ריצ'רד גיר בכלל לא רצה לעשות את "אישה יפה". הוא קרא את התסריט והחליט שזה לא בשבילו. "לא הייתה שם דמות בכלל", הוא אומר עכשיו, 27 שנה ומיליוני פנטזיות אחרי. "אמרתי לבמאי גארי מרשל, 'אני לא יודע מה אפשר לעשות עם הדמות הזו. הוא סתם חליפה. אתה יכול להכניס ג'ירפה לחליפה, אין פה בכלל בן אדם'. אבל גארי לא ויתר. הוא הבטיח לעבוד על התסריט ובינתיים אמר, 'אני רוצה שתפגוש את השחקנית'. שאלתי מי זו והוא ענה, 'תראה, היא עוד לא עשתה הרבה, אבל היא ממש מוצלחת'".
הכרת את השם ג'וליה רוברטס?
"עשיתי גוגל, או מה שהיינו עושים לפני גוגל. ג'וליה באה לניו־יורק וכשהיא נכנסה לחדר, יכולתי להישבע שהשמש נמצאת מעליה. זה לא ייאמן. היא התיישבה, התחלנו לדבר, ובאמצע גארי התקשר ושאל, 'נו נו, איך הולך?' היא הייתה כזו צעירה ומקסימה, לקחה פיסת נייר וכתבה עליה: 'בבקשה תגיד כן'. חזרתי לגארי ואמרתי 'כן'".
אוווווו.
"נכון? ככה החלטתי לעשות את 'אישה יפה', כי מי יכול להגיד לא לג'וליה רוברטס. אף אחד מאיתנו לא חלם שזה מה שיקרה. זה לא היה סרט שחיפשתי לעשות, אבל אני גאה בו, כי עד היום יש מסתורין סביב השאלה מדוע הוא היה הצלחה כזו בכל מקום בעולם".
והפך אותך לחלום רטוב אוניברסלי.
"אה, שטויות", הוא מחייך את החיוך הזה שעדיין עובד, לעזאזל. "ראיתי את 'קצין וג'נטלמן' ממש לא מזמן ואמרתי לעצמי, 'נראיתי ככה?'"
נו, באמת.
"אני נשבע. לא קמתי בבוקר, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי, 'אני נראה טוב'. ואף אחד גם לא יכול להיות מוכן למה שקרה לי. רציתי להצליח כדי שאוכל לעבוד בסרטים טובים יותר, ורציתי לעשות מספיק כסף כדי שלא אצטרך לדאוג לכסף, אבל אף פעם לא חיפשתי את זה. הייתי בודהיסט הרבה לפני שהתחלתי להצטלם לשערי מגזינים".
אבל נהנית כשהעולם התעקש ליפול לרגליך.
"זה היה נחמד לתקופה מסוימת. הייתי בחור צעיר, אהבתי נשים, וודאי שהיה משכר להיות בעמדה שבה יכולתי להשיג הכל. ברור שאלה היו ימים של סקס, סמים ורוקנרול, אבל זה לא משהו שרדפתי אחריו. אף פעם לא האמנתי לפיקציה התקשורתית, תמיד ידעתי שזה בולשיט, וכשדברים התחילו להעיק עליי, ברחתי מכל זה".
אגב, מה אתה אומר על ארנון מילצ'ן שהפיק את הסרט?
"אני מכיר אותו הרבה שנים. עשינו דברים יפים ביחד".
להיות עצמאי
בדפורד היא עיירה כפרית קטנה ושלווה, שעה וחצי מצפון לניו־יורק. בתשובה לשאלתכם, לא, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לגור בה. עשר דקות ממנה נמצאת צ'פקווה, שם גרה הילרי קלינטון. חוץ מבית, לגיר יש שם גם מוטל בבעלותו. בתשובה לשאלתכם, לא, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לשהות בו. בבוקר שמש צונן, האוויר נקי, השקט מחריש אוזניים וריצ'רד גיר מגיע עם הכלבה הישישה שלו. בתשובה לשאלתכם, כן, הוא עדיין סקסי באופן בלתי נסבל. כבר בן 67, קמטים מקיפים את העיניים הקטנטנות שעכשיו יש עליהן משקפיים, השיער לבן לגמרי והשפתיים עדיין משתרבבות.
הוא גר כאן כבר שנים. הכי רחוק שאפשר מהוליווד, פיזית ונפשית. בבוקר שאחרי שערוריית האוסקר הגדולה, הוא בעיקר משועשע מגודל ההמולה. "הלכתי אתמול למסעדה במהלך הטקס וחשבתי שלא יהיה שם אף אחד", הוא אומר, "אבל המקום היה מלא. והנה, היום האוסקר זה מה שכולם מדברים עליו. בסופו של דבר מה שקרה יעזור לשני הסרטים, זה לא באמת כזה אסון".
אתה עושה בשנים האחרונות רק סרטים שמתרחשים בניו־יורק. בכוונה הלכת לצד השני של הוליווד?
"אני גר בניו־יורק מגיל 20, ולפני 15 שנה החלטתי שאני לא רוצה להיות רחוק מהבן שלי. גם כשאני מקבל תסריט טוב, התשובה הקבועה היא 'אם אתם יכולים לעשות את זה בניו־יורק, אני בפנים'. הם תמיד מתלוננים, הרבה יותר יקר פה, אבל ככה אני עובד היום ואם זה לא מסתדר, אז לא. ממילא כל הסרטים שאני עושה עכשיו הם עצמאיים ובתקציב קטן, אני לא צריך סרטים גדולים".
אתה ריצ'רד גיר, איך אתה לא צריך סרטים גדולים?
"יש הבדל בין לקחת פרויקט של מאה מיליון דולר לבין לעשות סרט קטן שהופך להצלחה של מאה מיליון דולר. אפילו 'אישה יפה' היה סרט מאוד קטן. מה שהשתנה ביחס לעבר הוא ש'סרטים עצמאיים' הופקו בימים ההם על ידי האולפנים הגדולים, והיום זה פשוט לא קורה. אבל מבחינתי אין הבדל, כי אני עושה את אותו סוג סרטים כמו לפני 30 שנה. היה לי מזל להיות חלק מהבום הכלכלי של הוליווד והרווחתי הרבה כסף, אז עכשיו אני יכול להרשות לעצמי לעשות מה שבא לי. אני לא יושב בבית ומחכה לטלפונים. אני אוהב לשחק, אבל לא צריך את זה כדי להיות מאושר. אני כן צריך להיות עם הבן שלי כדי להיות מאושר, ובגלל זה אני עושה סרטים רק בניו־יורק".
להיות יהודי
ההחלטה הזו הייתה חלק מפיסת הגורל שחיברה את גיר לשני במאים ישראלים. עם אורן מוברמן הוא כבר עבד על כמה פרויקטים והוא מתכוון לעבוד איתו שוב - "אורן ממש חבר טוב שלי" - ועכשיו הוא מקבל מיוסף סידר את אחד התפקידים הטובים ביותר שלו זה שנים.
"נורמן" - או בשמו המלא "נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער ניו־יורקי" – הוא סרטו הראשון של סידר מאז "הערת שוליים" ב־2011. סיפור עם ניחוח של "הסוחר מונציה" על נורמן אופנהיימר, מאכער יהודי קטנטן, בודד ומכמיר לב, שמנסה להיכנס לליגת העל של ניו־יורק וסופג השפלה אחרי השפלה. יום אחד הוא נתקל במיכה אשל, פוליטיקאי ישראלי כריזמטי וכבוי, שרואה את הקריירה שלו הולכת לשומקום. נורמן, שיודע לזהות מצבים גם אם לא ממש לנצל אותם, מצליח סוף־סוף למצוא נפט. הוא מתחבר לאשל וקונה אותו דרך זוג נעליים שהוא רוכש עבורו באלפי דולרים. מאותו רגע משתנים לגמרי חיי שניהם. אשל הופך לראש ממשלת ישראל, ומה זה עושה לנורמן לא נגלה. הסרט תענוג, רלוונטי, מצחיק וטרגי ומבוים בקלאסיות סידרית: מוקפד, ארוז טיפ־טופ, ולפעמים סובל מעודף גימיקים.
המועמדויות של "בופור" ו"הערת שוליים" לאוסקר הפכו את סידר לשם מוכר בעיר הגדולה, אבל הדרך לעשיית סרט הוליוודי היא חתיכת ויה דולורוזה. סידר גר שנתיים בניו־יורק, כתב תסריט וידע שהוא צריך לפחות שם גדול אחד כדי שלסרט הקטן שלו יהיה סיכוי למצוא מפיץ וקהל בארה"ב. ריצ'רד גיר הוא פחות או יותר השם הכי גדול שאפשר להשיג בתקציבי הסרטים האלה, אבל סידר צריך לרוות נחת מכך שלצידו הצליח לשים יד על מייקל שין, סטיב בושמי וג'וש צ'ארלס, שנותנים לסרט דחיפה למעלה. ליאור אשכנזי מתנפל בהתלהבות על ההזדמנות ההוליוודית עם התפקיד הראשי מהצד הישראלי של הסאגה.
את ג'וזף, כפי שהוא קורא לו, פגש גיר אחרי שראה את "בופור", והרגיש דגדוג לעשות סרט שמתעסק במזרח התיכון, אם כי לא בטוח שזה הרעיון שהוא חשב עליו. "בפעם הראשונה שנפגשנו הוא היה מאוד מפוקס בעבודה בישראל", אומר גיר. "אמרתי לו, 'אם תחליט לעשות משהו רציני כאן, אשמח לדבר איתך', אבל לא ציפיתי לתסריט כזה. כשסיימתי לקרוא הדבר הראשון שאמרתי היה, 'למה אני?'"
למה לא?
"זה תסריט יפהפה, אבל לא הייתי מלהק את עצמי אליו. יש כל כך הרבה שחקנים יהודים נפלאים שהיו מביאים ניסיון של חיים שלמים לדמות הזו. אם הייתי מפיק הסרט, לא הייתי חושב עליי. שאלתי את ג'וזף למה הוא רוצה אותי והוא ענה, 'אתה מאוד מוכשר'. אמרתי, 'זה משפט פתיחה לא רע, אבל אני יכול לתת לך עשרה שמות של שחקנים מתאימים יותר'. הוא אמר 'אני יכול למצוא את העשרה האלה בעצמי, בדיוק בגלל זה אני רוצה מישהו שיביא לי משהו אחר'".
מי שיוצא מהסרט שואל את עצמו איך לא ידענו שריצ'רד גיר יהודי.
"בניו־יורק, גם אם אתה לא יהודי, אתה יהודי. הפכתי לקצת יהודי פשוט כי גרתי בעיר הזו. אתה הולך ומדבר בצורה מסוימת, יש ג'סטות ברורות. פה ניסינו למחוק כמה שאפשר מריצ'רד גיר ולהפוך אותי לנורמן. שמנו עליי כל מיני גבות מלאכותיות ואקססוריז והכל נראה מגוחך. בסוף, ממש במקרה, החלטנו להבליט טיפה את האוזניים, ויחד עם התספורת וההליכה המשלומפרת, אני חושב שהצלחנו".
איזה מין במאי הוא סידר?
"התסריט הוא פיסת אמנות וג'וזף כל כך מודע למה שהוא מנסה לעשות, שחששתי שהכל יהיה יותר מדי בשליטה, אבל זה לא היה ככה. הסט היה מאוד קליל, אילתרנו, והוא אדם מאוד נחמד".
קל לביים אותך?
"זו לא שאלה רלוונטית בפרויקטים שלי, הבמאי ואני עושים סרט יחד. אני לא חושב שאפשר לביים אותי".
נורמן הוא פס הייצור השיילוקי שמשמש תירוץ לאנטישמיות.
"אני יודע, אני חושב שזה היה יותר חשוב לג'וזף. אני לא יכול לחשוב על סימבולים, אני מגלם בן אדם, אבל ג'וזף במאי מאוד יסודי, הוא נתן לי רקע עמוק ולמדתי הרבה. מה שגיליתי בעבודה עם ג'וזף ועם אורן, זה שיהודים ישראלים ויהודים ניו־יורקים הם שני סוגים שונים מאוד של יהודים. יהודי מניו־יורק הוא חיה אחרת לגמרי, אין בו שום פחד. החשש הקבוע שיש בישראל, שתכף יחסלו אותך, לא קיים כאן. מצד שני, הקהילה היהודית־אמריקאית מאוד מיליטנטית לגבי ישראל. ליהודים־אמריקאים יש נטייה להגן על מנהיג ישראלי בכל מצב, לא חשוב מה הוא עושה, בגלל שהוא 'היהודי שלנו'".
אפילו אם הוא מושחת.
"היה מעניין לטפל בכל נושא השחיתות של ראש ממשלה ישראלי מהזווית הזו. היו לי הרבה שיחות עם ג'וזף על שחיתות פוליטית. כמו שאני רואה את זה, לקבל זוג נעליים במתנה ממישהו זה לא ביג דיל, אבל אני עדיין מבולבל מאיך אנשים מקבלים כל דבר שמנהיג ישראלי עושה, חוץ מאשר אם מישהו נותן לו זוג נעליים. זה דיסוננס שקשה לי להבין. דונלד טראמפ, למשל, הוא גם מנהיג לא מוסרי וגם מושחת כספית, אבל למצביעים שלו לא אכפת לא מזה ולא מזה".
במקרה או לא — סביר להניח שלא — "נורמן" מזכיר את פרשת משה טלנסקי, מאכער יהודי־אמריקאי שגייס כספים לשורה של מוסדות יהודיים ופוליטיקאים אמריקאים על הסקאלה שבין ביל קלינטון לג'ורג' בוש. כשהתפוצצה פרשת המעטפות בשנת 2008, הודה טלנסקי כי הכיר את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לפני שזה נבחר לתפקיד, וגייס עבורו כספים בארה"ב. טלנסקי היה עד מרכזי בפרשה והעיד, בין היתר, כי העביר לאולמרט אלפי דולרים במזומן ששימשו לטובות הנאה אישיות, מרכישת סיגרים ועד כרטיסי טיסה במחלקת עסקים. אולמרט, שאגב על פי דיווחים בעבר נתן לסרט "אישה יפה" את שמו, זוכה בפרשה זו.
טלנסקי היה נשוי לדודתו של סידר, ולמרות שהסיפור אינו זהה אחד לאחד ומשמש דרך לעסוק ביחסים המורכבים של היהדות האמריקאית העשירה עם פוליטיקאים ישראלים, הסרט לא משאיר הרבה מקום לספק לגבי הטריגר.
הבסיס לסרט, שהפיקו בין היתר דוד מנדיל, גדעון תדמור ואורן מוברמן, הוא הקשר בין נורמן למיכה אשל, והכימיה בין גיר לליאור אשכנזי מחזיקה את הבניין. "אני מאוד אוהב את ליאור", אומר גיר, "הוא שחקן אמיתי, יש לו פרספקטיבה ונחמד להיות בסביבה שלו. הוא למעשה ריצ'רד גיר של הסרט הזה".
אמרת לו את זה?
"אני לא זוכר, אולי".
להיות בסיקסטיז
גיר נולד בפילדלפיה, ילדם השני של דוריס אן, עקרת בית, וסוכן הביטוח הומר, שבכלל רצה להיות כומר. "אבא שלי גדל בחווה וחלב פרות והיה אדם מאוד דתי", אומר גיר. "מבחינתו להיות סוכן ביטוח הייתה שליחות. הייתה לך שריפה בבית, היית מתקשרת למכבי אש ולאבא שלי. תאונת דרכים — למשטרה ולאבא שלי. לא הבנתי את זה כשהייתי ילד, אבל אני בטוח שהדאגה הזו לאחרים וההבנה ששומר אחי אנוכי נטמעו בי".
הילד ריצ'רד היה כישרון אמיתי, גם מתעמל מצוין וגם נגן חצוצרה. התקבל על מלגת התעמלות לאוניברסיטת מסצ'וסטס, אבל התמחה בכלל בפילוסופיה. הוא עזב את הלימודים אחרי שנתיים ולא הביט לאחור.
"שנות ה־60", הוא נאנח, "איזה ימים. מחאת וייטנאם, סמים פסיכו־אקטיביים, מוזיקה, לא הייתה תרבות כזו לפני ולא היה שום דבר כזה מאז. צעדנו לפנטגון, קיבלנו מכות מהמשטרה, הרגשנו שאנחנו משנים את העולם. ואז קרה מה שהאנושות עושה עם כל דבר טוב: היא מזהמת את זה עם כסף. להיות היפי הפך למותג, אנשים הלכו לכיוון ההפוך, כל אחד התכנס בתוך עצמו, ומאז האנוכיות אוכלת אותנו".
גיר התחיל את הקריירה על הבמה, והתפקיד הקולנועי המשמעותי הראשון שלו היה ב"ימים ברקיע" של טרנס מאליק האגדי. ב־1979 עשה מה שנחשב אז כמעט אקט קמיקאזי: הוא גילם הומוסקסואל במחזה "Bent" בברודוויי. "עד היום אני לא מבין למה אנשים חושבים שזה היה כזה מעשה אמיץ", אומר גיר. "בשביל מה אנחנו משחקים אם לא כדי לגלם דמויות שונות מאיתנו לגמרי? הרי החלטתי להיות שחקן כי רציתי להמציא עולם שבו אני לא צריך לחשוב על עצמי. אני גם לא באמת אדוארד מ'אישה יפה'".
ב־1980 הגיע "ג'יגולו אמריקאי", סרט לח שגיר לוהק אליו רק שבועיים לפני תחילת הצילומים. שנתיים לאחר מכן הוא שם על עצמו את מדי חיל הים, נשא את דברה ווינגר ב"קצין וג'נטלמן" והשלים את הפיכתו לסמל סקס. הוא שתה את התהילה, מה שעלה לו בכמעט עשור של כישלונות, אבל "אישה יפה" ב־1990 מיצב אותו שוב במקום הכי חם בהוליווד. מאז הוא עושה רק מה שבא לו, רוב הזמן בדרגות הצלחה בינוניות למדי — למעט המגה־להיט "שיקגו" שהביא לו את גלובוס הזהב — והחיים יפים בסך הכל.
ההיסטוריה הרומנטית של גיר היא כמעט קלישאה. בשנות ה־90 הוא היה נשוי ארבע שנים לסינדי קרופורד, בשיא הקריירה שלה כדוגמנית־על. ב־2002 נישא לדוגמנית־שחקנית קארי לוול. הם החזיקו מעמד עשר שנים, שבמהלכן נולד בנו היחיד, הומר, היום בן 17. לקח להם ארבע שנים לסגור את הגירושים במאבק מלוכלך שהגיע עד בית המשפט העליון של ניו־יורק. עכשיו הוא יוצא עם היחצנית הספרדייה אלחנדרה סילבה, הצעירה ממנו בסך הכל ב־34 שנים. "אף אחד לא יטען שהחיים שלי לא מעניינים", הוא מחייך ומעביר נושא.
ההחלטה להפוך לאב בגיל 50 הייתה מודעת או מקרית?
"זה קרה בדיוק כשהיה צריך לקרות. 50 שנה התעסקתי רק בעצמי, וזה היה הזמן הנכון".
אפשר להיות אבא במשרה מלאה וגם "ריצ'רד גיר"?
"אני לא 'ריצ'רד גיר', אני בלי המירכאות. יש לי יחסים מצוינים עם הילד. הוא לא מתרשם מהשם או מהפוזה, הוא אפילו לא ראה את רוב הסרטים שלי. בשבילו אני מאמן הבייסבול, האבא שמנגן בגיטרה ומכין לו ארוחת בוקר".
חשוב לך מה כותבים עליך?
"אין דבר שפחות חשוב לי. זו לא בעיה שלי איך הציבור רואה אותי, כי רוב הדברים האלה הם לא יותר מניחושים. בהתחלה זה היה חדש ומלהיב, 'וואו, תמונה שלי בעיתון', סט צילומים, ומאפרים וסטייליסטים. ואז הבנתי שזה כל כך מזויף, בולשיט מוחלט, אז יותר אני לא קורא כלום".
שאלה מפתיעה: מה הסרט שלך שאתה הכי אוהב?
"בגלל שהפתעת אותי ככה, אז אין לי תשובה. אגיד לך איזה סרט הכי נהניתי לעשות: 'שיקגו'. הכל תיקתק, שרתי, רקדתי, עשיתי דברים שאנשים לא ציפו ממני לעשות, היה כיף".
ועכשיו אתה יושב פה, נינוח עם כוס תה, אתה חושב לפעמים על הזקנה?
"הקיום, החיים, הם כזה נס בעיניי שחבל לי שזה יסתיים, אבל אני לא פוחד מהגיל. גם לא ממש משנה לי אם אהיה שחקן עוד שנה או עוד 20 שנה. אני מופתע שעדיין יש סרטים שאני רוצה לעשות".
להיות אמריקאי
אין דבר שממחיש יותר את הפער בין הפרסונה הפרטית לציבורית של גיר, כמו העובדה שהוא היה פעיל זכויות אדם, בודהיסט, חבר טוב של הדלאי לאמה ואדם שהסינים אוסרים עליו עד היום להגיע לסין — הרבה לפני שהפך לג'יגולו אמריקאי. וגם היום, בעיקר היום, אין כנראה דבר שהוא אוהב לדבר עליו יותר מאשר פוליטיקה.
אתה מודאג ממה שקורה באמריקה?
"אני מאוד מודאג, אבל לא מיואש. ראשית, צריך לזכור שיש לנו שיטה מוזרה והרבה יותר אנשים הצביעו להילרי. אנשים לא הצביעו לטראמפ כי הם אוהבים אותו, הם הצביעו לו כי הם שונאים מישהו או משהו. לאובמה הצביעו מאהבה, הוא גרם לאנשים להאמין באמריקה מהאגדות, הוא אלגנטי וחכם וצנוע. אם אתה הורה, אתה רוצה שהבן שלך יהיה אובמה, לא טראמפ, אבל הרבה אנשים מסתובבים עם המון כעס והם חיפשו מועמד כועס. צריך לתת לטראמפ קרדיט, אין לו הרבה ידע בראש, אבל הוא כן יודע למכור. הוא עשה קריירה מכותרות טבלואידים, מיכולת למכור מותג שאין מאחוריו כלום ומהרבה שקרים. אם זה לא שקר מוחלט, זו סתם הגזמה. הכל מוגזם, כמה הבניינים שלו גדולים, כמה המטוס שלו גדול, זה נרקיסיזם שייקספירי ממש".
כמי שעשה עכשיו סרט יהודי, אתה מבין מדוע יש עלייה באנטישמיות באמריקה?
"אני לא יודע אם יש עלייה כמו שזה פשוט הרבה יותר בחוץ. גם זה באשמת טראמפ. מהרגע שהוא החליט לרוץ לנשיאות הוא פתח תיבת פנדורה, נתן לאנשים אישור להוציא את כל השנאה שלהם, 'אם המועמד לנשיאות יכול לדבר ככה, אז גם אני יכול'. השגריר שהוא מינה בישראל, אדם שמעולם לא שמעתי עליו עד עכשיו, מה הוא היה? עורך הדין שלו לענייני פשיטות רגל? נו באמת. זה אדם שאמר שארגון ג'יי־סטריט גרוע מקאפו. פלא שאנטישמים מרגישים טוב עכשיו?"
אמרת שאתה לא מיואש. נשמע שכן.
"אני חושב שאנשים מתעוררים כל בוקר ושואלים את עצמם, 'זה באמת הנשיא שלנו?' הוא גאה בכך שאפשר עכשיו לזרוק פסולת ממכרות פחם למי שתייה? הוא גאה בכך שילדים טרנסג'נדרים פוחדים ללכת לבית ספר? שכל העולם מסתכל עלינו ולא מאמין? יש פה מסביב קהילה לטינית, אני מכיר כל כך הרבה מהם, והם פוחדים לצאת מהבית. המשטרה דופקת בדלת וגוררת אותם החוצה, והוא גאה בזה? ומי קורא לעיתונאים 'אויבי העם'? רק טוטליטרים. אז המצב מאוד מדאיג, אבל אני רואה את ההלם ורואה את התגובות, ומאמין שנתגבר על זה".
להיות אויב המדינה
השבוע נחת גיר בארץ לבכורת הסרט "נורמן", שעלה אמש לאקרנים. כמו בכל ביקור הוא התכוון להקדיש זמן לפגישות פוליטיות, אבל גם הוא יודע שמשהו מהותי השתנה. "בביקורים הקודמים שלי בישראל תמיד פגשתי אנשים משני הצדדים ושמעתי את כל הדעות. אני מגלה עכשיו שזה הפך להיות כמעט בלתי אפשרי. אני יודע שהרבה אנשים לא יאהבו את מה שיש לי להגיד, אבל אלה דברים שצריכים להיאמר".
תגיד.
"אני לא יודע הרבה, אבל אני כן יודע שהכיבוש חייב להסתיים. הכיבוש הורס את כולם, מכל הצדדים. מדינה דו־לאומית לא תפתור כלום, היא רק תוביל את ישראל לאפרטהייד. חייבות להיות שתי מדינות לשני עמים, וירושלים חייבת להיות בירת שני העמים, אין בכלל שאלה. הכי טוב שזו תהיה עיר חופשייה לכולם כי ירושלים בכלל שייכת לעולם. אני זוכר שבפעם הראשונה שנסעתי לישראל והגעתי לירושלים, ראיתי שמות של מקומות בדרך ואמרתי לעצמי, 'אני מכיר את השמות האלה, קראתי עליהם בתנ"ך כשהייתי ילד', ממש הרגשתי שייכות למקום.
"גם ההתנחלויות צריכות להיעצר, למה צריך את כל הפרובוקציות האלה? איך יכול להיות שהמתנחלים שולטים בממשלת ישראל, ואיך יכול להיות שמדינת ישראל, מכל העמים, שולטת בעם אחר? באמריקה, היהודים צעדו עם שחורים למען שוויון זכויות, הם הראשונים לעזור לכל מי שמקופח כאן, זה הדנ"א שלכם. המון ישראלים שאני מכיר אומרים לי שהמדינה איבדה את דרכה, ואני חושב שכל ישראלי יודע את זה. אני לא מבין למה זה לא גורם לפריצה של חזון חדש שמחובר למי שאתם באמת".
בביקור בארץ מתכוון גיר להיפגש גם עם אנשי ארגוני שלום, בהם נשים עושות שלום ושוברים שתיקה. הוא יודע בדיוק איך זה יתקבל. לא אכפת לו. "דיברתי לאחרונה עם מישהי מהם, שאמרה לי שעכשיו היא מבינה איך זה להיות 'האחר'", הוא אומר. "המדינה שלה הגדירה אותה כאויבת. בת ישראל, שירתה בצבא, צעירה מקסימה עם לב גדול, אתה רוצה לחבק את הקול שלה, ובמקום זה מגדירים אותה כאויבת המדינה. זה שובר לב".
יש הרגשה שאין דרך חזרה.
"אין דבר כזה, כל עוד אנחנו נושמים, אפשר לתקן. שמעון פרס היה חבר שלי, והוא תמיד אמר לי, 'אם תשב עם אנשים על כוס קפה ותשמע את הסיפורים שלהם, אפשר לפתור כל בעיה'. הפוליטיקה מפריעה ליצור חברים ובלי חברים אין ביטחון, למדתי את זה כאדם וכאיש פוליטי. אם יהיה לכם מנהיג עם אינטליגנציה וחזון אמיתיים, כל הדברים הטובים ייצאו החוצה. הנה, לנו יש עכשיו את הליצן הזה שמוציא את כל החושך, אבל הבסיס הטוב של מה זה להיות אמריקאי תמיד יישאר. אובמה פנה למלאכים הטובים שלנו, טראמפ פונה למלאכים הרעים, ואתם צריכים למצוא מישהו שיפנה למלאכים הטובים".
להיות הומלס
הרגע החזק ביותר בקריירה של ריצ'רד גיר לא היה "אישה יפה" או "קצין וג'נטלמן". זה קרה ממש לפני ארבע שנים, בצילומי סרט שעשה עם אורן מוברמן ומעט מאוד אנשים ראו. את "מחוץ לזמן", על חייו של הומלס ניו־יורקי, ניסה גיר להרים במשך 12 שנה, וכשזה קרה, הורעדו אמות הסיפים שלו. מונולוג:
"הבעיה הכי גדולה עם הסרט הזה הייתה שחשבנו שלא אוכל סתם לעמוד כהומלס בפינת הרחוב. כבר שנים שאני לא הולך סתם ברחוב בניו־יורק כי לא עוברת דקה בלי שתהיה איזו המולה. וכאן הייתי צריך לשבת כהומלס, כשאין לנו כסף לניצבים או לסגירת רחוב. קיוויתי שנוכל להשיג בכל יום 20־30 שניות של צילום לפני שכולם מגלים שזה אני. נסענו לווילג', נראיתי הומלס מושלם, הבגדים הישנים, כובע הצמר המעופש, זיפים, שיער סתור, ונעמדתי בפינת רחוב שאני, ריצ'רד גיר, לעולם לא הייתי עומד בה.
"אורן והצלם היו בסטארבקס מעבר לרחוב עם עדשות ארוכות. ישבתי שם 45 דקות ואף אחד לא ניגש. אף אחד. החבר'ה שצילמו את הסצנה ממש התחילו לבכות, זה עירער את כל מה שכולנו האמנו בו וחשבנו כל השנים. הנה יושב לו השחקן המפורסם באמצע רחוב הומה בניו־יורק, ואיש לא מזהה אותו כי הוא נראה הומלס. אלפי אנשים עברו לידי ואף אחד לא יצר קשר עין. אף פעם לא באמת קניתי את ההייפ סביבי, אבל ההתנסות הזו הרעידה אותי. והאירוניה היא שהאיש הזה, ההומלס בפינת הרחוב שאף אחד לא שם אליו לב, כנראה יותר קרוב למי שאני באמת מכוכב הקולנוע עם הטוקסידו". •
