yed300250
הכי מטוקבקות
    2012. סולומון ויסבלום עם בנותיה עמליה (מימין) ורות, חודשים ספורים לפני גילוי המחלה
    7 ימים • 08.03.2017
    ככה סתם, באמצע החיים
    בשבוע שבו הגשימה את חלום חייה ועמדה להפוך לשופטת, לימור סולומון ויסבלום הבינה שהסרטן בגופה סופני. רק בת 43 ואם לשתי בנות, היא משחזרת השבוע את התהליך המייסר שבו התברר לה שלמרות כל הבדיקות שעליהן הקפידה - המומחים לא זיהו את המחלה. "זה נעשה קשה מדי יום, אני עדיין מתפללת לנס", היא אומרת, "אבל השארתי הוראות לגידול הילדות". בבית החולים שערי צדק ובקופת חולים מכבי דוחים את הטענות על הסף
    שרי מקובר־בליקוב | צילומים: אילן ספירא

    זה היה שבוע מאושר, ראשון ויחיד בארבע שנות מחלה איומות. עורכת הדין לימור סולומון ויסבלום, אם לשתי בנות קטנות המתמודדת עם סרטן שד אלים וסופני, התבשרה על מינויה לשופטת נוער במחוז ירושלים. המינוי, שהתפרסם בדצמבר 2015, היה התגשמות חלום לסולומון ויסבלום, מהמובילות בארץ בתחום ייצוג נוער ולשעבר היועצת המשפטית של המועצה לשלום הילד. "אפשר לומר שהרצון להיות שופטת החזיק אותי בתקופת המחלה ונתן לי כוח וסיבה להמשיך לעבוד, גם אם באופן חלקי", היא אומרת היום. הדיבור שלה קטוע מאוד. המילים נבלעות, מפרפרות בגרון המיוסר. "כל כך חיכיתי לזה, כל כך רציתי את זה. כל כך שמחתי. אנשים התקשרו לברך, משפטנים התרגשו בשבילי. הם לא ידעו באיזה מצב אני".

     

    ואת ידעת?

     

    "אני ריאלית. אני יודעת בדיוק לאן הדברים מובילים, אבל כשקיבלתי את המינוי, בכל זאת הייתה לי תקווה שהמצב ישתפר. התחלנו להתארגן לקראת הכהונה. אבא שלי הציע לעזור בהסעות מהבית בפתח־תקווה לבית המשפט לנוער בירושלים. תיכננו הכל לפרטי פרטים. הסתכלנו קדימה. זה באמת היה שבוע מאושר".

     

    וזה גם היה השבוע הנורא ביותר במלחמה על החיים שהפכו לסיוט. כי ימים אחדים לאחר הבשורה הטובה, החלה הידרדרות במצבה. "זוג חברים ישבו אצלנו במטבח, ופתאום לא הייתי מסוגלת לדבר איתם", היא משחזרת. "ולמחרת כבר לא יכולתי לעמוד באופן יציב. התנדנדתי. ואחר כך גם לא הייתי מסוגלת ללכת, רק בעזרת הליכון". גרורות סוררות חדרו בהמשך אל המוח ופגעו גם בכושר הדיבור.

     

    2017. במצבה כיום. "מרגיע אותי שאמא שלי ושל בעלי חגי בתמונה. זו רשת ביטחון"
    2017. במצבה כיום. "מרגיע אותי שאמא שלי ושל בעלי חגי בתמונה. זו רשת ביטחון"

     

    "מצאתי את עצמי בדילמה נוראית", אומרת סולומון ויסבלום בדמעות. "האם אני מוותרת מיד על פסגת השאיפות שלי – להיות שופטת נוער בישראל, או שאני מחכה קצת ומקווה לטוב? אבל עמוק בלב ידעתי שזה לא הוגן כלפי הנערים שיעמדו מולי למשפט, כי שופטת נוער צריכה בעיקר לדבר".

     

    בסוף אותו שבוע החזירה סלומון ויסבלום את המינוי לוועדה לבחירת שופטים. שנה לאחר מכן, כששופטי הנוער החלו לכהן בפועל במחוזות השונים, החליט הנשיא ראובן ריבלין לערוך לכבוד סולומון ויסבלום טקס מינוי סמלי. האירוע המרגש התקיים לפני כחודש בבית הנשיא בנוכחות בני משפחה ובכירים מעולם המשפט. "לימור חביבתי", אמר לה הנשיא, "טקס המינוי האלטרנטיבי נולד לאורך ולכבודך".

     

    תמונה מהטקס התפרסמה בכלי התקשורת, ולמחרת קיבלה סולומון ויסבלום מכתב מאם צעירה שליוותה כנערה נפגעת עבירה בתפקידה במועצה לשלום הילד. "היא כתבה לי שאף אחד לא האמין בה ולא עזר לה חוץ ממני", מתרגשת סולומון ויסבלום. שתיקה חריפה מהדהדת בחדר. "לימור ליוותה מאות נערות במצוקה לבגרות ולעתיד בטוח", אומר בעלה חגי בשקט. "אבל את הבנות שלנו היא לא תזכה ללוות ולהוביל לחופה".

     

    אין כוח להאשמות

     

    סולומון ויסבלום עם בנותיה ב־2015, לפני ההחמרה במצבה
    סולומון ויסבלום עם בנותיה ב־2015, לפני ההחמרה במצבה

     

    בתמונות מלפני שנה וקצת, לימור סולומון ויסבלום עוד רעננה וחיונית, אם צעירה לשתי ילדות, מלאת אנרגיה ומרץ. עוד שנייה תקפוץ מן האלבום כדי לארגן משהו. היום, בגיל 43, היא מתניידת בכיסא גלגלים. הציפורניים משוחות בלק אופנתי, הפנים מאופרות בקפידה, עגילים על האוזניים וצמיד יפה על פרק היד, אבל הפנים כבויות ובגידת הגוף זועקת מכל תנועותיה. לרוב היא סובלת כאבים עזים ומטופלת בתרופות חריפות הפוגעות בערנותה. השיחה איתה מתנהלת בעזרת בעלה חגי, עורך דין בתחום האזרחי, המתרגם את דבריה, סועד אותה במסירות ומסייע בגידול הבנות, עמליה (8) ורות (6). "אני יודעת שמיום ליום יהיה קשה יותר", אומרת סולומון ויסבלום בקושי. "ובכל זאת אני עדיין מקווה ומתפללת לנס".

     

    זה קרה באמצע החיים, ברגע הלא נכון – אולי כי אין רגע נכון לסרטן. בכתב תביעה שהגישו בני הזוג סולומון ויסבלום נגד קופת חולים מכבי והמרכז הרפואי שערי צדק, באמצעות עו"ד אורלי לאש, הם טוענים שבשל רשלנות רפואית חמורה מצד הרופאים שטיפלו בלימור, שהתבטאה, כך על פי התביעה, בשיהוי ניכר באבחון המחלה, וכפועל יוצא מכך בטיפול במחלת סרטן השד, אפסו סיכוייה הטובים להחלים ממחלתה, ותוחלת חייה קוצרה באופן משמעותי.

     

    "כתוצאה מבירור הדמייתי ומעקב קליני בלתי נאותים" — כתבה ד"ר פני ספרבר ז"ל, מומחית לרדיולוגיה ולשעבר מנהלת יחידת הדמיית השד במרכז הרפואי איכילוב, בחוות דעת מטעם המשפחה שצורפה לכתב התביעה והוגשה לבית המשפט — "התעכב ללא צידוק אבחון הגידול של גב' לימור סולומון ויסבלום ב־15 חודשים לפחות, שבמהלכם התפתחה מחלה קשה יותר בשד אשר הספיקה לשלוח גרורות לבלוטות בית השחי, לריאות, לכבד, למוח ולעצמות ולהחמיר משמעותית את הפרוגנוזה של מחלתה".

     

    ללימור אין כוחות, לדבריה, להתעסק בהאשמות. המאגרים הנפשיים מרוקנים גם בלעדיהן. "אני לא רוצה לבזבז את הזמן שנשאר לי בכעס", היא אומרת בעייפות. "אבל חשוב לי להזהיר נשים וגברים מאמון עיוור ברופאים ולא לקבל תשובות של בדיקות כתורה מסיני. צריך לחשוד, לברר, להתעקש ולהמשיך לבדוק".

     

    בזמן התספורת
    בזמן התספורת

     

    "אני, בניגוד ללימור, רותח", דומע בעלה חגי. "הפיאסקו הזה הרס לנו את המשפחה ומוטט את עולמנו. אני מסתובב בתחושה של חוסר אונים קשה. כי מחלת הסרטן יכולה לקרות לכל אחד, ואני מסוגל לקבל את זה שעכשיו תורנו, המצב הנורא של לימור. ובכל זאת, הפסדנו את הסיכוי שלה להבריא. זה כל כך לא היה צריך לקרות".

     

    החיים מעבר למשפט

     

    לימור וחגי סולומון ויסבלום הכירו ונישאו בירושלים, שם גם התפתחו הקריירות המשפטיות של שניהם. בעוד שבעלה פנה לתחום האזרחי, לימור התמחתה בקרימינולוגיה וב־98' הצטרפה למועצה הלאומית לשלום הילד כנציבת קבילות ילדים ונוער. ב־2002 מונתה ליועצת המשפטית ומנהלת מרכז הילד והמשפט של המועצה. במסגרת תפקידה כתבה וקידמה חקיקה בנושאים הקשורים לילדים ולבני נוער, ייצגה ילדים ובני נוער בהליכים אזרחיים והגישה עתירות לבג"ץ בגין פגיעה בזכויות קטינים.

     

    "הייתי מאוד מעורבת בתיקי הנוער", היא מעידה על עצמה. "עשיתי ביקורי בית אצל הילדים כדי לבדוק איך הם חיים ובאיזה תנאים. אנשים אמרו לי, את עורכת הדין שלהם, לא פקידת הסעד ולא העובדת הסוציאלית, אבל לי היה חשוב להכיר את החיים שמעבר לחומר המשפטי. כי מבחינתי, כל נער נפגע עבירה הוא עולם ומלואו".

     

    כשהיא גלוחת ראש
    כשהיא גלוחת ראש

     

    איך העבודה השתלבה עם הורות לשתי פעוטות?

     

    "הייתי מאוד מעורבת בגידול הבנות. מצאתי את הזמן ותיעדפתי אותו. הייתי נוכחת בבית, בגן, בוועד ההורים. בחרתי בתי ספר שהתאימו להן, גם אם המשמעות הייתה להסיע אותן מדי יום למרכז העיר. גם כשהמחלה פרצה ועברנו לפתח־תקווה כדי להיות קרובים להורים שלי, רשמתי אותן לבית ספר מרוחק, בגלל שהוא התאים לתפיסת עולמי החברתית. היו לנו זמנים משותפים נפלאים ומאושרים. רק כשהמחלה השתלטה עליי, הכל נגמר".

     

    באוגוסט 2011, חודשים ספורים לאחר שנולדה בתה הקטנה, הרגישה סולומון, לדבריה, גוש בשד החורג מגודש של הנקה. "תמיד הייתי מודעת לגוף ולבריאותו", היא אומרת היום. "הקפדתי על כל הבדיקות והביקורות התקופתיות, עד כדי כך שלפעמים חגי אפילו כעס עליי ואמר שאני מגזימה. אבל אני לא הייתי מוכנה לקחת סיכון".

     

    על פי כתב התביעה, סולומון נבדקה אצל כירורג שד בקופת חולים מכבי, הבדיקה סוכמה כתקינה והיא הופנתה לביצוע אולטרה־סאונד. באוקטובר 2011 בוצעה הבדיקה בבית החולים שערי צדק. בכתב התביעה נטען שבמהלך הבדיקה שוחחה הרופאה בנייד ובסיומה רשמה כי אין עדות לגושים או לציסטות.

     

    עם בעלה חגי: "אני, בניגוד ללימור, רותח. הפיאסקו הזה מוטט את עולמנו. הפסדנו את הסיכוי של לימור להבריא. זה לא היה צריך לקרות"
    עם בעלה חגי: "אני, בניגוד ללימור, רותח. הפיאסקו הזה מוטט את עולמנו. הפסדנו את הסיכוי של לימור להבריא. זה לא היה צריך לקרות"

     

    "יצאתי משם שמחה וטובת לב", אומרת סולומון ויסבלום במרירות. "הרגשתי הקלה גדולה, כי כששני רופאים מומחים אומרים שהכל בסדר, אז כנראה הכל בסדר. נשמתי לרווחה והמשכתי הלאה".

     

    שנה לאחר מכן, בעקבות כאבים עזים בשד, שבה סולומון ויסבלום ופנתה אל רופא הקופה. על פי כתב התביעה, הפרופסור, שראה את ממצאי בדיקתו שנה קודם לכן, הרגיע את לימור באומרו כי סביר להניח שלא מדובר בגידול אלא בציסטה. שוב הופנתה סולומון ויסבלום לביצוע בדיקת אולטרה־סאונד ובמידת הצורך לניקור. על פי כתב התביעה, גם בדיקת ההדמיה החוזרת העלתה, שלא הודגמו גושים ושבתי השחי תקינים. "אבל אני דאגתי", אומרת סולומון ויסבלום, "ולכן כעבור שבועיים חזרתי לרופא הקופה". בכתב התביעה נטען שהפרופסור איחר להגיע, הקדיש לבדיקה דקות ספורות בלבד, ציין ברשומה כי עברה אולטרה־סאונד שהראה ממצא תקין פרט לגוש, ושהממצא יכול להתאים לגוש שנראה באולטרה־סאונד, ולימור הופנתה לבדיקת דם ולבירור הורמונלי.

     

    בשלב הזה פקעה סבלנותה. "חשדתי שמשהו לא בסדר, כי הגוש היה כואב וגדול", היא נזכרת. "התחלתי לבדוק באינטרנט והחלטתי ללכת לרופא אחר".

     

    חגי: "אני זוכר שהיה לנו ויכוח אם ללכת לרופא חדש בסניף שכונתי של מכבי, בפרט אחרי שרופאים בכירים בדקו את לימור. בפועל, הרגשנו שהרופא הזה היה הראשון שהבין שמשהו לא בסדר ובעצמו התקשר למכון לבריאות השד לקביעת תור לביופסיה". התוצאות היו חד־משמעיות: סרטן שד אלים, שלושה גידולים ממאירים גדולים, אחד מהם בגודל ארבעה ס"מ, וגידול רביעי בבלוטות הלימפה. בדיקת סי־טי העלתה שהסרטן הספיק לשלוח גרורות מרובות לכבד, לריאה ולשלד ושסולומון ויסבלום מצויה בשלב הרביעי, הסופני, של מחלתה.

     

     

    "לאורך ולכבודך" – סולומון ויסבלום עם הנשיא ריבלין, הוריה ובנותיה במחווה שערך לכבודה
    "לאורך ולכבודך" – סולומון ויסבלום עם הנשיא ריבלין, הוריה ובנותיה במחווה שערך לכבודה

     

    "זה היה נבוט בראש", אומר חגי. "הרופא התקשר כשאספתי את לימור מהעבודה. שמענו את הבשורות הרעות ולא ידענו את נפשנו. היה צריך לקחת את הבנות מהגנים ולהתנהג לידן באופן נורמלי, ולא ידענו איך. ובעיקר, לא הצלחנו לקבל את זה שכבר שנה שלמה לימור צועקת שמשהו לא בסדר, ולתחושתנו, אף אחד לא מתייחס ברצינות".

     

    "היינו בשוק מוחלט", אומרת לימור. "הרגשתי שאני חיה בסרט, שאני מסתכלת מבחוץ על חיים של מישהו אחר. לא הבנתי איך הדבר הנורא הזה נפל עליי, דווקא עליי, בן אדם שמודע לגופו ולבריאותו, שעובד על פי הספר, שמקפיד לא לפספס אף בדיקה".

     

    המרכז הרפואי שערי צדק וקופת חולים מכבי דוחים את הטענות מכל וכל. "הטיפול הרפואי שהוענק לתובעת", נאמר בכתב ההגנה שהגיש המרכז הרפואי שערי צדק לבית המשפט, "נעשה באופן מיומן ומקצועי, ובהתאם לפרקטיקה הרפואית אשר הייתה מקובלת בזמנים הרלוונטיים לתביעה". גם קופת חולים מכבי טוענת בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט, כי "לא הייתה לנתבעת כל יכולת לאבחן את מחלתה של התובעת מוקדם מהמועד שבו אובחנה בפועל. מצבה הרפואי של התובעת כיום נובע מנסיבות בהן קצרה יד הרפואה מלהושיע".

     

    העבודה נגד המחלה

     

    החודשים הראשונים היו הלומים ומעורפלים. "בשלב הזה עוד לא הרגשתי שהלכו לי החיים", אומרת לימור. "הכינו לי תוכנית מסודרת לניתוח, סבב כימותרפי והקרנות, ואני אמרתי שאתגבר על זה, שאני לא הראשונה שמתמודדת ומנצחת את סרטן השד. חשבתי על הבנות, על חגי, על הקריירה שלי, וידעתי שאני לא מוכנה לוותר".

     

    הרופאים שילבו את סולומון ויסבלום בניסוי קליני שבמסגרתו טופלה בתרופות כימותרפיות במשך שנתיים. "לפני הטיפול השלישי גילחתי את השיער", היא אומרת בפשטות. "נורא פחדתי מהתגובה של הבנות, אז קניתי פאה. בהתחלה הן לא הרגישו. וכשגילו את הפאה, הסירו אותה כדי לראות מה יש מתחת. זה הצחיק אותן והקל עליי".

     

    בשנה הראשונה נראה שחלה נסיגה בהתפשטות הגרורות. אבל ביולי 2013 התגלה תהליך גרורתי בגומה האחורית במוח והטיפול הפך אגרסיבי יותר. "בתחילה ביטלתי את כל ההופעות בבית המשפט", מספרת סולומון ויסבלום. "חשבתי שלא אוכל להמשיך לעבוד, והמחשבה הזו הייתה איומה. אבל לאט־לאט נרגעתי. הצלחתי להתעורר בבוקר ולהתלבש ולצאת לעבודה ולהמשיך לייצג נערים ונערות בבית המשפט. הפחתתי קצת את קצב העבודה, אבל בכל זאת המשכתי. שלוש שנים עבדתי עם הפסקות קצרות, וכשהיו ימים קשים במיוחד דחיתי את הדיונים".

     

    למה התעקשת להמשיך לעבוד?

     

    "כי הבנתי שהעבודה עוזרת לי להילחם במחלה ונותנת לי סיבה טובה לצאת מהמיטה בבוקר. הפגישות והדיונים שימחו אותי בתקופה שהכל היה שחור ומדכא. בשלב מסוים ייצגתי ילד נפגע עבירות מין שחלה בסרטן. בתחילה הוא נלחם והצליח לצאת מזה, אבל אחר כך הסרטן חזר והגרורות הגיעו לראש, כמו אצלי. אחרי כמה חודשים הוא נפטר. אני זוכרת את התקופה הזו כאחד הזמנים הקשים. היה לא פשוט לראות את הדעיכה שלו, כי ידעתי שאני במצבו. ככל שהסבל שלו התגבר, פחדתי יותר על עצמי. וכשהוא נפטר, פקידת הסעד ייעצה לי לא להגיע להלוויה".

     

    במארס 2015 הצביעה בדיקת MRI על החמרה במחלה. ובדצמבר אותה שנה חלה החמרה נוספת. "התעוררתי עם כאבי ראש מאוד חזקים", נזכרת לימור. "התחלתי לדבר והמילים נתקעו בפה, כמו מישהו שעבר אירוע מוחי. זה היה השלב שבו הודיעו לי על המינוי לשופטת, וההבנה שאני צריכה לוותר עליו הייתה בלתי נסבלת. כי לא הצלחתי ליהנות מהתפקיד אפילו לכמה שבועות.

     

    "נסעתי עם אמא שלי לבית מלון בים המלח כדי לחשוב מה לעשות. ביחד הגענו למסקנה שאני לא יכולה לקבל את המינוי, ושבעצם כבר לא אוכל להמשיך להיות עורכת דין. הפרק הזה בחיי הסתיים. חזרתי הביתה והמצב המשיך להידרדר. אני סובלת מכאבים עזים, וככל שהזמן עובר אני פחות ופחות מסוגלת לדבר, לראות, לאכול. אפילו לשתות אני מצליחה רק בעזרת קשית. עמליה הולכת לגינה חקלאית ומביאה ירקות אורגניים. פעם הייתי כל כך מתלהבת מזה, היום אני לא מסוגלת להכין לה סלט, או לאכול אותו".

     

    סולומון ויסבלום מבינה את המשמעות. "אני תקועה", היא אומרת בצער. "אין לי אופק, אני יודעת שלא אאריך חיים. אני שומעת על בחורות שמגלים להן סרטן שד בזמן והן בוכות על שנה של טיפולים. לעומת ההתמודדות שלי, זה נראה כמו חום שמטפלים בו באקמול".

     

    לא פשוט להתנהל בידיעה שחיים על זמן שאול.

     

    "אני ריאלית, רואה את קריסת הגוף. אבל אני גם מתעקשת להמשיך הלאה, לא להרים ידיים. אני הולכת לשיקום ולוקחת תרופות ומתפללת לנס. אני צריכה זמן. ואני עקשנית. תמיד הייתי עקשנית. אני אומרת לעצמי, אף אחד לא יודע מה יביא המחר, ולכן צריך להחזיק מעמד מיום ליום".

     

    איך הבנות מתמודדות?

     

    "שתיהן מפחדות ממה שכולם מפחדים. הן מבינות שאמא חולה מאוד. הן ילדות, אז מבחינתן אם אמא בבית זה שווה הכל, למרות שאמא היום היא לא אותה אמא שהן הכירו פעם. הן מתגעגעות לריח של האוכל שהיה בבית, לשיחות איתי, לבילויים המשפחתיים. אנחנו שולחים אותן לטיפול, אבל בסופו של דבר, קשה לדעת מה בדיוק עובר עליהן".

     

    אור בתוך החושך

     

    המשפחה מקיפה אותה באהבה ובדמעות. אמה פרשה מעבודתה כדי לסייע לה, ומטפלת סיעודית הצטרפה אל הבית שהפך לסוג של הוספיס. "יש נקודות אור בתוך החושך", אומרת סולומון ויסבלום, "למשל המלאכים בלבן, הרופא האונקולוג ד"ר עמיאל סגל והאחות האונקולוגית פרידה ארגמן, וגם אמא של חגי מאוד עוזרת וחברות טובות, בעיקר חברות ילדוּת שתומכות ומלוות. אבל בסופו של יום, קשה להבין אותי. כי גם אני לא מצליחה להבין איך אפשר להביא ילדות לעולם ואז לעזוב אותן. זה לא טבעי. זה לא הוגן. הלא אם הגילוי המוקדם היה עובד כמו שצריך, כנראה הייתי יכולה לחיות היום חיים מלאי משמעות. לחבק את הבנות שלי, לקחת אותן לגינת השעשועים ולהיות שופטת. חברה שלי הגיעה לבקר וסיפרה על תיקים מתמשכים בבית המשפט, דיונים, בוררות. פעם זה היה נשמע נורא בנאלי, אפילו התלוננתי על זה. היום אני כל כך מתגעגעת לעוד דיון, ליום אחד, רק עוד יום אחד בעבודה".

     

    בכל פעם שהם משוחחים על הבנות, אומר חגי, לימור נשברת. "פעם היינו הולכות להצגות, לקניות, לגינה", היא אומרת. "היום הן כבר פחות צריכות אותי. מכינים אותן. ומצד שני הן כל הזמן מחבקות אותי ומרגישות שהחיים נמשכים למרות הכל. אבל אני מפחדת. אני שואלת את עצמי איפה אהיה בזיכרונות שלהן".

     

    את מדברת איתן על זה?

     

    "עדיין לא, אני לא בטוחה שהן רוצות לדעת. עמליה מכירה את המושג סרטן, היא מבינה שזו מחלה נוראה. ולרות יש נקודות שבירה. היא בוכה ושואלת למה אמא חולה, או באופן ישיר יותר, את תהיי בריאה, אמא? ואז חגי אומר לה, אמא עוד פה להרבה זמן. לאחרונה היא התחילה לדבר הרבה על מוות".

     

    חגי: "עצם השהייה שלך פה איתנו נורא מחזקת את הילדות. יש להן אמא בבית, לא משנה באיזה מצב".

     

    לפני שנה היא כתבה צוואה. "השארתי הוראות לגידול הילדות", היא אומרת בקושי, ונדמה, רק נדמה, שהמילים פתאום נשמעות בהירות וברורות יותר. "כתבתי שגיסתי תדאג לבנות לשמלות בת־מצווה ולשמלות חתונה. ושיצלמו אותן, ושהבת הקטנה תלך לבית הספר של הבת הגדולה. ושהמשפחה שתישאר אחריי תגדל אותן בערכים מסורתיים. מרגיע אותי שאמא שלי ושל חגי בתמונה. זו רשת ביטחון. אני אומרת להן, אם אני וחגי יצאנו בסדר, גם הילדות יגדלו היטב". •

     

    תגובות: לא הייתה הזנחה

    תגובת בית החולים שערי צדק: "תביעתה של הגברתו סולומון ויסבלום מתבררת בימים אלה בבית המשפט. עם כל הצער על מחלתה, לשערי צדק ישנה הגנה מוצקה בתביעה זו הנתמכת על ידי מומחים רפואיים חיצוניים בתחומי הרדיולוגיה והאונקולוגיה, המתייחסים לבדיקות שבוצעו בשלבים השונים. הטענות תבוררנה לאשורן על ידי המוסמכים לכך. אין ולא היו כל התעלמות או הזנחה מצד הרופאים, כפי שנטען על ידי הגברת סולומון־ויסבלום. והכל כאמור כפי שנטען בבית המשפט. אנו מאחלים לגברת סולומון ויסבלום רפואה שלמה".

     

    תגובת קופת חולים מכבי: "התביעה מתנהלת בימים אלו בבית המשפט. בשל החיסיון הרפואי של התובעת אין באפשרותנו להתייחס לפרטי התביעה".

     

    sari.makover@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 08.03.17 , 11:32
    yed660100