"למה לשלוח בנות חסודות לצבא? כי אנחנו רוצות"

נתחיל מהתחלה: נולדתי לפני 38 שנים בבית אל, בת בכורה להורים מקסימים שעלו לארץ בשנות ה־70. אבא שלי התגייס לצנחנים ושירת בגאווה רבה את המדינה. עד היום בגיל 60 הוא עושה מילואים. אמא שלי למדה באוניברסיטה והפכה למורה לאנגלית. ההורים שלי הקימו את היישוב בית אל מתוך אידיאולוגיה ציונית ואהבת הארץ. אני גדלתי בבית אל ולמדתי באולפנה בעפרה. עבדתי גם ברפת במגדל עוז ופגשתי שם אנשים מקסימים שחיים בקיבוץ משפחתי ומיוחד. את הטיול לפני הצבא עשיתי עם חברה טובה ואהובה. טיילנו בהודו ובנפאל וחזרנו שמחות ושמנמנות ישר כדי להתגייס לצה"ל. הגעתי לטירונות כלל־צה"לית שאותה עברתי בקלות ובהנאה וכששאלו אותי לאן אני רוצה להגיע, אמרתי אם כבר אז כבר - אני רוצה את הכי קרבי שאפשר! שאלו אותי אם שמעתי על לוחמות מג"ב, ועניתי: לוחמות? במג"ב? בקיצור זרמתי והגעתי למקום מדהים. חיל משפחתי שבו כולם מכירים את כולם.

פגשתי בטירונות בנות נפלאות. עשינו כושר, ניווטים, לוחמה בשטח בנוי ופתוח, אימוני נשק ארוך ואקדח, וגם למדנו על תפקידי משטרה - כי אנחנו גם לוחמים וגם שוטרים. ואחרי הטירונות, ישר לקורס לוחמות. אני מדברת איתכם על 1997. שילבו אותנו בבסיסי מג"ב בכל הארץ. היינו שלוש הבנות הראשונות במג"ב ירושלים.

מתארים לכם את המצב? הגעתי לפלוגה של גברים בלבד, שכמובן רובם היו סקפטיים לגבי אופן התפקוד שלנו, הנשים, במצבי חירום. למה בכלל בנות צריכות לשרת במשטרה? ועוד בתפקיד לוחמה? כל הזמן היינו צריכות להוכיח את עצמנו. אבל לפעמים לא צריך להיות גבר כדי להיות לוחם טוב. צריך אומץ, מקצועיות, חתירה למגע, אהבת הארץ ולפעמים צריך גם אמביציה. ואת זה היה לנו ובגדול. אז כל הדיבורים האלה היום, אחרי 20 שנה שבהן משלבים במג"ב נשים בתפקידי לחימה, כבר לא ממש רלוונטיים.

בשביל מה צריך לוחמות? למה לשלוח את בנותינו החסודות לגוב האריות הזה? אני אגיד לכם למה: כי אנחנו, הבנות החסודות האלה, רוצות. רוצות לשרת את המדינה שלנו שאנחנו כל כך אוהבות. רוצות למגר פשיעה ולרוץ אחרי מחבלים, רוצות למנוע פיגועים, רוצות לתת לאזרחי מדינת ישראל תחושת ביטחון. ואל תפחדו, אנחנו יודעות לשמור גם על עצמנו.

נכון, לא לכל אחד זה מתאים. יש בנות שיהיו אלופות בהתנדבות בבתי חולים ויש בנות שיהיו אדירות בלהדריך טיולים או בעבודה עם ילדים בעלי מוגבלויות או בתנועת נוער. כמו שלא כל הגברים יכולים להיות לוחמים, יש כאלה שיעשו את כל מה שאמרתי קודם על הצד הטוב ביותר: מחשבים או מודיעין או לסדר טפסים או לארגן את הלו"ז - הכל חשוב! תנו לנו את האופציה לבחור מה שמתאים לנו, אל תסגרו לנו את האפשרויות בגלל המגדר.

אז איפה היינו? בפלוגה בירושלים - ומשם לקורס סמלים. אז, לפני 20 שנה, עוד היינו מעטות. חזרנו משם לירושלים ואז לקורס קצינים, כולל חתימה על קבע, ושוב בחזרה לאותה פלוגה בירושלים. הייתי חייבת להוכיח את עצמי שוב ולסגור מעגל.

בגיל 21 התחתנתי ועשרה חודשים אחרי נולדה חרות, בתנו הבכורה. יצאתי לחופשת לידה, האמת בלי מחשבה רצינית לחזור למג"ב. אני ובעלי רצינו להקים יישוב, הוא רצה נוף צהוב, אני רציתי נוף ירוק. אז הוא עבד עליי כרגיל ואמר לי: "בואי ננסה בנגב. לא ילך - נלך לגליל, לצפון השומרון, לאן שתרצי". בסופו של דבר, אחרי מספר גלגולים, הקמנו יחד עם עוד כמה משפחות מדהימות ובסיוע של תנועת "אור" את היישוב הקהילתי הדתי הראשון ברמת הנגב - מרחב עם. כיום הוא מונה כ־80 משפחות ויש בו אפילו בתי קבע.

כשאמרו לי שאני יכולה לחזור למג"ב ירושלים, לא כל כך רציתי לאור הקשיים הכרוכים בכך. אני אוהבת מאוד את ירושלים אבל קצת בעייתי לאמא לשרת רחוק מהבית. כשחרות הייתה בת שמונה חודשים הציעו לי לחזור לאותו תפקיד אבל במועצה האזורית בנגב. אחרי לא מעט התלבטויות החלטתי לחזור. לחזור לאנשים, לחזור למשימות ולחזור לעשייה הביטחונית שכל כך מחזקת אותי.

גיליתי מג"ב קצת אחר, גזרה שונה, תושבים אחרים, אוכלוסייה והתייחסות אחרת ומאז אני כאן, קרוב לבית. מכירים את המכתש? ואת בקעת צין? מדהים! יש לנו את זה כאן ליד הבית. ואני ממליצה לכל מי שגר באזור יפה כזה, לקחת לעצמו חמש דקות ביום ולנשום את הנוף. זה יכול לסדר אותך לכל היום.

גיליתי שיש עוד מלא גורמי אכיפה, למשל השיטור הקהילתי - בהתחלה חשבתי, "מה קשור לוחמים לגן ילדים?" - והיום אני הכי מאמינה בזה. להפגיש מהגיל הרך את הילדים עם הלוחמים והשוטרים, להראות להם את האדם שמאחורי המדים ולהסביר להם את החוק במילים שלהם. אם גרמנו לילדים לחגור חגורת בטיחות או להיזהר בכביש, ואם חשפנו את הילדים הגדולים יותר למפגש בלתי אמצעי עם שוטר בבית הספר היסודי, אז כנראה שתרמנו רבות לחינוך שלהם ולהיותם אזרחים שומרי חוק בעתיד. ואם מנענו מנער או מנערה לשבת על הברזלים או להידרדר לפשע - הרווחנו. ואם הפכנו להיות הכתובת לסכסוכי שכנים ולתסבוכות - אז הצלחנו. זאת הזדמנות להודות למתנדבים הנהדרים שלנו שמצטרפים אלינו בימים ובלילות ועוזרים לנו בשמירה על הבית.

בין לבין ילדתי עוד כמה ילדים, תואר ראשון ושני ובעיקר נהניתי מהחיים. הטיפ שלי לכל האמהות באשר הן: אמא טובה זאת אמא שטוב לה. אנו הנשים יכולות לבחור מה אנחנו רוצות לעשות, ואם הבחירה היא קרבי אז קדימה אחותי - תתגייסי! ב־20 שנה שבהן משולבות הלוחמות במג"ב הן נמצאות בחזית העשייה והלחימה. ראינו את זה רק בתקופה האחרונה שבה הלוחמות היו אלו שמנעו פיגועים והצילו חיי אדם. שלא יספרו לנו על הסיטואציה הבלתי אפשרית של שירות משותף, גבר ואישה. היא קיימת בעוד הרבה מקומות. אז נכון שיש לא מעט אתגרים ואולי בעיות אבל למדנו להתמודד איתם ולנטרל אותם. אתם מוזמנים לבוא ולראות איך עושים זאת ובהצלחה יתרה.

תעשו את מה שעושה לכן טוב, תבנו, תחייכו ואם תעשו סדר עדיפויות נכון אז גם תספיקו לעשות את הדברים החשובים באמת.