"ניסו לרצוח את הילד שלי"
מורדי אלון הפך את קידום תרבות הספורט למפעל חייו. הוא הקים הוצאה לספרי ספורט לנוער שחינכה אלפי ילדים להתחרות ולעודד בהגינות ולהתרחק מאלימות ביציעים. אבל השבוע משהו בו נשבר: בנו נדקר בגב ובראש בסיום משחק כדורעף במארב מתוכנן של אוהדי מכבי תל־אביב. "היו שם שלושים איש שקפצו בסכינים שלופות במטרה להרוג. אמרתי שלי זה לא יקרה וזה קרה, כמעט איבדתי ילד"
מישהו ניסה לרצוח את הבן שלי", אומר העיתונאי והמו"ל לשעבר מרדכי אלון. "זו לא הייתה קטטה, זו לא הייתה תגרת אוהדים. זה היה ניסיון לרצח פר אקסלנס. היו שם 30־20 אנשים שקפצו עליו בסכינים שלופות במטרה אחת — להרוג. אחד שיסף לו את הראש, מהמצח ועד מאחורי קו האוזן. השני תקע לו סכין בגב. ועל מה אנחנו מדברים בסך הכל? על משחק של קבוצת נשים בכדורעף!"
מארב אוהדים
גם בסטנדרטים של אלימות הספורט בישראל, האירוע שהתרחש ביום רביעי האחרון ברעננה שבר שיאים. באותו ערב התקיימו משחקי גמר גביע המדינה בכדורעף, לגברים ולנשים. במשחק הגברים, שנערך בשעה מוקדמת, הפסידה מכבי תל־אביב למטה אשר. מיד אחר כך נפתח משחק גמר הנשים, שבו ניצחה מכבי חיפה את הפועל כפר־סבא.
זה היה יכול להסתיים כעוד ערב מוצלח לספורט הישראלי. אלא שלאחר המשחק, בעוד אוהדי מכבי חיפה עושים את דרכם החוצה מהאולם, התנפלה עליהם חבורה של צעירים, ככל הנראה אוהדי מכבי תל־אביב, שהמתינו במשך שעות חמושים בסכינים ובמקלות לאוהדי חיפה שייצאו מהאולם. "זה היה מפחיד", מספר אדם שהיה עד לאירוע. "היה מדובר בחבר'ה בגילאי ה־20 עד 30, כולם לבושי שחורים, חלקם עם קפוצ'ון על הראש. הם עמדו צפופים, עם מקלות ביד. המנהיג שלהם חבש קסדת אופנוע, וכולם פשוט המתינו במארב לאוהדי מכבי חיפה שיצאו מהאולם. זה היה מראה הזוי, ככה באמצע העיר. הם צעקו, 'הנה באים הקופים הירוקים' (כינוי לאוהדי מכבי חיפה, א"א) ואז התחילו לרוץ. ניסיתי להזהיר את אוהדי מכבי חיפה, אבל לא עברו עשר שניות והם התנפלו עליהם".
תוצאת התקיפה הייתה קשה: שישה פצועים מקרב אוהדי מכבי חיפה, שחלקם הובהלו באמבולנסים לבית החולים. "חזרתי לאולם וראיתי אנשים פצועים", ממשיך אותו עד ראייה. "חתכים מאוד רציניים. אחד עם חתך בגב, אחר דימם מהראש".
אחד מאותם פצועים הוא בנו בן ה־18 של מרדכי (מורדי) אלון. דווקא מרדכי אלון, מי שעשה קריירה מלחבר בין ספורט לתרבות, מי שבמשך 35 שנים הולך בכל שבת למגרש הכדורגל, שהפך את כל משפחתו לאוהדי ספורט מושבעים שרואים בכדורגל מקור לאהבה, לא לאלימות. "אני מיואש", אומר אלון. "זה מקומם כאב וכאוהד ספורט. נחצה הגבול בין הנאה מספורט לבין פחד. ובעיקר, נוצר חוסר אמונה גדול שמשהו פה יכול להשתנות. גם אני אמרתי שלי זה לא יקרה, וזה קרה. כמעט איבדתי ילד".
"וואו, הבן שלי שם"
אלון הוא כל כולו איש של ספורט. לפני כמה שנים הקים את הוצאת "גלורי", שעשתה מהפכה בתחום ספרות הספורט לנוער. ההוצאה פירסמה את סדרת הספרים המקורית "העשיריה הפותחת", שליוותה חבורת נערים שהקימה קבוצת כדורסל משלה, זכתה להצלחה גדולה ואף תורגמה לאנגלית. במסגרת ההוצאה תורגמו לעברית גם סדרת הנוער "חבורת הכדורגל הפרועה" וספרי ספורט רבים אחרים.
אלון הוא גם אוהד ותיק של קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה, כזה שגרר לתוך העניין את כל משפחתו. "בבית, כולנו אוהדי מכבי חיפה בכדורגל", הוא אומר. "שני הבנים שלי הם בעלי מנויים, אני בעל מנוי, וקיוויתי שגם הבת הקטנה שלי תהיה מנויה בשנה הבאה. עכשיו אני לא יודע. אני יכול להגיד לך שלא בא לנו יותר ללכת למשחקים".
קשה להאשים את אלון. ביום רביעי האחרון, כאמור, נערך גמר גביע המדינה בכדורעף. כדורעף הוא ענף שסובב סביב אהבה אמיתית לספורט, והאווירה, בין האוהדים וגם בין הקבוצות, חברית וספורטיבית. אלימות אינה חלק מהעניין. איגוד הכדורעף ניצל את העובדה שהמשחק נערך ביום האישה הבינלאומי כדי להפוך את משחק גמר הנשים לחגיגה של ספורט. מאות אוהדים שהגיעו ליציעים מצוידים בדגלים ובתופים סיפקו תפאורה הולמת למשחק שהתנהל כולו באווירה מצוינת.
אלא שהאירוע המכוער שהתרחש בסוף המשחק הסיט את הפוקוס לכיוון אחר לגמרי. כמה שעות קודם לכן יצא בנו של אלון למשחק הכדורעף עם כמה חברים, כולם אוהדים שרופים של מכבי חיפה. "אמרתי לבן שלי, 'מה השלב הבא? תעודדו את מכבי חיפה בקריקט?' אבל בתוך תוכי חשבתי שזה מקסים, ראיתי בזה אקט מדהים של אוהדים שנוסעים לעודד מחלקה אחרת שנושאת את סמל המועדון. היה בזה משהו יפה ורומנטי".
אלון לא תיאר לעצמו כיצד יסתיים הערב. הוא עצמו צפה במשחק הכדורגל של ברצלונה מול פריז סן־ז'רמן בליגת האלופות, שהסתיים כידוע ב־1:6 סנסציוני. "ואז עברנו משיא ספורטיבי וריגוש עצום לשפל המדרגה", הוא אומר. "אחרי המשחק הייתה מהדורת חדשות קצרה בערוץ הספורט וסיפרו מי זכה בגמר הגביע בכדורעף, ובכמה מילים הוסיפו שבסיום המשחק התרחשה קטטה. אמרתי לעצמי, 'וואו, הבן שלי שם. אבל זה בסדר, לא יקרה שום דבר, הוא לא מאלה שהולכים מכות'".
לאחר חצות קיבל אלון טלפון שבישר לו כי בנו פצוע ונמצא בבית חולים. "הדבר הראשון שעובר לך בראש זה 'לא יכול להיות'. אתה מגדל את הילדים לאהבה לספורט, לקבלה של היריב. אני חושב שמעולם לא הוצאתי קללה מפי במשחק כדורגל. ואז הילד מגיע הביתה אחרי שהובהל לבית החולים ונתפר על ימין ועל שמאל, ילד שרק עכשיו מלאו לו 18, שסיים את הבגרויות, הילד הכי עדין ורגיש שאני מכיר, ופתאום הוא שבור".
בנו של אלון מסרב לספר מה בדיוק התרחש באותו ערב. "הבנתי רק שהוא היה באירוע מאוד קשה ומאוד אלים, עם מראות לא קלים. הוא בעיקר מכונס בתוך עצמו. מאנשים אחרים שהיו עדים לאירוע שמעתי סיפורי זוועה".
מה מצבו כעת?
"הוא לא בסכנת חיים. יש לו צלקת מכוערת בראש וכאבים עזים בגב כתוצאה מהדקירה ומהבעיטות שספג".
"משהו נשבר בקרבנו"
למחרת האירוע ניסתה משפחת אלון להרים את עצמה מהקרשים, ללא הצלחה. "הלכנו פה בבית כאילו אנחנו אחרי פיגוע. לא הוצאנו הגה. הבנתי שאם אני לא כותב ולא משתף, אני פשוט אתפוצץ". אלון ניגש למחשב וכתב פוסט בפייסבוק, שהיכה הדים. "הבן שלי יצא לאירוע ספורט הכי תמים שניתן להעלות על הדעת ולא חזר בחתיכה אחת", כתב. "אני לא יודע אם עמדתם פעם במצב הזה. לראות את ילדכם, בשר מבשרכם, מושפל, עצוב, מצולק. אני ממליץ להורים שביניכם לחשוב פעמיים בכל פעם שילדכם יצא מדלת ביתכם לצפות במשחק כדורגל, כדורסל או — לא ייאמן — כדורעף נשים".
אלון מפנה אצבע מאשימה כלפי מועדון הכדורגל מכבי תל־אביב, שעד רגע זה לא הוציא הודעת גינוי לאירועים הקשים ברעננה. "קבוצות הכדורגל פוחדות מהגרעינים הקשים של האוהדים", הוא אומר. "הרי כולם יודעים מי הם אותם אוהדים שביצעו את הלינץ' הזה. אלו אותם שמות של עבריינים, רק המקרים משתנים. מבחינתי מכבי שותפים לפשע לא פחות מהדוקרים עצמם. אנחנו מתעסקים פה עם חבורה של רוצחים. אני אומר להם — תתביישו לכם. תמשיכו לגדל בקרבכם את הרוצחים האלה, את הסכינאים האלה. קבוצות הכדורגל מעלימות עין מהחוליגנים שצומחים בקרבן, וגם ההורים כנראה לא ממש יודעים מה הילדים שלהם עושים בשעות הלילה. זו התבהמות של החברה שלנו, שפשוט כל פעם ממציאה סף חדש".
הבן שלך ימשיך ללכת למשחקים?
"אני הולך 35 שנה לכדורגל. מעולם לא עמדתי בסיטואציה שמישהו ניסה לתקוף אותי או לאיים עליי. אולי פעם הייתה בושה יותר גדולה. אולי פעם אנשים היו מחפשים מטרות נידחות. עכשיו, האינסטינקט הראשוני שלי היה לא ללכת יותר לכדורגל. לאפסן את המנויים לעד ולהתנתק, אפילו שזה חלק גדול מעולמי. משהו נשבר בקרבנו. הבן האמצעי שלי שהוא רק בן 15 הוכה בהלם. אני מקווה בשבילו ובשבילי שנמשיך ללכת, כי אסור לתת לחבורה קטנה של רוצחים לשנות לנו הכל. היינו פה לפניהם, חובבי ספורט אמיתיים, ואולי נהיה אחריהם". •
לפנייה לכתב/ת 
