"הסרטן עזר לי להוריד את אחרוני האזיקים"

לפני 6 שנים חלה קארים ראשיד בסרטן. מקרה קשה במיוחד. הרופאים לא נתנו לו הרבה סיכויים להחלים ובשלב מסוים הוא די השלים עם מותו. איכשהו, אחרי 4 שנות טיפולים, הוא יצא מזה. “אני בריא לגמרי”, הוא אומר, נראה מצוין ואכן בריא לגמרי, “אבל ההתנסות הזו גרמה לי להרגיש מה זה להיות גם חי וגם מת, כי בעצם השלמתי עם המוות. ידעתי שתיכף לא אהיה כאן, וכשאתה מקבל את העובדה הזו אתה מבין עד כמה מוזר העולם הזה וכמה אנשים לא באמת חיים את החיים, אלא רק מנסים לעמוד בציפיות של אחרים. הייתי אדם די חופשי עוד לפני המחלה, אבל מאז שהחלמתי הסרתי את אחרוני האזיקים”.

כשמביטים על ראשיד, בן 56 ונראה הרבה פחות, אי אפשר שלא להאמין לו. אחד ממעצבי־העל הבולטים ובעיקר המקוריים בעולם נראה כמו אחד העיצובים שלו. לבוש תמיד בלבן עם אקססוריז ורודים, ציפורניים תמיד עם לאק ורוד, קעקועים אלגנטיים, זה נראה כאילו אפילו הגרביים הם משהו שהוא מקדיש לו מחשבה רצינית בבוקר. החממה שלו בצ’לסי היא אופן ספייס רוחש מעצבים צעירים ופריטים שהוא עיצב, החל מסוללות לטלפון סלולרי, דרך בקבוקי בשמים, עבור במנורות לילה ועד צילומי מלונות ומבנים ב־49 מדינות. הוא זכה ב־300 פרסים, ורשימת הלקוחות שלו כוללת בין היתר את Samsung, Kenzo ו־Hugo Boss. בקיצור, קארים ראשיד הוא חתיכת תותח, והוא גם אוהד גדול של העיר תל־אביב ותמיד רצה להרים בה פרויקט, ועכשיו זה סוף־סוף קרה.

מלון פוליהאוס בעיצובו של ראשיד בכיכר מגן דוד

POLI HOUSE (פוליהאוס), מלון בוטיק בן 40 חדרים בכיכר "מגן דוד", הצמודה למדרחוב נחלת בנימין ולרחובות שינקין וקינג ג'ורג', הוא הצעצוע החדש של ראשיד, שקיבל לידיים בניין באוהאוס אייקוני שנבנה ב־1934 והפך אותו למלון סופר־טרנדי, שגם סוגר עבורו מעגל. “לפני הרבה שנים היה לי פרויקט בתל־אביב”, הוא מספר, “בניין נחמד שכבר עמד לפני התחלת בנייה, ואז הקליינט התחרט. זה היה מאכזב, אבל תמיד רציתי לחזור ולעשות משהו בעיר הזו, אני מאוד אוהב אותה ונהנה מכל ביקור בה”.

איך קיבלת את הג’וב?

“קיבלתי אימייל”, הוא מחייך. “ככה מגיעות רוב העבודות שלי, מישהו שולח מייל ואומר שהוא רוצה לבנות משהו, זה לא כזה מסובך איתי. נסעתי לתל־אביב והם הראו לי בניין באוהאוס יפהפה. זה התחום שלמדתי, זו המומחיות שלי, אבל עברו הרבה שנים מאז שהתעסקתי עם באוהאוס והיה נחמד לחזור לזה”.

איך אתה יודע שיש לך מה לעשות עם מבנה כזה או אחר?

“הבעיה שלי היא שאני רואה פוטנציאל בכל דבר, למרות שאני יודע שזה לא נכון במציאות. בדרך כלל ההחלטה אפילו לא קשורה לזהות הפרויקט, אם זה מנורת לילה או בניין, מה שחשוב זה לדעת שהקליינט רוצה לעשות משהו מודרני, שתהיה לו השפעה חברתית, שיעשה איזה שינוי. אני לא מעוניין בסתם משהו גנרי. אם מדובר באנשי עסקים טובים, כנים, שבאמת רוצים לעשות משהו נהדר, אני בפנים”.

המטרה: לעשות לאנשים נעים

ראשיד הוא מעצב יוצא דופן מהרבה בחינות, אחת מהן היא היותו מאוד פרגמטי ונטול פוזה. כלומר, יש עליו חתיכת פוזה, אבל הוא לא חושב שהאגו שלו הוא הדבר הכי חשוב בעיצוב מוצר. “אני פרקטי, אני רוצה לעשות משהו שעובד”, הוא אומר, “אני נמצא הרבה במלונות ובכל פעם נדהם עד כמה מעט דברים ממש מיועדים לגרום לאדם להרגיש טוב. כשאני אומר שינוי חברתי, לזה אני מתכוון - לעשות משהו שיאפשר לאנשים לחיות באיכות חיים גבוהה יותר. ב־30 השנים האחרונות שכחנו מהאג’נדה הזו, אנחנו יותר דואגים לסטייל ופחות לפרקטיקה. את המלון הראשון שלי עיצבתי לפני 16 שנה באתונה. ניסינו לעשות משהו שיהיה מקורי, אבל שגם יתפקד. אני רוצה שכאשר אנשים עוזבים את המלון, הם יזכרו שהיה להם נעים בו”.

אז אתה לא יוצר מתוך סבל? כמה לא טהור.

“זו קלישאה מטופשת. כשהייתי בן 16 קראתי את התורה ואת הקוראן ואת הברית החדשה. באמצע שנות ה־20 חשבתי שאולי אני בודהיסט, ובסוף הבנתי שאני לא זה ולא זה ולא זה, אני לא צריך את הדת. אני אתאיסט, הגישה שלי היא מדעית יותר מרוחנית”.

עוד יותר לא טהור.

“נכון? העולם נע לכיוון תקופה בה לא יעמדו מכשולים פיזיים בפני איכות החיים שלנו. בגלל זה המהפכה הדיגיטלית כל כך הצליחה. אנחנו כבר לא צריכים כל כך הרבה דברים. משום מה, תמיד חשבנו שאם יהיו לנו הרבה דברים זה יאריך לנו את החיים, ועכשיו אנחנו קצת בלימבו וזו תקופה של בלגאן. אבל מהבלגאן הזה יוצאות יצירות נהדרות, בוודאי בעידן הגלובלי. אני רוצה לעצב מלון שיתאים לאופי של העיר, אבל שגם תהיה לו נגיעה עולמית. אני אף פעם לא מבין למה במלונות יש תמונות של העיר שאני נמצא בה, אני הרי נמצא שם”.

כמה זמן עובר מהרגע שלקחת פרויקט עד שיש לך עיצוב?

“בשנייה שאני רואה את המקום אני מקבל תחושה, ואז אנחנו זזים די מהר. 5־4 שבועות, ואני והקבוצה שלי מסיימים לעצב את המלון, ומאותו רגע זה לוקח שנה־שנתיים, תלוי בגודל הבניין. במקרה של הפוליהאוס זה לקח הרבה יותר זמן בגלל שמדובר במבנה היסטורי וכל צעד דרש הרבה אישורים, אז התהליך כולו נמשך ארבע שנים”.

היה לך פעם בלק־אאוט?

“אף פעם. אני לא רוצה להישמע שחצן, אבל יש לי כל כך הרבה רעיונות, יש כל כך הרבה שאני רוצה לעשות ואני כזה פילוסוף, שהאמת היא שאין מספיק פרויקטים לכל הרעיונות שיש לי כל הזמן. זה מתסכל אותי”.

אף פעם לא מרגיש בבית

ראשיד נולד במצרים, לאב מצרי ולאם בריטית. סיבוכים בלידה גרמו לכך שההתפתחות שלו היתה איטית, ואולי בגלל זה התברר בגיל מאוד מוקדם שהוא יודע לצייר. כשהיה בן שנה עזבה המשפחה את מצרים ללונדון, וקארים זוכר את עצמו מצייר בכל מקום אליו הלך עם אביו. כשהיה בן 7 עברה המשפחה לקנדה, שם גדל ולמד, לפני שעבר באופן סופי לארה”ב. הקשר שלו למצרים או לאיסלם לא קיים.

“אני אפילו לא מדבר ערבית”, הוא אמר. “לפעמים אני קצת נבוך מעד כמה אני לא מרגיש מחובר לשורשים שלי, אבל זו המציאות. אבא שלי היה המבוגר מבין 11 אחים, והוא היחיד מהם שמעולם לא חזר למצרים. הם כולם היו עורכי דין ורופאים וחיילים, והוא היה הכבשה השחורה, אמן, אינטלקטואל, והוא פשוט הפנה את גבו למצרים. הוא רצה להיות אדם גלובלי, וכדי להיות חופשי אתה לפעמים צריך לשחרר את עצמך מהשורשים. אני חושב שניו־יורק היא כזו, היא מלאה באנשים שבאו לכאן אחרי שהחליטו לעזוב את התרבות והשורשים שלהם, כי הם מרגישים שזה מה שצריך כדי להשתחרר”.

יש לך מבטא בריטי־קנדי־אמריקאי. מה אתה?

“זה מעניין. אני חצי בריטי, אבל הם מעולם לא קראו לי ‘מעצב בריטי’ והאמת שאף פעם לא קיבלו אותי, אולי כי השם שלי ערבי. היתה תקופה שהגדירו אותי ‘מעצב קנדי’, ולקח לי 20 שנה של חיים כאן כדי שיתחילו לקרוא לי מעצב אמריקאי. אני לא מרגיש פטריוט של אף מדינה, אני חושב שאני מרגיש כמו שאבי תמיד חלם להרגיש. ביקרתי ב־130 מדינות, ואני אף פעם לא מרגיש שאני נוסע הביתה או חוזר הביתה. לפעמים זה קצת עצוב שאין לי מקום, אבל רוב הזמן אני מאושר”.

אתה חייב להסביר מאיפה הפטיש הזה לצבע הוורוד.

“הייתי ילד והלכתי עם אמא שלי לקנות מעיל חורף. בצד אחד של החנות היו מעילי בנים בצבעים כהים. בצד השני היתה ערימה של מעילים ורודים והתחננתי שאמא תקנה לי מעיל ורוד. ילדים נמשכים לצבעים שמחים, הדבר הראשון שאנחנו רואים זה צבעים ואני לא יודע למה צריך לאבד את זה. החברה מדכאת אותנו, מכתיבה לנו איך בנים צריכים להתנהג ואיך בנות צריכות להתנהג, אבל אני לא הסכמתי שזה מה שיגדיר אותי”.

אנשים בוודאי תקעו בך מבטים.

“אני זוכר שבגיל 25 הלכתי לפגישה עם לקוח כל כך שמרני, שהעלמתי את כל הצבעים ושמתי עלי חליפה משעממת כדי לקבל את הג’וב. בגיל 33 החלטתי לפתוח את המשרד שלי, ועכשיו אני במצב בו אני באמת לא צריך להתעסק במה שאחרים חושבים. אם אנשים מקבלים אותי - זה טוב, ואם לא . אני כן יותר שמרן בכל מה שקשור לצד הפוליטי של הביזנס, ויודע מה להגיד כדי לקבל עבודה, רק בזה אני מגביל את עצמי. יש לי ילדה קטנה, והדבר הכי חשוב לי זה להבטיח שאף אחד לעולם לא יוכל להגיד לה מה ללבוש, כי זה לא ייגמר טוב בשבילו”.