע שילדים מתעללים בילדים אחרים מכמה סיבות אפשריות. בין השאר, היא אומרת, מדובר בילדים שעברו התעללות פיזית או רגשית או שסבלו מהזנחה קשה; בילדים שהיו עדים לאלימות, בעיקר במשפחתם, או שבאים מסביבה שבה מין ואלימות קשורים זה לזה; בילדים שעברו התעללות מינית, או שגדלו בסביבה שבה הגבולות פרוצים ואין כבוד לפרטיות.

     

    "עם זאת", היא מדגישה, "חשוב להבהיר שהתנהגות מינית חריגה היא לא תולדה ישירה וקבועה של אף אחד מהמצבים האלה. ככל שהילד התוקף צעיר יותר, אני מניחה שהוא נחשף למיניות באיזושהי דרך. אבל גם אם התקיפה מתבטאת באופן מיני, הטריגר לה לא חייב להיות מיני. יש ילדים שהעיסוק במין עוזר להם לא להיות מוצפים בחרדות או בבעיות שמהן הם סובלים, ויש כאלה ששליטה והתעללות באחר מאפשרות להם לחוש שיש להם ערך עצמי. הכי חשוב לזכור שאין גורם אחד שהופך ילד לתוקף, ולהבין את מכלול האישיות, את בית הגידול, את הקשרים החברתיים ובעיקר את התרכובת שלהם בילד המסוים".

     

    ניקולאיצ'וק. "אפשר למנוע"
    ניקולאיצ'וק. "אפשר למנוע"

     

    אין "למה" אחד

     

    האם התופעה מתרחבת? ד"ר צימרין מתרשמת שכן. "אולי זה רק נראה ככה כי שומעים על התופעה יותר, אבל אני חושבת שהיא מתרחבת באופן אבסולוטי. זה נובע מכך שכמעט כל הילדים חשופים לאינטרנט ולתכנים מיניים, והמין הפך לכלי שליטה ואפילו ענישה. הייתה לנו למשל קבוצה של ילדים צעירים מאוד שהנהיגו מבחן כניסה לכנופיה שבמסגרתו הילד ה'מועמד' היה צריך לפגוע מינית בילד אחר מול קבוצת ילדים".

     

    מנגד, אתגר לא משרטטת קו ברור בין החשיפה המוקדמת של ילדים היום לפורנו לבין תקיפות מיניות. "הפורנו הוא רק עוד גורם, אבל הוא לא גורם יחיד ובטח לא מרכזי", היא קובעת. "אני 26 שנים בתחום, ופגיעות מיניות שביצעו ילדים היו גם קודם. היום הבעיה רחבה יותר. בניגוד לילדים של היום, לנו יש כישורים חברתיים מלפני עידן הסלולר. היום ילדים משחקים במחשב יחד מרחוק, בלי לדעת מה שם הילד השני, ויש הרבה פחות קשר בין־אישי. נער שטיפלתי בו אמר לי פעם, 'אם הייתי רואה אותה כנערה, לא הייתי מסוגל לאנוס אותה'.

     

    "במקביל, המדיה הופכת לבייביסיטר של הילדים. ילד לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות. הוא צריך תיווך של מבוגר, בוודאי כשהוא נחשף לפורנוגרפיה. הכרתי ילדה שעשתה במחשב עבודה לבית ספר, וחיפשה ברשת חומר על חלחול מים לקרקע, ואז עלו לה תכנים מיניים שקשורים לחדירה. היא נבהלה וקראה לאמה, כלומר זה בית שהילדה מרגישה בו מספיק בטוחה לשתף. הבעיה מתחילה כשאין ערוצי תקשורת פתוחים בין ההורים לילדים. אז נכון שילדים עלולים להיחשף לתכנים מיניים לא הולמים בגיל מאוד מוקדם, אבל לא כל ילד שנחשף לתכנים פורנוגרפיים, מנסה להעתיק את מה שהוא רואה".

     

    שיעור הבנות המופנות לטיפול הוא 6־5 אחוזים מכלל הילדים הפוגעים. קשה יותר לאתר אותן בשל תת־דיווח. צילום אילוסטרציה
    שיעור הבנות המופנות לטיפול הוא 6־5 אחוזים מכלל הילדים הפוגעים. קשה יותר לאתר אותן בשל תת־דיווח. צילום אילוסטרציה

     

    מה גורם לילד אחד להעתיק ולאחר לא?

     

    "למה ילד אחד בוחר במין כדי לפגוע ואחר בוחר במכות? זו שאלה. ברור שזה לא מגיע משום מקום. אלה ילדים שנחשפו למיניות או שפגעו בהם מינית או אחרת, או שנוצר אצלם קשר בין מין לאלימות — בין שראו או בין ששמעו או חוו.

     

    "אבל המסר שאני רוצה להעביר הוא לא ה'למה'. אצל תוקפים מינית קטינים אין 'למה' אחד. אם היינו עובדים בשיטה הפרוידיאנית, במשך שנים היינו בודקים למה, וזה לא היה מפסיק את הפגיעה. כדי להפסיק את הפגיעה, צריך להתייחס לכל ילד כאל מקרה נפרד".

     

    ללמד אמפתיה

     

    באותו האופן, אתגר גם מפריכה את הקישור הרווח בין העובדה שילד תקף מינית להיותו קורבן תקיפה מינית בעצמו. "כשאני שואלת בהכשרות שאני מעבירה, כמה אחוזים מהילדים התוקפים היו קורבנות, עונים לי 110 אחוז. אבל העובדות מדברות על פחות מ־50 אחוז של ילדים תוקפים שהיו בעצמם קורבנות. מניסיוני ראיתי שלאנשים בכלל, ולאנשי מקצוע בפרט, יש שלוש דרכים להתייחס לפגיעות מיניות של קטינים, ושלושתן משרתות את הצרכים שלנו, מרגיעות אותנו ששום דבר לא קרה. הראשונה והמרכזית היא 'זה משחק ילדים. זה יעבור'. השנייה היא לומר, 'הילד חולה, סוטה, משוגע' — אבל רוב התוקפים הבגירים והמתבגרים נמצאו כשירים לעמוד לדין. הדרך השלישית היא לראות בהם קורבנות. קשה לנו לחשוב שילדים ובני נוער מסוגלים לדברים כאלה איומים, אנחנו צריכים לעשות לעצמנו רציונליזציה, אז אנחנו אומרים, טוב, הוא היה קורבן לתקיפה מינית, וזה לא בהכרח המצב.

     

    "אבל גם אם ילד היה קורבן", היא ממשיכה, "לא כל הקורבנות נהיים תוקפים ולא כל התוקפים היו קורבנות. אני לא מפחיתה מערך העניין, וכשאנחנו יודעים על תוקף שהיה קורבן, חשוב לטפל בו גם כתוקף וגם כקורבן. אבל קודם כל חשוב לטפל בו כפוגע".

     

    למה?

     

    "כי המטרה הראשונית היא לעצור את הפגיעות, אחרת הילד ימשיך בינתיים לפגוע. פוגע מתאפיין בזה שהוא אגוצנטרי ונרקיסיסט, רואה את האחר כחפץ למימוש צרכיו, ומאוד קשה לו לפתח אמפתיה. אחת המטרות בטיפול היא לפתח את היכולת האמפתית שלו. אם אתחיל לטפל בו כנפגע ואומר לו, 'אתה קורבן, אתה לא אשם, אתה לא אחראי' — אני מחזקת את הראייה שלו את עצמו ואת צרכיו כקודמים. אחר כך, כשארצה לטפל בו כפוגע, זה יהיה קשה פי כמה.

     

    "רק שרוב אנשי המקצוע למדו איך לטפל בנפגעים, לא בפוגעים, לכן ברגע שיודעים על ילד תוקף שהיה קורבן — מטפלים מיד בטראומה שלו. אני לא אומרת את זה בשיפוטיות, זה מה שלמדנו, לטפל בנפגעים. בזה אנחנו טובים, וכל אחד רוצה להיות באזור הנוחות שלו".

     

    נתון מפתיע נוסף, שאתגר ועלם היו מהראשונים להביא למודעות, הוא העובדה שגם ילדות ונערות פוגעות. זו יכולה להיות בייביסיטר שמשגיחה, אחות גדולה או ילדה שפוגעת בילדים וילדות בני גילה, כשיש פער כוחות, חברתי או פיזי. המספרים נמוכים בהרבה ממספר הבנים הפוגעים: על פי נתוני עלם, שיעור הבנות המופנות לטיפול מעל גיל 12 הוא שישה אחוזים מכלל הילדים הפוגעים, ומתחת לגיל 12 — חמישה אחוזים. אבל כמו במקרה של פגיעות מיניות שמבוצעות על ידי נשים, מדובר ככל הנראה בתת־דיווח. "איתור הבנות הפוגעות הרבה יותר קשה", אומרת אתגר. "קשה יותר לקבל את זה ולהאמין לזה. יש אנשים, ואפילו גורמי מקצוע, שמכחישים את התופעה. למשל איש מקצוע מכובד במגזרו, ששאלתי אותו אם יש אצלם בנות פוגעות ואמר, 'אם מישהו יגיד שבת תקפה אותו מינית, יש גם שוטרים שיגידו לו: אתה צריך להגיד, איזה כיף לי'".

     

    על פי חוברת מידע שפירסמה עלם בנושא, "הבנות התוקפות, כמו הבנים, אינן מחפשות בדרך כלל סיפוק מיני אלא משתמשות בתקיפה כדרך לביטוי כעס, תסכול ורגשות שליליים אחרים". מין הקורבנות, נכתב שם, נבחר לעיתים על פי זמינותם: "למשל בפנימייה של בנות, אין אפשרות לתקוף בנים".

     

    חובה להגיב

     

    איך מטפלים בתופעה שקשה לבודד לה גורם אחד מסוים? לדברי אתגר, קודם כל מעזים להתבונן בה. "הדבר הכי חשוב הוא שנעמוד מול המראה, נודה שקשה לנו, אבל נתמודד עם התופעה. לא נפעל על פי הרגשות והפחדים שלנו. זה נכון במיוחד לגבי אנשי מקצוע. למשל, מקרה אמיתי שקרה: עומדת מורה תורנית בחצר, וניגשת אליה ילדה בכיתה ו' ואומרת לה שילד בכיתה ב' נוגע לה בחזה. המורה אומרת לה, 'הוא רק רוצה להתחיל איתך'. המורה הזו צריכה לדעת שכחלק מתפקידה היא חייבת להפריד ולדווח. אף אחד לא דורש ממנה לטפל, אבל אסור להמעיט מהפגיעה וחובה להגיב.

     

    "מדריכה בפנימייה שבה העברתי הכשרה אמרה לי, 'אם אראה שתי בנות יחד במיטה, אקיא'. אמרתי לה: אין בעיה, אבל לפני שתקיאי, תגידי, עכשיו כל אחת למיטה שלה. כי חוסר תגובה הוא תגובה מאוד רצינית.

     

    "זה משגע אותי כל פעם מחדש", היא מוסיפה. "כשאני שואלת מורים וגננות, 'מה תעשו אם תראו שני ילדים מרביצים אחד לשני?' — כולם יודעים לענות. אבל כשאני שואלת על שני ילדים שמעורבים בפעילות מינית — 'לא יודעים, לא רואים, לא שומעים'. שלושת הקופים. אבל זה בדיוק אותו דבר: קודם תפרידו, אחר כך תדווחו. יש חוזר מנכ"ל של משרד החינוך שמנחה בדיוק איך לפעול. נכון שזה נושא מפחיד, אבל אתם לא יכולים לעבוד במוסד חינוכי ולפעול מתוך הפחדים שלכם".

     

    חגית (שם בדוי) זוכרת את התגובות כשהתקשרה לדווח לבית הספר של בנה יובל (שם בדוי) בן השמונה, על אירוע שקרה לו. "באחד הימים, יובל סיפר לי שכשהוא ישן אצל הגרוש שלי וחבר מהכיתה ישן אצלו, החבר ניסה להיכנס למקלחת בזמן שיובל התקלח והגרוש שלי היה צריך להגיד לו לצאת, ושלפני השינה החבר ניסה לשכנע אותו לתת לו לגעת לו בבולבול. נחרדתי, אבל לא רציתי להלחיץ את הילד, אז שאלתי: והסכמת? הוא ענה, מה פתאום, אתם לימדתם אותי שלאף אחד אסור לגעת לי באיברים הפרטיים. שיבחתי אותו, אבל עדיין הרגשתי מועקה גדולה. לא ידעתי למי לפנות. ישר חשבתי שאולי משהו לא טוב קורה בבית של הילד הזה, שגם ההורים שלו גרושים. אבל אם אפנה לאבא, אולי אני מספרת את זה לתוקף של הילד? ואם אני פונה לאמא, והאבא לא עשה שום דבר, מה אני עושה ליחסים ביניהם? בסופו של דבר התקשרתי לבית הספר. אמרתי את הדברים כפשוטם — שזה אמנם קרה מחוץ לשעות הלימודים, שאני לא אשת מקצוע ואין לי מושג מה עושים, אבל שנדמה לי שמישהו צריך לדעת מזה".

     

    איך הגיבו?

     

    "אמרו שטוב שפניתי ושיטפלו. אחרי כמה שבועות אמרו לנו שהפסיכולוגית של בית הספר אמרה שזה לא מדאיג ושבכל מקרה הם החליטו לא להתערב כי זה קרה מחוץ לשעות הלימודים"

     

    לא להוקיע ילדים

     

    במשרד החינוך מכירים היטב את התופעה ומתייחסים אליה בכובד ראש. כבר ב־1999 גיבשה ועדה מקצועית בין־משרדית חוזר מנכ"ל מפורט, הכולל עובדות על התופעה ומידע, המבוסס בחלקו על חוברת שכתבה אתגר; מפרט את הדרכים שבהן מזהים מתי מדובר במשחק ילדים תמים ומתי לא ומהי חובת הדיווח; ומסביר איך לנהוג במקרה של פגיעה מינית, באיזה מצב מרחיקים את הפוגע, מתי מעבירים אותו בית ספר, איך משגיחים עליו בבית הספר החדש כדי להגן על בני כיתתו החדשים, בעודו מקבל טיפול שיסייע לו להפסיק לפגוע, ועוד.

     

    "צריך לזכור שמערכת החינוך אחראית על הפוגעים ועל הנפגעים כאחד", אומרת איריס (מנדה) בן יעקב, הממונה על חינוך למיניות ומניעת פגיעה בילדים ונוער בשירות הפסיכולוגי־ייעוצי (שפ"י) במשרד החינוך, שמדגישה כי לא ממהרים לתייג את הילד הפוגע כעבריין או כתוקף מינית. "כמו שאי־אפשר להוקיע ילדים מהחברה, לא ניתן להוציא אותם ממערכת החינוך", היא אומרת.

     

    לדבריה, "ילדים הם מיניים מרגע לידתם, אבל לפעמים אנחנו — ההורים, הגננות והמחנכים — נבהלים מהמיניות הזו ועלולים לפרש אירועי שגרתי כפגיעה. הרבה פעמים התהודה שנותנים לאירוע היא הפגיעה עצמה.

     

    "התנהגות מינית לא תואמת גיל נובעת פעמים רבות מחשיפה לפורנו, אבל גם מהתנהגות מינית של ההורים. אפילו ילד שרואה את ההורים מתנשקים עם הלשון יכול לנסות לחקות אותם בגן. פה המקום להתערב, לשאול את הילד איפה הוא ראה את זה. ועדיין, לא מדובר בפגיעה מינית אם הדבר לא נעשה בכפייה".

     

    וכשזה כן נעשה בכפייה?

     

    "אצל ילדים צעירים זה נובע מבעיית התנהגות כוללת, למשל חוסר גבולות. היום כבר לא משייכים כל התנהגות בעלת אופי מיני לעובדה שהילד נפגע מינית, והטיפול התנהגותי ולא מיני. קודם כל נעשית התערבות פסיכו־חינוכית, שפעמים רבות מספיקה כדי להפסיק את ההתנהגות. אם ההתנהגות נמשכת, זה מדליק נורה אדומה ואנחנו בודקים, אבל לא רצים ישר לתת טיפול של מטרידן מיני סדרתי".

     

    מעל ומתחת לגיל 12

     

    מה קורה כשילד מגיע לטיפול? לפי צימרין, "קודם כל יש הכחשה. אוטומטית הילדים יגידו, 'לא עשיתי', והרבה פעמים גם ההורים יכחישו. עוד לא היה לנו מקרה אחד שבו ילד אמר, 'נכון. תפסתם אותי'. תגובה נוספת היא מינימליזציה: 'זה קרה רק פעם אחת' או 'רק נגעתי', 'רק התחככתי'. היה ילד שבאחת המלחמות אמר שבזמן האזעקה הוא רץ ונפל על הילדה. מאפיין נוסף הוא עיוותים בחשיבה: הם יגידו גם בגיל גן, 'היא נהנתה', 'היא רצתה לשחק איתי', 'היא ביקשה את זה'.

     

    "הדבר העיקרי בטיפול הוא לנסות לגרום להם לקחת אחריות. כי כל זמן שאני לא אשם — אני גם לא צריך לשנות את ההתנהגות שלי. אנחנו רוצים להגיע למקום שהילד אומר, 'עשיתי, אני אחראי'. אנחנו מחזקים את הביטחון, את עמוד השדרה של הילד, כדי שהוא לא יפצה על תחושות קשות בהתנהגות פוגענית. אחד הדברים החשובים ביותר הוא העבודה עם המשפחה, שיכולה להיות המקום הפוגע, המקום של הבעיה — או המקום של הפתרון. בשני המקרים צריך לעבוד צמוד עם המשפחה".

     

    לדברי אתגר, הטיפול שונה עבור ילדים מתחת לגיל 12, ומעליו. הטיפול במתבגרים כולל עבודה על מעגל התקיפה המינית, בדומה לטיפול בעברייני מין בגירים, ובמסגרתו "הילד התוקף צריך להכיר את הטריגרים או הרגשות היותר מסוכנים שלו — עלבון, קנאה או השפלה. להבין מה מפעיל אותו", היא אומרת. "עם ילדים צעירים, השפה אחרת. מסבירים להם על גבולות, מלמדים אותם מה זאת פרטיות, מה מותר ומה אסור, מה זה מגע נעים ולא נעים. מתחילים ב'הערכת מסוכנות', שהרבה פעמים מלווה באבחון פסיכו־דיאגנוסטי, כדי לבדוק מה מצב הילד בכל התחומים — רמת איי־קיו, מצב משפחתי, רגשי, נפשי, בריאותי. למשל אני שואלת על היסטוריה של אשפוזים".

     

    למה זה קשור?

     

    "אני מאמינה למשל שאם ילד פוגע סבל מבעיה במערכת העיכול ובגללה אושפז ועשו לו הרבה חוקנים, אני צריכה לדעת על זה. אם יש ילד שמתחכך בחפצים ובאנשים, בגננת, בילדים, במשחקים — זו יכולה להיות בעיית גרייה שמצריכה טיפול שונה. האבחון נועד לסייע לנו לראות כמה הילד מסוכן לעצמו ולאחרים, כלומר כמה הוא עלול לפגוע שוב, ומה הצרכים שלו, על מה לשים דגש בטיפול".

     

    "כשמגיע אלינו דיווח למשרד הרווחה, בוודאי על ילדים מתחת לגיל שש, נעשית עבודה משולבת עם משרד החינוך", אומרת חוה לוי. "העובדות הסוציאליות לחוק הנוער מנסות להבין מה קרה באירוע ומה הצרכים של כל אחד מהילדים, כדי להעריך מה הטיפול הנכון. לפעמים נגלה שהילד הפוגע משחזר פגיעה שהוא בעצמו עבר. בחלק מהמקרים נדווח למשטרה כדי לא לפספס אפשרות שמדובר בסיפור של פגיעות מיניות נרחבות, אבל לפעמים נבקש פטור מדיווח ונציע טיפול לילד הפוגע ולילד הנפגע במרכזי הטיפול בפגיעות מיניות שהקמנו ברחבי הארץ. במקומות שבהם אין מרכזים, משרד הרווחה מממן טיפול פרטני על ידי מטפלים שעומדים בקריטריונים שהוצבו".

     

    לדברי בן יעקב, במשרד החינוך מקפידים לקיים הכשרות לאנשי צוות, מחנכות וגננות. לכל גן ובית ספר יש יועצות חינוכיות ופסיכולוגים ויחד עם הצוותים החינוכיים, הם מעבירים תכנים לילדים, כולל שיעורי חינוך למיניות. בתיכונים מתקיימות סדנאות מטעם מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.

     

    "כשמתרחשת פגיעה, מתנהלים על פי חוזר המנכ"ל, שמבהיר מתי יש חובת דיווח, מתי מערבים את הרווחה או המשטרה. כל אנשי החינוך חייבים לפעול לפי הנהלים", היא אומרת. "כשזה קורה בגן, אנחנו מנחים את הצוות איך למנוע את המשך הפגיעה ואיך לתווך את המקרה להורים ולילדים. במקרים אפורים, אנחנו עוזרים להבין מה הטרדה, מה תקיפה ומה אונס, וכשיש פגיעה ובוודאי אונס, אנחנו מערבים את הרווחה, והילדים הפוגעים והנפגעים יקבלו טיפול באחד המרכזים בארץ. המטפלים של הילד נמצאים בקשר עם הצוות החינוכי, ויש מעקב כדי להבטיח שלא תימשך פגיעה בילדים נוספים.

     

    "אבל חשוב להבין", מדגישה בן יעקב, "שכשהורים אחרים פונים אלינו, הרבה פעמים אנחנו לא יכולים לתת מידע בגלל חוק חיסיון הפרט. זה לא אומר שאנחנו לא פועלים. להפך. לא ייתכן מצב שבו נדע על מקרה ולא נעשה דבר". •

     

    סימני אזהרה שצריך להכיר

     

    כך תבחינו בין משחק ילדים לבין פעילות מינית מדאיגה

     

    הדינמיקה: במשחק מיני נורמלי יש ספונטניות, צחוק, הנאה ומבוכה והוא מלווה בתחושת כיף של כל המשתתפים. לעומת זאת התנהגות מינית בעייתית משלבת מאבק שליטה, כפייה, איומים ושימוש גלוי או סמוי בכוח, והילדים המעורבים בה מתוחים וחרדים.

     

    הפער: כשהבדלי הגיל עולים על שלוש שנים, יש לבדוק את הקשר בין הילדים. בדרך כלל, ככל שיש בין הילדים יותר הבדלים התפתחותיים, קוגניטיביים, פיזיים, הבדלי סטטוס והבדלים במניעים וברצונות — יש יותר מקום לדאגה.

     

    אופי הפעילות: סוג הפעילות המינית צריך להתאים לגיל. כששני בני תשע מראים זה לזה את איבר המין ולאחר מכן צוחקים במבוכה, זו פעילות שנחשבת נורמלית. ילד בן תשע שנוגע בפי הטבעת של ילד בן חמש, זו התנהגות מעוררת דאגה רבה.

     

    הילד: שימו לב לילד שעסוק רק במיניות או רק באוננות, שמפגין התנהגות מינית שאינה תואמת גיל או התנהגות מינית שנמשכת למרות דרישה ברורה ותקיפה להפסיקה, או ילד שמשתמש במין כדי לפגוע בילדים אחרים.

     

    התלונה: אם ילד מתלונן שפוגעים בו מינית, הקשיבו לו. ילדים בדרך כלל לא יתלוננו על כך באופן ישיר. בכלל הקשיבו לילדים: לעתים, גם באופן לא ישיר, הם "מספרים" לנו מה קורה להם.

     

    מתוך חוברת המידע, "מתי זה נורמלי ומתי לא? התנהגות מינית של ילדים ומתבגרים צעירים", שחיברה ד"ר טליה אתגר

     

    למי פונים?

    הקו לייעוץ וסיוע של עלם: 03-6477898

    הקו החם של אל"י: 6935*

    קו הסיוע לנפגעות תקיפה מינית: 1202

    קו הסיוע לנפגעי תקיפה מינית: 1203

    מוקד משרד הרווחה: 118 

     

    Noam.barkan@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 08.03.17 , 10:52