אז מה אם כואב? תתמודדי

"גברת, אז מה אם כואב לך. הפלה זה כואב, תתרגלי. תקני אופטלגין בסירופ ותתרגלי לכאב לפחות עד שיפחת העומס".

במשך עשרה ימים הסתובבה הדסה (שם בדוי) עם עובּר מת ברחמה. את כאבי התופת, לצד ייסורי הנפש, היא נשאה עימה בכל שעות היום והלילה בלי יכולת לעשות דבר. היא פנתה לבתי החולים כדי לנסות לקבוע תור לגרידה, אך פניה הושבו ריקם, ובאחת השיחות היא אף קיבלה את התשובה הקרה "תתרגלי". עד למשרד הבריאות הגיעה הדסה, ושם אף הודו בפניה שמדובר במקרה שמסכן את חייה אך לא הצליחו למצוא לה תור לאלתר. רק הבוקר הצליחו סוף־סוף בבית חולים "השרון" לפנות לה כמה דקות. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. העובר נפל מעצמו, בביתה, בסצנה מזעזעת שמוטב לא לתאר.

זה יכול היה להיות סיפור מקרי, יוצא דופן, במציאות של עומס חריג בבתי החולים, אבל מפניות שהגיעו ל"ידיעות אחרונות" עולה שמדובר בתופעה של ממש: על פי נוהלי משרד הבריאות אי אפשר להגיע לבית חולים לבצע את הפרוצדורה הרפואית הזו, גרידה לעובר מת, וצריך לקבוע תור מראש. רק שקשה מאוד למצוא תורים פנויים, ובפני הנשים הללו עומדות שתי אפשרויות: להסתובב במשך ימים ארוכים עם העובּר המת בבטן, או לבצע את ההליך באופן פרטי ולשלם אלפי שקלים.

"היה אצלי חשש להפלה זיהומית, אבל לא מיהרו לקבוע לי תור ולכן נאלצתי לשלם פרטי למרות שאין לי כסף מיותר", מספרת רחל, שעברה את ההליך לאחרונה. "יש לי עוד חברה שהסתובבה במשך כמעט שלושה שבועות, בהיריון מתקדם מאוד, עם עובּר מת. זו צלקת לנצח. במשרד הבריאות צריכים להבין שיש כאן גם אלמנט נפשי. הפלה זה לא אירוע חיובי, לאף אישה. בטח לא לאישה שרצתה את ההיריון, חלמה, דמיינה ואפילו נקשרה. ואז מעצימים לה את התחושות הקשות. איך אישה יכולה להמשיך להתנהל במחשבה כזאת? למה אנחנו צריכות להסתובב במשך שבועות עם תינוקות מתים ברחם?"

"מקרה לא דחוף"

המונולוג של הדסה קשה לקריאה. לפרטי פרטים היא מתארת בו את שאירע לה בשבועיים האחרונים. לתיאור היא מצרפת את ההתכתבות המקוממת עם נציג משרד הבריאות, שם ניסו לסייע לה, ללא הצלחה. אנו מביאים את הדברים, בקיצורים הכרחיים ובמינימום תיאורים גרפיים.

"ביום חמישי, 2 במארס, עליתי על מונית כדי לקחת את הילד לגן. לפתע הנהג בלם בעוצמה. עפתי קדימה וחטפתי מכה מהכיסא הקדמי ישר לבטן. הלכתי להיבדק. 'אין דופק', קבעו שני הרופאים. אני בהלם. איך הכל נגמר כל כך מהר. מה עושים הלאה? אני מנסה להיות פרקטית, מדחיקה רגשות. 'קובעים תור והולכים לגרידה', נעניתי בלקוניות. נתנו לי הפניה ומספרי טלפון של בית חולים השרון ושל בית החולים בילינסון.

"במשך ימים שלמים ניסיתי להתקשר, לקבוע, אבל אין תורים. בינתיים הסבל הלך וגבר. בחילות, הקאות, כאבי ראש. חלף שבוע. אני עם עובּר מת בבית ולאף אחד לא אכפת. התחושות והרגשות מחזירים אותי בדיוק שנה אחורה. 'העובר לא מתפתח, הוא ייפול לבד, אם אין דימום חריג אל תגיעי', הורה אז הרופא במיון. ואני המתנתי, כי הרופאים בטח יודעים על מה הם מדברים. אבל ההמתנה התפתחה לזיהום ברחם, לשבוע אשפוז בעקבות דלקות ברחם ובאגן. קיבלתי עירוי אנטיביוטיקה לווריד. וגם, כמובן, חיוב של כמה מאות שקלים שקופת החולים מתעקשת עליו עד היום, רק בגלל שהקשבתי להוראות הרופא ובאתי להיבדק שוב יומיים לאחר השחרור.

"הפעם זה לא יקרה, הבטחתי לעצמי והמשכתי לנדנד לכל מי שאפשר. בבית חולים השרון ענתה לי המזכירה 'גברת, הפלה זה כואב' ושלחה אותי לקנות אופטלגין נוזלי ולהתרגל בינתיים לכאב. ואני באמת מנסה להתנהל עם הכאב, לגרש את המחשבה על התינוק שלי שמונח בשלווה ללא רוח חיים ברחם. מלטפת את הבטן ולא מפסיקה לבכות. רק רוצה שזה יהיה מאחוריי.

"הבטן כבר בולטת, ואני מסתובבת בחוץ, יוצאת לאסוף את הילדים, ואנשים מאחלים לי 'מזל טוב'. מזל טוב? אין דופק, מה שאתם רואים כבר לא חי. אבל אולי יהיה לי מזל, ומישהו יואיל בטובו להושיע אותי. בינתיים הכאבים גוברים, הופכים לאיומים. משככי הכאבים כבר לא משפיעים, וייסורי הנפש בלתי נסבלים. אני מרגישה שמשהו לא בסדר ופונה למיון נשים בבילינסון. כמה בדיקות ואני משוחררת. 'מקרה לא דחוף', לדעתם, 'תמתיני'.

"כבר שבוע עם עובר מת בבטן, כואב לי, וזה לא מעניין אף אחד. שולחים אותי מאחד לשני. אני פונה שוב למשרד הבריאות, והם דווקא מנסים לעזור לי להשיג תור. אחד הרופאים מודה בפני הנציגה של משרד הבריאות שזה מסכן את בריאותי, אבל 'מעט מסכן' לא מספיק בישראל כדי לקבוע תור. רק לאחר מאמצים מרובים נקבע לי תור ליום ראשון, עוד ארבעה ימים של סבל.

"ביום חמישי האחרון התעוררתי לכאבים מטורפים. הבנתי שמשהו לא כשורה והתקשרתי בדחיפות לאסותא. אין לי כסף, אבל כשזה מגיע לבריאות עדיף לא לעשות חישובים כלכליים, ואני מרגישה שהמצב שלי מחמיר. אני עם הטלפון ביד, עוד לא ענו לי, ופתאום אני מרגישה תזוזה מוזרה. אני מתרוממת ובום. מלא דם נשפך ממני, ואיתו העובר. אני לבד בבית, לא מצליחה לעזור לעצמי. שוכבת על הרצפה, אבודה. לאחר מספר דקות, כשאני מרגישה שההכרה הולכת ואובדת לי, אני מכריחה עצמי לפעול. מתקשרת לבעלי, שמה עליי חיתול של הילדה ואנחנו טסים לבילינסון, שם התעלפתי מספר פעמים.

"עברתי אולטרסאונד וזריקה לכיווץ הרחם ומיד שיחררו אותי הביתה. ביציאה התעלפתי שוב והוחזרתי לבדיקות נוספות. אף אחד לא התייחס לעובדה שרק יומיים קודם הגעתי לשם וביקשתי שיטפלו בי. כל רופא ששמע מה שעברתי הזדעזע וביקש סליחה שנאלצתי לעבור חוויה כזו. עכשיו אני כבר בבית, חלשה וכאובה. לא יודעת איך אצא מזה. הסיוטים ליוו אותי הלילה. בעיקר אני מזועזעת מהמראה המחריד, לא מצליחה להוציא לעצמי את התמונה הזאת מהראש. תמונה שאי אפשר לתרגם למילים, מהמציאות הבלתי נסבלת במערכת הבריאות בישראל".

תביאי טופס 17

הסיפור הזה אינו נקודתי, והוא מתרחש פעם אחר פעם כמעט בכל בתי החולים בישראל. לגלית, למשל, זה קרה בזמנו ב"סורוקה" בבאר־שבע. "הגעתי לשם לפני כשנתיים ואמרו לי שיש בצקת סביב העובר וזה עניין של יומיים עד שהדופק ייפסק", היא משחזרת. "אמרו לי שייצרו איתי קשר כדי לקבוע גרידה. חזרתי הביתה בוכה. זה היה היריון ראשון שלי. המתנתי במשך שבוע — וכלום. התקשרתי שוב, והבטיחו שיחזרו. זה לא קרה. הרגשתי סלידה ופחד. לא יכולתי לחכות יותר ופניתי לרופא פרטי. שילמתי יותר מאלפיים שקל והוא ביצע את הגרידה. רק בחלוף שבועיים קיבלתי מסורוקה מכתב שבו הודיעו לי שקבעו לי תור לעוד שבועיים. כלומר, אם הייתי צריכה להמתין לרפואה הציבורית הייתי מסתובבת עם עובר מת בבטן במשך חודש ושבוע. אני לא מבינה את זה. אנחנו משלמים ביטוח לאומי, את הביטוחים הכי יקרים של קופות חולים, משלמים על כל שטות, אבל כשאנחנו זקוקים להם אין מקום, אין יחס ואין שירות. זה עצוב".

רחל עברה חוויה דומה. "בבדיקה התברר שההיריון לא מתפתח ואמרו לי שיש צורך בגרידה, אבל תור? אין", היא מספרת. "הם דחו ודחו אותי. מאוד קשה לי לחזור לחוויה הזו. עבר זמן, וזה עדיין מעלה אצלי רגשות מאוד שליליים שאין לי כוחות להתמודד איתם. העניין הוא שאם את לא מדממת מאוד, או חס ושלום במצב רפואי קריטי, לא מבצעים לך את ההליך על המקום, כי זה מצריך חדר ניתוח. ואין חדרי ניתוח פנויים. בסוף לא הייתה לי ברירה ועשיתי את זה באופן פרטי. שילמתי 4,300 שקל על הבדיקות ועל התהליך".

לדבריה, גם במקרה שלה היה סיכון לבריאותה, ובכל זאת לא נמצא עבורה תור פנוי. "למרות שהיה אצלי חשש להפלה זיהומית, לא מיהרו לקבוע לי תור", היא אומרת, "ולכן נאלצתי לשלם באופן פרטי. אני פשוט לא מבינה איך זה קורה".

בבתי החולים מסבירים שאין מה לעשות, זה הנוהל של משרד הבריאות. כדי לעבור הפלה יש צורך בוועדה להפסקת היריון ובאישורים המתאימים. כשהעובר מת באופן טבעי בבטן, צריך להביא טופס 17 מקופת החולים ולקבוע תור, ומכיוון שיש עומס בחדרי הניתוח לוקח זמן עד שמתפנה מקום. שלא לציטוט, מאשימים גורמים בכירים בבתי החולים את משרד הבריאות וטוענים שמערכת הבריאות בישראל פשוט מעודדת אנשים במקרים שאינם מוגדרים כמסכני חיים באופן ודאי לפנות לרפואה הפרטית.

"זה מוריד לחץ מבתי החולים ומשתלם לקופות החולים", אמר גורם באחד מבתי החולים. "ברור שהרבה מאוד הורים יעדיפו לא לקחת סיכון ולבצע את ההליך באופן פרטי, גם אם הסכנה לחיי האם לא מאוד גבוהה. אפשר להבין אמהות שמעדיפות לא להסתובב במשך שבוע־שבועיים עם התינוק המת שלהן בבטן".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מדובר במקרים קשים ואישיים, מלווים בצער רב מבחינה פיזית ופסיכולוגית. אין במשרד תיעוד סטטיסטי של המתנות מרובות. נבקש שתעבירו לנו את הפניות שהגיעו לעיתון על מנת שנוכל לטפל בהן נקודתית".

מבתי החולים בילינסון והשרון נמסר: "הפסקת הריון היא אירוע טראומתי לכל אישה. אנו מצרים על אובדן ההריון של האישה. נקבע לה תור ליום ראשון לביצוע ההליך, אך תהליך ההפלה החל באופן טבעי, מצב שעדיף על פעולה פולשנית".

מבית החולים סורוקה נמסר: "מתוך הבנה אמיתית למצוקת נשים הנמצאות במצבים מסוג זה, אנו מקפידים, כמדיניות גורפת, לבצע גרידות מוקדם ככל שניתן תוך ימים ספורים מיום פניית האישה. מכיוון שלא נמסרו פרטי המטופלת אין באפשרותנו לבדוק את פרטי המקרה המדובר".