עיתונות רעה
שמעון ריקלין התגאה בראיון המלטף שערך בערוץ 20 עם שרה נתניהו, אך אני לא חשה גאווה † זה לא עניין של ימין מול שמאל: כי בין הקצה של סרנה לקצה של ריקלין יש מרחב שלם של עיתונות טובה. עליה צריך לשמור
שני קצוות של עיתונות רעה מככבות בכותרות, כמו תמונת ראי הפוכה. מצד אחד יגאל סרנה רווי בשנאה תהומית לשרה נתניהו, מעלה סטטוס הזוי לפייסבוק, ספק מפרי דמיונו הקודח, ספק מפי מקור עלום שם. אתמול בבית המשפט לא הצליח להוכיח סרנה שהאירוע שאותו תיאר, אכן היה. אמירתו "35 שנה אני עיתונאי, אני בא עם כל האמצעים והניסיון בתוכי, אני יודע להבחין בין שקרנים", מביכה במיוחד. עיתונאי שחושב שהוותק שלו יכול להחליף הצלבת מקורות, שכח מה זה עיתונות. לא מעט עיתונאים ישראלים מוכשרים וחכמים הפכו לאג'נדאים מרוב שנאתם לנתניהו ורעייתו, שמעבירה אותם על דעתם.
מהצד השני, הריאיון בערוץ 20 עם שרה נתניהו לרגל יום האישה, מביך לא פחות. עיתונות מטעם, עיתונאות בשירות הממשל או במילים אחרות - לא עיתונות אלא פרופגנדה מביכה. יושבים להם שני אנשים מול אישה חכמה ונאה, שואלים שאלות שהם הרמה להנחתה ומלקקים לגברת הראשונה. איפה השאלות המאתגרות? לא רוצים להתעסק עם גלידת פיסטוק ושמפניות? מקובל עלי. רוצים לאפשר לשרה לדבר באופן חופשי ונינוח? נהדר. ובכל זאת, לא כך מראיינים. לזכותו של שמעון ריקלין יאמר כי לא התיימר להיצג ראיון מאוזן. "לפני הרבה שנים עיתונאי השמאל יצקו פה תבנית", צייץ ריקלין בטוויטר. "מרואיין מהשמאל? נלטף אותו. מרואיין מימין? ראיון "נוקב". אז הערב שברנו את התבנית ואני גאה על כך".
אני לא גאה. לא את כל תחלואות השמאל הימין צריך לחקות. בטח לא חיקוי עלוב ומביך. אפשר להציב אלטרנטיבה אחרת - אינטליגנטית, מקצועית, כזו שמכבדת את המרואיין והמראיין.
אינני עיתונאית 35 שנה, ובכל זאת למדתי משהו בחיי המקצועיים: אין סתירה מהותית בין תחושת שליחות לבין מקצועיות. מאחורי כל עיתונאי יש אג'נדה. זה לא רק לגיטימי אלא גם משובח. עיתונאי שאין מאחוריו תפיסת עולם, פירושו איש מקצוע דל במשאבים רוחניים חסר תשוקה ומעוף. איש אדיש.
אז מה מבחין בין יחצ"ן או תעמולתן לבין עיתונאי? האומץ לשאול שאלות קשות, היכולת להביא תמונה רחבה ומורכבת, והחובה לבדוק את העובדות היטב. עם השנים גילתי שדווקא כעיתונאית ימנית, שלא מסתירה את עמדתה הפוליטית, בטח לא בטורים אך לעיתים גם לא בכתבות, יש לי את היכולת לשאול את השאלות הקשות ביותר. שאלות שאיש שמאל לא יעז לשאול מתוך מבוכה, או מחשש שיסומן. בכל פעם מחדש אני נהנית למתוח את החבל עוד קצת, ולא לעשות הנחות למרואיינים משמאל ומימין.
בין הקצה של סרנה לקצה של ריקלין, מרחב שלם של עיתונות טובה ובריאה, שלטובת כולנו חשוב שנשמור עליה מכל משמר.
לפנייה לכתב/ת 
