ככה, באמצע החיים

ואת ידעת?

"אני ריאלית. אני יודעת בדיוק לאן הדברים מובילים, אבל כשקיבלתי את המינוי, בכל זאת הייתה לי תקווה שהמצב ישתפר. התחלנו להתארגן לקראת הכהונה. אבא שלי הציע לעזור בהסעות מהבית בפתח־תקווה לבית המשפט לנוער בירושלים. תיכננו הכל לפרטי פרטים. הסתכלנו קדימה. זה באמת היה שבוע מאושר".

וזה גם היה השבוע הנורא ביותר במלחמה על החיים שהפכו לסיוט. כי ימים אחדים לאחר הבשורה הטובה, החלה הידרדרות במצבה. "זוג חברים ישבו אצלנו במטבח, ופתאום לא הייתי מסוגלת לדבר איתם", היא משחזרת. "ולמחרת כבר לא יכולתי לעמוד באופן יציב. התנדנדתי. ואחר כך גם לא הייתי מסוגלת ללכת, רק בעזרת הליכון". גרורות סוררות חדרו בהמשך אל המוח ופגעו גם בכושר הדיבור.

"מצאתי את עצמי בדילמה נוראית", אומרת סולומון ויסבלום בדמעות. "האם אני מוותרת מיד על פסגת השאיפות שלי – להיות שופטת נוער בישראל, או שאני מחכה קצת ומקווה לטוב? אבל עמוק בלב ידעתי שזה לא הוגן כלפי הנערים שיעמדו מולי למשפט, כי שופטת נוער צריכה בעיקר לדבר".

בסוף אותו שבוע החזירה סלומון ויסבלום את המינוי לוועדה לבחירת שופטים. שנה לאחר מכן, כששופטי הנוער החלו לכהן בפועל במחוזות השונים, החליט הנשיא ראובן ריבלין לערוך לכבוד סולומון ויסבלום טקס מינוי סמלי. האירוע המרגש התקיים לפני כחודש בבית הנשיא בנוכחות בני משפחה ובכירים מעולם המשפט. "לימור חביבתי", אמר לה הנשיא, "טקס המינוי האלטרנטיבי נולד לאורך ולכבודך".

תמונה מהטקס התפרסמה בכלי התקשורת, ולמחרת קיבלה סולומון ויסבלום מכתב מאם צעירה שליוותה כנערה נפגעת עבירה בתפקידה במועצה לשלום הילד. "היא כתבה לי שאף אחד לא האמין בה ולא עזר לה חוץ ממני", מתרגשת סולומון ויסבלום. שתיקה חריפה מהדהדת בחדר. "לימור ליוותה מאות נערות במצוקה לבגרות ולעתיד בטוח", אומר בעלה חגי בשקט. "אבל את הבנות שלנו היא לא תזכה ללוות ולהוביל לחופה".

הראיון המלא - מחר במוסף "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות