קין וחבל

לאורך הדורות נהגו נערים ובחורים צעירים לתלות את דמותו של הצורר התורן, "המן" של אותו הדור, ביום פורים, בתפילה למפלתו כפי שנתלה המן, צורר היהודים. קשה להבין את המוח המעוות שלקח את המנהג הזה ובחר בתור "המן" של הדור שלנו את דמותו של חייל חרדי, חרד"ק כפי שהוא מכונה בחוגים החרדיים הקיצוניים.

אפשר להתווכח, ואולי אף ראוי להתווכח, האם צריך לגייס את החרדים לשירות בצה"ל. אבל איך אפשר להפוך את החייל, מי שהתגייס כדי לקחת חלק בהגנה על קיומו הפיזי של עם ישראל, ל"המן". גם אם הוא טועה לדעתם של אותם חרדים קיצוניים, גם אם החלטתו להתגייס איננה ראויה לדעתם, ההשוואה ל"המן" היא הסתה של ממש.

נכון, מדובר בפלג קיצוני וקטן. "העדה החרדית", למרות שמה המטעה, מאגדת תחת כנפיה הצרות כמה רבבות בודדות של אנשים. לא יותר מזה. הציבור החרדי כולו, לשם השוואה, מונה יותר מ־800 אלף בני אדם. זהו אוסף של כמה חוגים קיצוניים במיוחד, אשר דרכם אינה מייצגת את המתרחש ברחוב החרדי כולו. אך למרות זאת אסור להקל ראש במעשה "תליית המן" הזה. לא מדובר רק במשובת נעורים של פעילי זרם קיצוני ושולי. למרבה הצער, ההשפעה של הקבוצה השולית לכאורה הזו על החברה החרדית כולה איננה זניחה ואיננה שולית כלל וכלל.

לא במקרה לא נשמע אתמול קולם של נבחרי הציבור החרדים. אלו, צריך לומר ביושר, סובלים יותר מכולם מנחת זרועם של אותם "קנאים", אבל מנגד הם לעולם לא יגנו בפומבי מעשים כמו תליית בובות "המן" בדמותם של חיילי צה"ל. הם אינם מגנים וגם ההנהגה הרוחנית והרבנית של הציבור החרדי איננה מגנה מעשים שכאלו. כולם שותקים, ובחסות השתיקה הזו הולך המגזר החרדי ומקצין.

היום זו כבר לא רק העדה החרדית. המלחמה הקיצונית נגד הגיוס הולכת ומתרחבת לחלקים גדלים והולכים בציבור החרדי־אשכנזי, הליטאי והחסידי. זו כבר מזמן לא מלחמה על לומדי התורה. איש לא קורע בחורי ישיבות מעם תלמודם. המלחמה היא נגד גיוס כל חרדי באשר הוא, ובמלחמה הזו מוסרות כל הכפפות. כאשר נחצה גבול ההסתה התגובה חייבת לעבור לרמה הפלילית, אחרת לא תוכל מערכת אכיפת החוק לומר ביושר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".