זרוע ברקן

הוא היה סמל החיים הטובים, צלם אופנה שמדלג בין הסטודיו הנחשב בתל אביב לבירות האופנה בעולם. שמו נקשר בשמן של הדוגמניות היפות והמצליחות ביותר בישראל, ובשנים שלפני הרשתות החברתיות ותוכניות הריאליטי הוא גילה את סנדי בר, מורן אטיאס, שרי גבעתי, אור גרוסמן ואסתי גינזבורג. אבל נראה שלחיים היו תוכניות אחרות עבור עדי ברקן (57), שלפני 17 שנה חצה את הקווים, והפך להיות הפרזנטור של המאבק בהפרעות אכילה.

"יום אחד עובדת סוציאלית מתקשרת אליי ואומרת לי: 'תשמע, אני מלווה אנורקסית, קוראים לה קטי, היא שוקלת 33 ק"ג על 1.70 מ', והיא אומרת: 'קחו אותי לעדי ברקן, והוא יגיד לכם שזה בסדר שאני נראית ככה'", מגולל ברקן את תחילת המטמורפוזה שעבר. "אמרתי לה: '33 קילו? תביאי אותה'. זה היה בשנת 1998, מי אז דיבר על הפרעות אכילה? היא באה אליי לסטודיו, התחברתי אליה ואמרתי לה: 'קטי, אני אעזור לך'. ההורים שלה לא היו בתמונה. הגעתי איתה לבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה ואני רואה שיש סורגים, אין דלת, כלא קטן. המנהלת נכנסה ואמרה לי: 'אני נותנת לך אישור, בכל ערב ב–19:00 תבוא ותן לה לאכול. אני יודעת שזה לא מקום בשבילה, אבל לאן תיקח אותה? היא תמות לך, חכה שהיא תצא מסכנת חיים'. והגעתי כל ערב, והיא עלתה שישה-שבעה קילו, התחילה לצאת מסכנת חיים. היינו אחר כך שלושה חודשים בקשר, היא עלתה ל–51 קילו, ונפרדו דרכינו. באותה תקופה הייתי צלם של עלית פריז, והוזמנתי לתוכנית של מיכל זוארץ - 'שישי עם מיכל'. באמצע הראיון היא אומרת לי: 'יש לי הפתעה, יש פה ילדה בחוץ שאומרת שהצלת את החיים שלה'. ההיא נכנסת פנימה, מתחבקים ומתנשקים והיא מספרת את הסיפור שלה. ביום ראשון אני חוזר לסטודיו, וחיכו לי 174 הודעות במשיבון: 'עדי, תציל אותי'".

קטי הייתה הטריגר לשינוי, הפתח שדרכו נכנס ברקן לעולם האפל של הפרעות האכילה, זה שדר מאחורי המסלולים, הפלאשים והלייפסטייל. הוא מעולם לא למד את הנושא, אבל הפך עם הזמן למומחה. בניגוד לאנשי המקצוע שהגיעו מתחום הרפואה והפסיכיאטריה, ברקן הגיע מעולם האופנה עצמו והרגיש שהוא יודע, לפחות בחלק מהמקרים, מה הגורם לתופעה. ועדיין, שום דבר לא הכין אותו למה שקרה אחר כך.

"היו לי אז בערך 40 ילדים, ואז אחת הנערות, הילה (אלמליח - ש"נ) נעלמה לי לשלושה ימים. אמא שלה התקשרה אליי ואמרה לי שנדמה לה שהיא בבית חולים בצפון. אני נוסע לשם, מגיע לקומה שלה ומגלה ששתי המיטות הראשונות ריקות, והיא במיטה השלישית".

היא אשפזה את עצמה?

"לא, היא התמוטטה והרימה טלפון לאמבולנס. יש אנורקטיות שהן בשליטה על המחלה. היא יודעת מה היא צריכה באותו יום להכניס לגוף כדי לא למות. הייתי פותח לה את המקרר והייתי רואה כוסיות של מלח, אשלגן, אבץ. היא ידעה מה היא צריכה כדי שהלב יעבוד באותו יום. אני מגיע לשם, והיא אומרת לי: 'בוא נצא החוצה, אני רוצה כוס מים'. אמא שלה הגיעה בדיוק. שלפתי אותה כמו שמחזיקים תפוז בסופרמרקט, לדעתי היא שקלה 28 קילו. יצאנו החוצה למסדרון, ואז היא קיבלה דום לב, והיא מתה לי בידיים. חזרתי הביתה, לא התקלחתי באותו לילה, נשארתי עם הריח של המוות שלה כל הלילה, וכשקמתי בבוקר התחלתי לחשוב איפה הטעות. ואז הבנתי - זה המשפט הזה שאנחנו אומרים: 'את יפה, תורידי ארבעה קילו ותחזרי אליי'. כי היא הייתה אצל סוכן אחר, והוא אמר את אותו דבר שאני הייתי אומר: 'תורידי ארבעה קילו ותחזרי אליי', אבל היא הייתה 1.74 מ' ושקלה 54 קילו! להוריד ארבעה קילו מאחת כזאת זה למות. הן היו ארבע בנות שהגיעו ביחד לסוכן, שלוש מתוכן גמרו עם הפרעות אכילה, והילה נפטרה".

יש בך תחושת אשמה?

"לא אשמה, כי לא ידעתי. לא אמרנו את זה מרוע, לא אמרנו את זה כדי להשפיל אותן. אמרנו את זה כי חשבנו שבחורה צריכה להיות במודל מסוים. ככה לימדו אותנו. הרי הצלם לא קובע. המעצב קובע, הוא שולח מידות לסוכן ואומר: 'אני רוצה דוגמנית במידה כזאת'. לכן, בסופו של דבר מי שקובע זה המעצב".

"נפגשתי עם כל המנכ"לים, כולל מנכ"ל משרד הבריאות", הוא כועס. "כשאני יושב מול הבחור אני מסתכל לו בלבן של העיניים ואומר לו: 'רק תמצמץ לי, אל תגיד כלום, רק תאשר לי שאתה מסכים איתי שיש מגפה של מיליון וחצי איש היום במדינת ישראל שסובלים מהפרעות אכילה ודימוי גוף. אתה מסכים איתי, שהרוב המכריע שמגיע אליך לטיפול מורעל על ידכם?'. הוא אמר לי: 'איך אתה מדבר?', ועניתי: 'אני אוכיח לך'. הוא שאל, "למה אתה מתכוון ב'מורעל'?".

התכוונת לתרופות הפסיכיאטריות שמטופלים מקבלים?

"לתרופות הפסיכיאטריות ולקהל שיכול להיות מטופל בקהילה ולא צריך להגיע למחלקות. עשיתי מחקר, עשינו סיכום של העשור האחרון של 120 אלף בני נוער - אני חושב שזה מספיק - בגילים 18-12. 96% מהבנות לא מרוצות ממה שהן רואות, ו–3% מאלה שמרוצות היו משנות לפחות איבר אחד בגוף. כשבאה אליי בחורה, או כשאמא כותבת לי מייל, אני מזמין אותן אליי לפגישה ונותן לאמא לספר את הסיפור, לראות כמה הילדה רחוקה ממנה. אם אני רואה אחרי ששוחחתי עם הילדה שהיא לא במגרש שלי - אני לא נכנס לשם".

מה זה אומר לא במגרש שלך?

"משהו שלא בא ממקום חברתי, שיש פה משהו עמוק יותר שמצריך פסיכיאטר ופסיכולוג, טיפול יותר מורכב".

מה זה המקום החברתי?

"אני נכנס לבתי ספר, ואנחנו מבקשים בהרצאות מסוימות מצוות ההוראה לצאת, ואז מתחילה שיחה. קמה ילדה בת 14 ואומרת לי: 'שמע, אני עוד לא החלטתי אם אנורקטית זה מחמאה או קללה'. או בצבא, אני נכנס ליחידות קרביות ושואל את הבנים: 'מי קם בבוקר ואוהב את עצמו?' אני מוצא אחד, ואומר לו: 'קום'. קם לי אחד, 1.87 מ', נשבע לך, אוכל ארבעה חמאסניקים לארוחת בוקר, יפיוף למות. והוא אומר לי: 'אני אגיד לך מה, היה פעם פוסטר של עברי לידר לקסטרו, והיו לו קוביות בבטן, ואני מאותו יום הולך עם טי שירט שחורה', והבנתי שהבנים נדפקו. דימוי גוף כזה אצל בנים לא היה אף פעם".

"בשנת 1993 הייתי צלם טסטים בעלית פריז", הוא מספר. "והייתי במסיבת עיתונאים של קלווין קליין בלובר כשהוא לקח את קייט מוס. היא הייתה נורא יפה, אבל לא היה לה גוף. באותו חודש הכל השתנה. ראלף לורן, ורסאצ'ה, כל המגזינים. לפני זה היו סינדי קרופורד, לינדה אוונג'ליסטה, קלאודיה שיפר. תסתכלי על כל התצלומים שלהן, הכל חיוכים וגוד לייף. ואחר כך? אין חיוכים יותר וכולן ירדו בשתיים-שלוש מידות. מה השתנה מבחינה גנטית? כלום! איך פתאום הגענו ממידה 38 למידה 32?"

היום אתה עוקב באינסטגרם אחרי דוגמניות?

"בטח. אלכסה (דול - ש"נ), בואי ניקח אותה כדוגמה: היא הייתה ב'המירוץ למיליון' והייתי מאוהב בה. אמרתי: 'וואללה, פצצה'. היא מדהימה, אבל היא ירדה למידות של חייזר. נתתי לה הערה לפני איזה חודשיים, ומאז היא התחילה לדגמן אוכל. אומרים לי: 'למה אתה עושה לה שיימינג?', אבל אני קורא למה שהיא עושה שיימינג. אם יש לה 90 אלף עוקבים שהיא מראה להם: 'תראו איזו רזה אני נראית ואני גם אוכלת', היא בעצם אומרת: 'אתם שמנים, אתם לא בסדר. אצלי הכל בסדר, תראו כמה אני אוכלת ותראו איך אני נראית'. היא עושה לכם שיימינג".

מה אתה מצפה שהיא ואחרות יעשו אחרת?

"את מודל יופי? יש לך אחריות. לא סתם משלמים לך הרבה כסף, וכשאת מודל יופי, מה אני אגיד לך, את לא לבד, את כבר לא של עצמך. ולכן יש לך אחריות - מה את הולכת לשדר, ואיך ילדות בנות 14 מבינות את זה ואיך הן רואות אותך. כי בעוד כמה שנים את תצאי מהביזנס כי את תהיי כבר זקנה, ועם מה תישארי? עם 100 אלף ששברת להן את הנשמה?".

דול לא לבד. לפניה היו אלה אניה מרטירוסוב, רותם סלע, גל גדות וסתיו סטרשקו שזכו לביקורות נוקבות מצדו של ברקן בגין התנהלותן ברשתות החברתיות ודימוי הגוף שאותו הן מייצגות. את המילים הטובות הוא שומר לגינזבורג ולבר רפאלי, אבל טוען שהן מיעוט.

"כשנערה אומרת לי: 'אני רוצה להיות אנורקטית', זה לא 'אני רוצה להיות חולה'", הוא מבהיר. "היא רוצה להיראות כמוהן. היא לא יודעת מה זה רזה, היא יודעת מה זה שדופה, וההבדל בין רזה לשדופה זה ההבדל בין לחיות או למות. יש בחורות שנולדו רזות גנטית, הן 4% מהאוכלוסייה. מה קורה עם ה–96% הנותרים?".

אבל בעולם יש לך היום את ביונסה ובנות הקרדשיאן, יש עוד אידיאל יופי.

"אף אחת מהן היא לא דוגמנית, הן כולן סלבז. הן משפיעות, אבל זמנית. כל עוד במדורי האופנה ישבו המעצבים שיקבעו: 'אני רוצה קולב עם דופק', זה לא ישתנה. אם נייצר עוד אנשים עם גנטיקה שונה, האופנה הזאת תשתנה. אז יש לנו בר רפאלי, היא עכשיו נשואה, היא תביא עוד ילד ונגמר הסיפור. יעל בר־זוהר? זה נגמר. זה צריך להיות משהו בתפיסה".

בעקבות פגישותיו הרבות עם בני נוער ברקן מאמין שיש שני סוגים של מניעים להפרעות אכילה: הראשון הוא נפשי, ואיתו אין לו הכלים להתמודד. והשני הוא חברתי ומושפע ממה שבני נוער מקבלים מהסביבה שלהם, ולכן הוא קידם חקיקה בנושא. ביוזמתו ועם חברי הכנסת רחל אדטו (קדימה) ודני דנון (ליכוד), עבר בשנת 2012 לראשונה בעולם החוק שזכה לכינוי "חוק הפוטושופ", שאוסר על העסקת דוגמנים שנמצאים בתת משקל ועל ביצוע עריכה גרפית בתמונה לצורך הצרת היקפים.

זה לא ממש עבד, נכון?

"כשהעברנו את החוק שלחתי מיילים לכל משרדי הפרסום: 'הנה החוק, אני מוכן לבוא לייעץ לכם איך לעשות את זה'. המשרד היחיד שהזמין אותי היה קשר בראל. יצאתי מהפגישה והבחור שם אומר לי: 'אתה נאיבי'. ואני אמרתי: 'יבוא יום ואתם תעשו את זה'. אז הוא ענה: 'יבוא יום, אבל אין עונש'".

ועכשיו הוא הולך לעבור תיקון?

"אמרו לי שיש בעיה עם החוק, שאתה לא יכול לאסור על מישהו לעבוד בעבודה מסוימת. אז שאלתי: 'אם אני נרקומן, ואני מזריק לעצמי, הייתם נותנים לי רישיון לאוטובוס?' אמרו לי: 'לא, מה פתאום'. למה? כי אני מסכן חיי אדם, 50 שיושבים באוטובוס ועוד 100 מסביב. אז כשאתה לוקח בחורה והופך אותה למודל יופי, היא מסכנת 2 מיליון איש. עם חברת הכנסת נורית קורן (ליכוד) אנחנו מעבירים השבוע תיקון של חצי מיליון שקל קנס למפרסם ולמנכ"ל החברה, על כל עבירה, לא על הדוגמנית. בפריז החוק עבר. שם, העונש הוא שישה חודשי מאסר בפועל ו–85 אלף אירו קנס. ב–1 באפריל הוא נכנס לתוקף".

בפריז, בירת אופנה עולמית, המצב ישתנה?

"אם יאכפו את החוק, בטח שזה ישתנה. אני לא חושב שהחוקים יעשו את העבודה אלא האפקט של החוק. למשל, אמריקן איגל עשו קמפיין הלבשה תחתונה בלי פוטושופ, והמכירות עלו ב–11%".

"בסוף הגנים ינצחו", הוא מנבא. "בסוף המשיכה הטבעית תנצח. ההשפעה של המדיה כמו שהיא הביאה אותנו למצב הזה, והיא יכולה גם לשנות את זה. כשאני רואה את התמונות משבוע האופנה אני חושב לעצמי: 'אלוהים ישמור'. אבל זמנם קצוב".

לאחרונה הסתכסך ברקן דווקא עם המחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, וכניסתו למחלקה נאסרה לאחר שכינה את המקום "אפל ומחריד" בפוסט זועם בעמוד הפייסבוק שלו. הוא הספיק להתנצל מאז, אך פגישת הפיוס עם הגורמים הרלוונטיים לא יצאה בסוף לפועל, ונראה שטרם נאמרה המילה האחרונה בנושא.

ציניקנים לא לוקחים את ברקן ברצינות. ומאז יצא למלחמתו גם איבד כמה חברים. אבל קשה להישאר אדישים כשרואים אותו בפעולה. אלה לא רק ההרצאות, אינספור הפגישות שהוא מנהל עם גורמים מקצועיים במשרדי הממשלה והפעילות הענפה ברשת, אלא גם המפגשים האישיים שלו עם קבוצת נערות "לצורך האכלה", כפי שהוא קורא לזה. בכל יום בשעות הצהריים הן מגיעות לאכול יחד. הוא מזכיר להן לקחת ביסים גם ממנת הפחמימה, ועושה זאת בטון אבהי ואוהב. ביחד, הן מצליחות להחזיר את הקילוגרמים האבודים. מי שלא מגיעה מדברת איתו בטלפון ומקבלת תמיכה. במהלך הראיון שלנו הוא טיפל באשפוז של ילדה, ישב לאכול עם אחרת, והרגיע בטלפון ילדה נוספת שהרגישה לא טוב. המסר שלו להורים הוא להגיד לילדים שלהם שהם הילדים הכי יפים בגן, גם אם זה נשמע רדוד. אותו מסר הוא מקפיד להעביר לבתו ירדן בת ה–20. וכשהוא רתום כל כולו למטרה, לא נותר אלא לתהות איך הוא מתקיים בעצמו.

"אני חי מהיד לפה. לא מתפרנס. חי עם אמא שלי. הכסף של ההרצאות זה הכסף שמחזיק את העמותה. הבנות אוכלות כאן בבית הקפה, מישהו צריך לשלם את זה, זה ההרצאות שלי. לקחתי בחשבון שיהיו בהתחלה כמה שנים שאני הולך לוותר על עצמי באופן טוטלי, אבל לא תיארתי לעצמי שאני אגיע לרמה כזאת. אבל אין לי שום אופציה. מה אני אעשה? אזרוק את הבנות הביתה? אז החלטנו לפתוח מרכז משלנו, ושם תהיה לי משכורת. בנינו תוכנית עסקית, ואני מקווה שבעוד חודש נוכל ללכת ולבקש מימון מכל מיני קרנות בערבות מדינה, כי העמותה היא לא למטרות רווח. אני לא רוצה להגיע למצב של נדבות, אני לא רוצה לבקש, אני לא טוב בזה".

וחיים אישיים? מערכת יחסים?

"אין לי זוגיות מזה שלוש שנים וחצי, טוטלית, כלום. אני לא חושב שאני יכול לתת עכשיו משהו לזוגיות, אני יבש לגמרי, אני לא רוצה להיכנס לשם בכלל. אבל אני מאושר. יש לי הכי פחות ויש לי הכי הרבה. הקטע הכלכלי זה משהו שצריך לטפל בו כי באמת אני מגיע למקומות שאני לא רוצה להגיע אליהם, לתסכול".