העולם המופלא
גם ברגעיו החלשים, Torment: Tides of Numenera עדיין מעניין יותר מרוב המשחקים בשוק
המשחק הזה אולי החל את דרכו באתר גיוס ההמונים קיקסטרטר לפני ארבע שנים, אך שורשיו נטועים הרחק בעבר. מדובר בהמשכו הרוחני של Planescape: Torment מ־1999, ששאב ממנו השראה כה רבה עד שהתוצאה היא לפעמים אנכרוניסטית, במובן החיובי של המילה.
המושג "משחק תפקידים" התפתח מאוד מאז 1999, וכיום יישומו עלול להיראות מיושן למדי. לא מדובר במשחק יפה במיוחד, ונקודת המבט האיזומטרית (מבט מלמעלה ומהצד) היא לא שיא האופנה כיום. הוסיפו לכך גם המון — באמת המון — טקסט באנגלית, ותקבלו חוויה שכמעט לא רואים כבר על מסכינו (Divinity הוא היוצא מהכלל, אבל בעוד הרבה מובנים).
אל המשחק הזה באים בגלל העלילה שלו, ובגלל ה"משחקיזציה". קחו, למשל, את מערכת הקרבות (אין הרבה קרבות במשחק, אגב). ראשית, כמעט תמיד תוכלו לנסות להימנע מלחימה, בעזרת שיחת פיוס עם האויבים, בסיוע שקרים ומזימות, או פשוט בבריחה. ואם כן תחליטו להילחם אבל תפסידו, אין זה אומר שתצטרכו להתחיל מחדש. שודדים תוקפים אתכם כדי לחטוף אתכם? הפסד רק יגרום להם להשלים את מלאכתם, ואתם תגיעו לסיטואציה אחרת.
הקרבות עושים שימוש במערכת תורות, וכוללים כמה מכניקות מעניינות, כמו האפשרות לדבר עם האויבים במקום לתקוף אותם, או ניסיון להפחיד אותם. זה קצת כמו הוספת ממד שלישי למערכת שבדרך כלל היא מאוד דו־ממדית. טבעי מאוד, והגיוני מאוד, אך בו בזמן גם חדשני.
נקודת החולשה הגדולה ביותר של המשחק היא סיפור־העל שלו, שמתחכם יתר על המידה ולכן נראה פחות טבעי מהסיפורים הקטנים יותר, שמאכלסים את העולם. אבל גם ברגעיו החלשים הוא עדיין מצליח להיות מעניין יותר מרוב המשחקים שנמצאים בשוק כיום. אם רק תגיעו מוכנים לכך, שכאן משחקים כדי לשאוב הנאה מהסיפור ומהעולם שנבנה עבורכם, לא מאקשן או גרפיקה מרהיבה.
לפנייה לכתב/ת 
