היישר לספרי ההיסטריה

יש רגעים שאתה שואל את עצמך בשביל מה בכלל צריך לקחת כדורי מרץ, או כדורים נוגדי דיכאון, אם בסופו של דבר מה שבאמת קובע את מצב הרוח זה הכדורגל. הרי אין שום חומר כימי שמשתלט על הגוף ברגעי השפל או השיא כמו זה שזורם בגופם של אוהדים מושבעים.

 תשאלו את הקטאלונים. במשך השבועות האחרונים הם כמעט ונפרדו מעידן הזהב של קבוצתם והלכו עם הראש באדמה. כל מה שהיה צריך כדי להחזיר את השמש לזרוח מעל הדשא הנוצץ של אצטדיון קאמפ נואו, הוא ניצחון אחד בלבד. אבל איזה ניצחון.

ברצלונה עשתה את הבלתי ייאמן, נגד כל הסיכויים, ולמורת רוחם של כל אלה שחשבו שסוף־סוף תם עידן. תכל'ס, זה בדיוק מה שאתה מצפה מקבוצת הכדורגל שלך, כלומר, אם אתה רגיל לסטנדרטים של ברצלונה.

14 בפברואר 2017, יום התבוסה לסן ז'רמן 4:0 במשחק הראשון של שמינית גמר ליגת האלופות, נרשם בספר ההיסטוריה של המועדון כיום השחור. לדעת פרשנים, הבעיה בקבוצה לא הייתה רק ירידה פיזית או חולשה מנטלית, אלא שילוב של שתיהן. מאז ההתפרקות בפריז עיקר האתגר היה בראש של השחקנים, בניסיון להביס את הסטריאוטיפ שדבק בהם. ניצחונות הליגה מול ספורטינג חיחון, 1:6, ומול סלטה ויגו, 0:5, החזירו קצת את הצבע ללחיים. זו הבארסה שאנחנו מכירים. בטוחה בעצמה, מאוזנת ובמלוא עוצמתה.

בימים שקדמו לגומלין נגד פ.ס.ז' שלטה ברחוב השאלה: "יהיה מהפך או לא?" ברכבת התחתית, בברים, או בארוחות משפחתיות, כולם חזרו על אותה מילה: "לה רמונטדה" (המהפך) ובאפשרות שהיא תתממש. ערב המשחק אמר החלוץ לואיס סוארס שהסוד להצלחה טמון בסבלנות. וסבלנות הייתה. או־הו, כמה שהייתה. השער שהכריע את ההתמודדות הכפולה הובקע בדקה ה־95.

"זה היה ערב אדיר. אני חבר מועדון ברצלונה כבר 40 שנה, מאז 1974 שבה הגיע יוהן קרויף. המשחק הזה הוא ללא ספק אחד המרגשים שאני זוכר", אומר לי בבוקר שאחרי צ'אבי פוג'דו, 63, בעלים של בר ברצלונאי שאירח ערב המשחק אוהדים רבים. "הייתה אמונה. אם הצרפתים הצליחו להבקיע ארבעה שערים, אז למה אנחנו לא? זה קשה, אבל אפשרי".

בחודש שעבר מצב הרוח של פוג'דו היה כמובן שונה לגמרי. מאז ההפסד הצורב בפריז הוא וחבריו התנדנדו בין כעס, אכזבה ותקווה. אפילו ברביעי בערב עוד היו כאלה שלא הצליחו להתנקות מהמרירות. "אחרי הגול של פ.ס.ז' שקבע 1:3 היו לקוחות שקמו והלכו. הם היו בטוחים שזה נגמר". אבל גם בלי קטני האמונה, את הלילה סגרו פוג'דו ואחיו מאוחר מהרגיל. "אחרי המשחק הייתה פה חגיגה. לקוחות הגיעו אלינו ישירות מהקאמפ נואו. פתחנו יין, שרנו. אנחנו באווירה של אליפות".

האופוריה נמשכה גם אתמול בבוקר ובמהלך שיחתנו פוג'דו לא מפסיק לברך לשלום את הקליינטים ולהחליף חוויות על ההצגה של אתמול. מי פרש באמצע, מי האמין בנס, ואם ניימאר הוא המחליף העתידי של מסי. היו גם מי שוויתרו על הקפה של הבוקר והתחילו ישר בכוס קאווה. "האמת שכמעט הלכתי לישון, הייתי בטוח שזה אבוד", הודה בפניו לקוח קבוע תוך כדי שהבועות נמזגות לכוסו.

אז מה סוד הקסם? איך ביצעה הקבוצה את המהפך הענק? לדברי ג'ורדי סגורה, פסיכולוג מומחה ונשיא העמותה הקטאלונית לפסיכולוגיה של הספורט, המפתח להצלחה הוא ביטחון עצמי: "בכל תחומי הספורט, לא רק בכדורגל, לאמונה העצמית יש משקל רב. כל אחד שמאמין בעצמו יצליח להגיע ליכולת 100%. הפקטור האמוציונלי המשותף בין האוהדים, המאמן, ההנהלה והשחקנים הצליח לעשות את העבודה. אמונה לא מספיקה כדי להביא לניצחון, אבל חוסר אמונה בהחלט מביא לכישלון. הייתה תחושה שזה אפשרי וכולם נדבקו בה. כשאתה רואה שכל השחקנים מתחזקים, גם השחקן הספקני ביותר יתחזק אישית".

והשינוי בלט במגרש. "ראינו בארסה אחרת", מסביר אנחל פרס, כתב העיתון מונדו דפורטיבו. "המוטיבציה השתנתה, והם הגיעו מוכנים להתמודדות. ההחלטה של אנריקה לא להמשיך בעונה הבאה שיחררה קצת לחץ. גם השינוי בגישה הטקטית, חיזוק מרכז השדה, דגש על ההגנה וסינכרון בין השחקנים הוכיח את עצמו".

מלבד השחקנים, ובראשם ניימאר שהציג את משחק חייו, המנצח הגדול הוא לואיס אנריקה שספג לאחרונה לא מעט ביקורת. לכתב הטלוויזיה שראיין אותו מיד אחרי שריקת הסיום ושאל על הדמעות שזלגו מעיניו, ענה אנריקה בקרירות: "אלה לא היו דמעות, אלא טיפות זיעה". את הניצחון הוא הקדיש לאוהדים, "בעיקר לאלה שתמכו בנו ברגעים הקשים, אחרי התבוסה בפריז", והוסיף בנימה של שביעות רצון: "רוב הקהל נשאר עד הסוף. מי שהלך קודם, מצטער, הפסד שלו. זה המשחק שבו ראיתי את האיחוד המושלם בין הקבוצה לאוהדים".

דניל אנידג'אר, אוהד ברצלונה, לא ישכח כמו רבים את הלילה הזה. "המתח היה מטורף והאופוריה אחר כך בלתי אפשרית לתיאור", הוא מספר בוקר אחרי. "זה המשחק הכי מרגש ועוצמתי שאני זוכר. אנשים לא רצו לעזוב את האצטדיון". על הטענות נגד השופט הוא אומר: "יגידו מה שיגידו. בארסה ניצחה כי הגיע לה. שורה לפניי ישב בחור צרפתי שנחת בעיר במיוחד למשחק. אחרי הגול האחרון הוא הסתובב אלינו עם מבט מאוכזב בעיניים, לחץ לי את היד ואמר 'עשיתם את זה', וזו השורה התחתונה".

מי ששמע בפעולה את ג'רארד רומרו, שדר הרדיו של התחנה המקומית Cadena SER, יכול להבין את עוצמת ההתרגשות. כשהוא חנוק מדמעות של אושר, מילמל רומרו שוב ושוב לתוך המיקרופון: "אני אוהב אותך סרג'י רוברטו, אני אוהב אותך סרג'י רוברטו".

רומרו (33) לא הצליח לעצור את דמעותיו. השער המכריע של רוברטו שבר אותו נפשית במובן הטוב של המילה. "זו הפעם הראשונה שאני מגיב ככה", הוא מספר וצוחק 12 שעות אחרי, "זו הייתה התפרצות רגשות. המתח, התוצאה וסרג'י עצמו שעבורי הוא שחקן מאוד מיוחד. בחור מפה, שגדל במועדון, הבטחה גדולה לעתיד".

התקף הבכי ארך לדבריו לפחות חמש דקות. "ברגע מסוים הייתי צריך לקחת את עצמי בידיים כי הייתה לנו תוכנית מיוחדת ממש אחרי המשחק". הוא ועמיתיו עברו למשדר הסיכום והצליחו להעלות על הקו מאזין מיוחד במינו: סרג'י רוברטו בעצמו. "השמענו לו את ההקלטה. הוא ממש נפל מצחוק. סיפר שמעולם לא אמרו לו כל כך הרבה פעמים רצוף: 'אני אוהב אותך'", מתמוגג רומרו.

מהר מאוד הפכו דקות השידור שלו לוויראליות: "היום קיבלתי אלפי הודעות מאנשים שאמרו לי שהתרגשו איתי וממני. זה רגע שאתה לא חושב, אלא יוצא ספונטני ממך, מבפנים. זה מה שיפה ברשת החברתית, תוך שנייה סיפור אישי שלך מקיף את כל העולם".

אחרי השידור יצא רומרו עם עמיתיו לבלות ומלהט הרגשות הצליח לעצום עין רק בשש בבוקר. אתמול בשמונה כבר היה על שוב הרגליים. כמו לא מעט ברצלונאים, גם הוא וחבריו לתחנת השידור עשו התערבות: "החלטנו שאם בארסה תיקח, נצא להליכה ברגל מהכפר שלנו עד כנסיית המונסראט. זה בערך שישה קילומטר הליכה. אנחנו מזמינים את כל המאזינים. נארגן צעדה משותפת באחד מימי השבת הקרובים".

דקות בודדות אחרי שסרג'י רוברטו השלים את הסנסציה, פרצה החגיגה את גבולות הקאמפ נואו לרחובות ברצלונה כולה. גם בשכונת מגוריי הרגועה יחסית נשמעו שאגות מהדירות שממול והתמזגו עם אלו שאצלנו בסלון. שדרת הראמבלה בעיר הפכה תוך זמן קצר לשידור חוזר של חגיגות האליפות. עדיין מוקדם מדי לחרוט את שם המועדון על גביע ליגת האלופות האירופי 2017, אבל מהפך כזה מצדיק לבדו את עוצמת השמחה. אוהדים רבים מילאו את השדרה וטיפסו על המזרקה הקטנה, שנראית יותר כמו ברזייה של בית ספר. לשאגות ההערצה לבארסה וקריאות הגנאי לפ.ס.ז' וכמובן גם ליריבה המיתולוגית ריאל מדריד, התווספו צופרי המכוניות שהידהדו באוויר. המשטרה המקומית, שבדרך כלל נערכת לאירועים כאלה מראש ומפנה את אזור החגיגות מרכבים, הגיעה הפעם לשטח באיחור קל, כשהחגיגה כבר הייתה בעיצומה.

ביום שאחרי, בתשע בבוקר, בדוכן השכונתי ברחוב מגוריי, כבר נמכרו חצי מהעותקים של עיתון הספורט הקטאלוני מונדו דפורטיבו. "עד הצהריים אני מאמין שכבר לא יישאר לי אף גיליון", אמר בחיוך חואן בעל הדוכן.

ככה זה כשעושים היסטוריה.

ניימאר כבר הכל | אורי קופר

"הם הבקיעו ארבעה שערים, אז אנחנו נבקיע שישה". זה נשמע כמו משפט שאמר אחד השחקנים בדיעבד, אולי בניסיון להעביר את התחושות וההכנה המוקדמת, אבל לואיס אנריקה, מאמן ברצלונה, קבע את האמירה הזו יממה לפני שהקבוצות עלו לדשא.

אין כמעט אנשי מקצוע שהיו מעזים לדבר ככה. אנריקה אולי הרגיש משוחרר יותר אחרי שהודיע שיעזוב את ברצלונה בתום העונה, אבל הבסיס לדבריו הוא העוצמה שצברה בארסה בעשור האחרון. עשור שבו הפכה מאחת הקבוצות הגדולות בעולם למגה־קבוצה, למפלצת. אחרי שפריז ניצחה 0:4 במשחק הראשון נשמעה הקלישאה "אם מישהי יכולה לחזור מזה, זו ברצלונה", והסיבה שהאמינו בכך היא לא יכולת הקבוצה הנוכחית אלא הכוח התודעתי שצברה.

מדובר בתוצאה היסטורית, אבל היא לא הגיעה בזכות כדורגל היסטורי. הגדולה של ברצלונה היא הכנסת הפאניקה אצל היריב. השערים הראשונים – יציאה רעה של השוער, אחד עצמי, החלקה שהובילה לפנדל – הגיעו בזכות רצף שקשוקי רגליים. פאניקה. מהדקה ה־85 ועד תום תוספת הזמן שחקני פריז העבירו רק ארבע מסירות, שלוש מהן בבעיטת פתיחה אחרי שער של ברצלונה. פאניקה של הפאניקה.

זה מהפך שלא הראה דווקא את חוזקתה של ברצלונה כ"קבוצה" אלא את עוצמתה כ"מועדון".

שבע דקות ו־16 שניות, זה הכל. שבע ורבע דקות עברו מהרגע שהבעיטה החופשית של ניימאר הפכה לשער שהרגיש כמו פרס ניחומים קטן, ועד שהברזילאי בישל לסרג'י רוברטו את השער שהביא את הפרס הגדול באמת. מעולם לא ראינו קאמבק כזה. לכו תדעו מתי נראה. רבים ביקשו להשוות בין שיגעון השבוע למה שעשתה מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן בגמר לפני 18 שנים.

מה יותר גדול? ההיסטוריה מראה שיש יותר מקרים של שני שערים בתוספת זמן (כמו אצל יונייטד) מאשר שלושה מהדקה ה־88 והלאה, כך שמבחינת הסנסציה חזינו עכשיו במהפך הגדול מכל. אבל יש דבר אחד שמעיק על גודל הדרמה.

השם הוא דניז אייטקין, השופט. פנדל גבולי שאולי היה צריך להישרק לטובת הפריזאים, פנדל שכן ניתן לברצלונה לשווא (השני, בפנדל הראשון הייתה עבירה על ניימאר), בעיטה חופשית שהובילה לשער, אבל נדמה שלא הייתה צריכה להישרק. הרבה כוכבים היו על המגרש שלשום ועל אייטקין דיברו יותר מכולם.

כל אלה עוררו את תיאוריות הקונספירציה הנוגעות לעזרה לברצלונה, שצריך לומר שיש להן על מה להישען. מפגשי עבר של בארסה מול אינטר וצ'לסי הם הדוגמאות המובילות. הפעם הדבר היחיד שצריך להפריע באמת הוא הפנדל השני – שאר האירועים גבוליים ונסלחים. האם הטעויות פוגעות, אצל האוהד הניטרלי כמובן, בתחושות לגבי ההישג הנדיר? כן. האם זה עדיין הישג בלתי נתפס? גם פה התשובה היא "כן".

ליונל מסי הבקיע שער אחד, בפנדל, אבל כשברצלונה זכתה לפנדל נוסף ניימאר קיבל את האחריות וכבש. באותו רגע היה אפשר להרגיש כאילו יש פה טקס העברת הלפיד. פעם רונאלדיניו העביר אותו למסי, עכשיו מסי לניימאר.

זה לא הסיפור המדויק, אלא אולי העברת לפיד חלקית. מסי היה אמנם בחזקת נעלם בשני המשחקים, אבל נמצא בעונה מעולה. פשוט צריך להבין שלניימאר יש היום חשיבות לא פחותה. בנוסף לכישרון ברגליים יש לו קור רוח ואופי, כאלה מהסוג שדרוש לביצוע מהפך שייזכר לתמיד.