תדברו על אריק

"תסמונת האלבום השני" נועדה לתאר את חוסר יכולתם של מוזיקאים לשמר את המומנטום מאלבום הבכורה המצליח שלהם. בזמן שמירי מסיקה וקרן פלס, הקולגות של אריק ברמן לדור "רימון" שכבש בשעתו את הפלייליסט, המשיכו לשחרר להיטים והפכו לכוכבות פריים־טיים, הוא נאלץ להילחם בתסמונת ההיא. זה התחיל באלבום שהיה בעיקר העתק־הדבק פחות מוצלח מאחיו הבכור והמשיך לאסופת שירים ברוח הקלטות המרתף של בוב דילן. השילוב בין טקסטים בעברית מתפתלת א־לה שלומי שבן להפקת אמריקנה הגיע לשיאו באפוס שנפרש על פני ארבעה אלבומים שכתב ברמן בעקבות המסע שלו בארה"ב. חמש שנים אחרי, הוא מנסה להתחיל מחדש.

יש כמה נקודות אור ב"אהבה ואלוהים אחרים". היומרנות עוד כאן, למשל בשיר הפותח שנמשך שמונה דקות, אבל ההפקה המוזיקלית של תמר אייזנמן מרפדת יפה את הטקסטים המיוסרים של ברמן. לצד דילן ("אסתטיקה סובייקטיביסטית בראי המאה ה־21") תמצאו קריצה לסהרוריות של רדיוהד ("כמו בן אדם"), קלידי אייטיז חביבים ("התמונה הגדולה") וגיטרות יפות ("לוקחים אותך למטה"). לא בטוח שהגיוון הזה ישיב את ברמן לפלייליסט, אבל הוא בהחלט משב רוח רענן.

כשזה מפספס, למשל ב"איפה המצלמה שלי", גם העוקץ הברמני הופך לקהה (כל התנועות הכל כך צודקות האלה, לזכויות האדם, האישה, הנחש והשארית, המצפון־הטרנדי־האפוף־וספוג־בסיגרים־וברנדי, הנרטיב־התלוי־בדבר, האמת־הגדולה־החד־סטרית"). ברמן אמנם מפגין אומץ פוליטי כמעט נדיר ב"הלא כלום" ("אדון מדון בכנסת בנאום לאומה, שיכור על המרפסת מפזר פחדים באדמה, אין תחושה חלשה של יש, יש תחושה חזקה של אין, על סוסו הוא מתרברב"), אך מצמיד לו לחן מעט בנאלי.

באלבום הבכורה שלו ברמן נהנה לחשוף את מה שהתרחש בחדר השינה שלו (ולא רק שם). עשור אחרי נראה שהוא מעט מתחרט על התקופה ההיא. ב"ואני לבד, אבא", הרגע היפה באלבום, הוא מתפקח ("פעם עוד חשבתי שזה עניין זמני, שיום אחד ניפול אחד על צווארי שני, היום אני יודע – זה יותר מדי שנים שאני לבד, אבא"). עוד כמה רגעים כנים כאלו היו מכתירים את הקאמבק שלו כמשכנע יותר.