במציאות מתוקנת היה יושב המשורר והסופר האיראני הגולה פיאם פיילי בבית נוח ונעים, מתפרנס בכבוד מכישרונו, מעביר הרצאות בשירה וסדנאות בפרסית, אולי חולק זוגיות מאושרת עם בן זוג ובעיקר — מקבל טיפול שוטף נגד מחלת המאניה־דפרסיה שלו. אלא שבמציאות המורכבת, שבה לפעמים הדרך לכוונות הטובות רצופה גיהינום, חי פיילי בן ה־31 את ההפך הגמור.
הוא הגיע לישראל לפני שנה ושלושה חודשים דרך מחנה פליטים בטורקיה. מאז הוא נע ונד בין דירות, סמוך על שולחנם של אחרים, כל פעם מישהו אחר. בימים אלה, למשל, הוא חי בקיטון צר בדרום תל־אביב, ששכרו עבורו אנשים ששמעו על סיפורו ורוצים לעזור.
החדרון נקי מאוד ואפוף עשן סיגריות, שפיילי מעשן ברצף כדי להפיג את הבדידות ואת הרעב. מאז נחת בישראל איבד עשרה קילוגרמים ממשקלו, וזו לא הבעיה היחידה. פיילי, המאובחן כבעל הפרעה דו־קוטבית, אינו מקבל שום טיפול, גם כשהוא נמצא בהתקף. רוב הזמן הוא מתבודד מרצון, מפחד לצאת, וכשיש לו דיכאון, הוא נדרש להתגבר בלי תמיכה. לאחרונה נוספה לו עוד צרה: כיב קיבה כואב. ארגון רופאים לזכויות אדם סידר לו סי־טי בחינם, בבית החולים הדסה עין־כרם, והתברר שצריך לנתח. מי ישלם על הניתוח? לא ברור, ובינתיים הכאב גובר.
זה לא סוד שמדינת ישראל לא מקבלת זרים, מהגרי עבודה או פליטים בחיבוק. אבל בעוד שאריתריאים וסודנים זוכים להגנה קבוצתית, לפיילי יש בעיה ייחודית: הוא אזרח איראני ויש בארץ רק אחד כמוהו. העניין הוא שבניגוד לזרים אחרים, הוא דווקא נכנס לארץ באופן חוקי, עם אשרת שהייה של שלושה חודשים, לצורך מתן הרצאות וערבי שירה. אך כשהחליט להישאר ולהגיש בקשה להכרה בו כפליט, גילה שכאיראני הפך לשקוף. לפתוח חשבון בנק לא נתנו לו, והוא גם לא יכול לקבל את הסיוע הרפואי הנחוץ לו. אין מגרשים אותו, אך גם לא נותנים לחיות. במקביל, פניותיו לחברי כנסת לא נענו בתשובה מספקת. נדמה שאיש לא רוצה להתעסק עם אדם ממדינה עוינת.
"כרגע אני לא נחשב פליט", אומר פיילי, בראיון המתקיים באנגלית ובפרסית, בעזרת מתורגמן. "כל מה שיש לי זה נייר ממחלקת ההגירה, שלפיו אני במעמד של מבקש מקלט ואסור לגרש אותי. איך אפשר לעשות דבר כזה? הזמינו אותי לפה ובאתי. כשהחלטתי להישאר ידעתי שזו מדינה שקשה לחיות בה, אבל הייתי בטוח שיעזרו לי בעניין הסדרת המעמד".
בבנק אמרו לא
הוא נולד וגדל באיראן, בן למשפחה בת חמישה ילדים. כהומו מוצהר, חייו היו קשים, בלי קשר לאהבת ציון או לקעקוע מגן דוד שעשה על צווארו. פיטורים, חקירות, מעצרים, איומים וצנזורה אמנותית היו מנת חלקו היומיומית. אבל פיילי מעולם לא סתם את הפה או התחבא. הוא כתב ופירסם, גם באיראן וגם בארצות המערב. ב־2014 אף פרץ בקמפיין אינטרנטי לגיוס כספים לטובת הוצאה לאור של ספר שירי אהבה הומוסקסואליים שכתב, ושכמובן צונזר, ובמסגרתו הצטלמו אנשים מכל העולם כשהם מקריאים טקסטים שלו המוחים נגד המשטר האיראני.
באותה שנה יצר קשר עם המתרגמת הישראלית אורלי נוי ושנה אחר כך, ביולי 2015, היא תירגמה לעברית את "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" (הוצאת רסלינג). בעקבות הדפסת הספר בעברית, נשמעה קריאה להביא לישראל את פיילי, שבאותה העת כבר נמלט מאיראן ושהה במחנה פליטים בטורקיה.
הקריאות הגיעו לידיעת השרה מירי רגב, וזו פנתה לשר הפנים דאז סילבן שלום, בבקשה לתת לפיילי אשרת אמן. בסוף נובמבר 2015 הוא נחת בנתב"ג עם ויזה לשלושה חודשים.
"רגב פעלה להביא אותי לסדרת הרצאות", הוא מספר. "התוכנית הייתה לבקר, אבל הגעתי והחלטתי שאני רוצה להישאר. למרות הוויזה האמריקאית שכבר חיכתה לי בטורקיה, עם מגורים בפנסילבניה, מלגת לימודים באוניברסיטה לבחירתי ומלגת מחיה — הודעתי להם שאני מוותר והולך על המסלול הישראלי".
לא בטוח שעשית דיל טוב.
"אני חושב שארה"ב לא הייתה אופציה אמיתית עבורי, כי התרבות מרוחקת ממה שאני מכיר. כאן יש את החמימות הישראלית, העממיות. כאיראני, מעולם לא הייתה לי דלת פתוחה לישראל, אבל כשרגב משכה אותי פנימה — ידעתי שזה סימן להישאר. גם עכשיו, עם כל הבלגן, אני עדיין לא רוצה ללכת לארה"ב". את המילה "בלגן", אגב, הוא אומר בעברית.
אשרת השהייה שלו הייתה אמורה לפוג בסוף פברואר. חודש קודם, ב־20 בינואר, הוא פנה לאגודת הלהט"בים בבקשה לסיוע לדורשי מקלט להט"בים, הנרדפים בארצם על רקע נטייתם המינית. כמי שנלחם על הזכות הבסיסית לחיות, פיילי לא חשב על שאלות לוגיסטיות כמו פרנסה או טיפול רפואי ובכל מקרה, הוא אומר, היה משוכנע שהביורוקרטיה תהיה זריזה. הוא לא העלה בדעתו שזה יכול לקחת חודשים ואף שנים.
מתי הבנת שאתה בצרות?
"לקראת סוף השנה הראשונה לשהותי. כלום לא קרה במחלקת ההגירה, ולא הצלחתי לנהל חיים נורמליים מבחינה ביורוקרטית. כשבאתי לישראל, לא קיבלתי עזרה כספית. היו לי חסכונות קטנים שחברים ניהלו עבורי בארה"ב ובאירופה וחברים שעזרו כאן. אבל פתאום זה נהיה אישיו. עוד לפני שבאתי ידעתי שבטח אצטרך לעבוד פה קצת בשחור, וגם אמרתי: אני מפורסם, יהיו לי הרצאות, אני אכתוב ספרים. לא חשבתי על זה שכדי לקבל תשלום, צריך חשבון בנק, וכשבאתי לפתוח אותו אמרו לי לא".
לסניף בנק דיסקונט בדיזנגוף סנטר, המיועד לתושבי חוץ, הגיע בלוויית אמילי דבוש, מורה בתיכון שער הנגב, תושבת קיבוץ ברור־חיל ובעצמה עולה ותיקה מצרפת. כישראלים רבים, דבוש, שאינה דוברת פרסית, הכירה את פיילי בפייסבוק. "רציתי ללמוד פרסית בשביל הכיף. ככה נהיינו בקשר", היא נזכרת. "לאט־לאט הבנתי מהסטטוסים שלו שיש בעיה. הבנתי שאם הוא לא מקבל אזרחות, הוא בברוך".
לא ידעת שבקשת מקלט לא נענית בקלות בישראל?
"ידעתי, אבל לא הבנתי עד כמה. כשנחשפתי לנתונים, נחרדתי".
הנתונים שעליהם מדברת דבוש אכן קשים. "מתוך כמעט 41 אלף מבקשי מקלט שנמצאים היום בישראל, רובם המוחלט מאריתריאה ומסודן — רק עשרה אריתריאים ושני סודנים קיבלו מעמד פליט", אומרת אורית מרום מארגון א.ס.ף, המסייע לפליטים ולמבקשי מקלט. לדבריה, עד 2013 ישראל לא איפשרה לאריתריאים ולסודנים להגיש בקשות מקלט והסתפקה בהימנעות מגירושם. לאחר מכן החלה לבצע הליך בדיקה באופן רשמי, אך הוא מתקיים בחוסר יעילות.
"צריך לזכור גם שמדובר באריתריאים, שלהם יש כוח מתוקף היותם קבוצה", אומרת דבוש, "ואילו פיאם לא רק יחיד, הוא בא מארץ אויב".
את זו שהלכת איתו לבנק.
"לפני שהלכתי לסניף, ביררתי אם איראני יכול לפתוח חשבון ואמרו שכן. הייתי בטוחה שזה ייקח חמש דקות אבל הייתי בשוק מהחוויה שם. קודם הפקידה אמרה: 'צריך עוד משהו שמזהה אותו', כאילו שאפשר לנסוע לאיראן להביא עוד תעודה. ואז בא המנהל ואמר שבכלל לא פותחים חשבונות לאיראנים, מחשש שיעזרו להלבין כספים של ארגוני טרור".
את לא יכולה להבין את הגישה הזו?
"כן, אבל תסתכלי עליו. הוא נראה לך פעיל טרור? הוא איש חולה שצריך סיוע".
ניסית בנק אחר?
"בדיסקונט אמרו שזה כך בכל הבנקים, כי זו החלטה של המדינה".
גם בהקשר הרפואי ניסתה דבוש לעזור. "אף קופת חולים לא מוכנה לקבל אותו", היא אומרת בייאוש. "אז כשיש לך אפצ'י, סבבה. אבל מה עם ניתוחים, כדורים פסיכיאטריים?"
היא נזכרת בלילה שבו פיילי התקשר ואמר שהוא רוצה למות. "הוא היה בהתקף ודיבר על התאבדות. התייעצתי עם אנשים שאמרו לי: 'קחי אותו לבית חולים'. הלכנו לברזילי, כדי לקרב אותו לאזורי. זו הייתה טעות. הם לא הסכימו לתת לו משהו להרגעה וגם אמרו שהוא לא מסוכן, ואז הכריחו אותי לחתום על התחייבות לתשלום, לפני שבכלל עשו משהו. היום אני יודעת שזה נגד החוק, במקרה של מישהו כזה, להתנות טיפול בתשלום, אבל בלי קשר, אני מביאה לכם אדם שצריך להציל, למה לא לטפל בו וזהו?"
בניסיון לעזור, פנתה דבוש לכל מי שאפשר. "פניתי לכל ארגון אפשרי. בא.ס.ף היו מקסימים, אבל אין להם יכולת לעזור כספית. באגודה עזרו עם עורך דין. רופאים לזכויות אדם מספקים לו מרשמים פסיכיאטריים שהחברים מממנים. אני עוזרת באוכל ושכר דירה, גייסתי חבר פסיכולוג שיטפל בו ופיזיותרפיסט, בגלל בעיה שיש לו בגב. אבל עכשיו הוא צריך קולונוסקופיה, וזה אי־אפשר בלי כסף".
בלי עזרה מפייסבוק
את שאלת האחריות האישית של פיילי למצבו היא דוחה. "תסתכלי על הסורים שמגיעים לצרפת עכשיו. מיד מסדרים להם ביטוח רפואי ומעניקים להם טיפול, בלי קשר למעמדם. כשניסיתי לבדוק אפשרות של ביטוח פרטי עבור פיאם, חברות הביטוח ביקשו 260 יורו לחודש, לא כולל טיפול נפשי וגופני על הבעיות שהיו לו קודם. אבל על זה הוא צריך את הביטוח.
"אנשים כמו פיאם זה כמו עולים חדשים, כמוני כשעליתי: מבחינתם הם עולים לארץ המובטחת. נכון, גם לו יש אחריות, אבל כבר הזמנתם אותו לארץ".
הזמינו אותו לביקור, עם אשרה של שלושה חודשים. לא להשתקע פה.
"גם כשאנשים ערקו מבריה"מ למערב הם הגיעו עם ויזה מוגבלת. גם כשפליטים סורים מגיעים לצרפת, הם מגיעים בלי מעמד. כשאתה אומר לאדם: 'בוא, אנחנו רוצים אותך פה' והוא נרדף במדינה שלו והוא אוהב ישראל, אתה נותן לו תקווה גדולה. אולי גם לא חשבו עד הסוף על זה שברגע שמכניסים אותו לארץ, מסכנים אותו ואת משפחתו ויהיו חייבים להשאיר אותו. את יודעת מה כתוב על הדרכון שלו? שאסור לו להיכנס לפלסטין הכבושה".
אז את רוצה שבפעם הבאה שמגיע אדם כזה, יגידו: "לא, יש לנו תקדים עם אדם שנתקע פה שנים ללא סטטוס"?
"אני לא בעניין פוליטיקה. אני רואה אדם שמצבו על הפנים. מבחינתי לא משנה אם הזמינו או לא, לא ייתכן שזה מצבו, כשאפשר לסדר את זה בצ'יק. זה אדם שמאוהב בארץ, שרוצה להעשיר לנו את התרבות. הוא משורר מחונן, מפורסם, ולא ייתכן שככה הוא זרוק".
החברים בפייסבוק לא עוזרים?
"בפייסבוק רק מדברים. אנשים בתל־אביב מדברים הרבה, אבל עד היום העזרה שהשגתי הייתה מאנשים מהדרום. אולי בעוטף עזה יותר מבינים".
מכתבים לכולם
במסגרת הניסיונות לסייע, פנתה דבוש, הנשואה לפעיל החברתי וחבר מרצ אבי דבוש, לעזרת פוליטיקאים. "כתבתי מכתב שבו סיפרתי על פיאם ושלחתי לכולם", היא אומרת. "בכל פוסט בפייסבוק תייגתי את אריה דרעי ואת מירי רגב. יריתי לכל הכיוונים. פנינו לפוליטיקאים באופן אישי. לזהבה גלאון, לדב חנין, לאמיר אוחנה, לאורלי לוי־אבקסיס, למי לא".
ואף אחד לא התייחס?
"התייחסו, ח"כ חיליק בר אפילו מכיר את פיאם וכתב לדרעי, וכמותו חברי כנסת נוספים. גם מיכל רוזין כתבה לרגב ולדרעי, אבל שום דבר לא זז. החבר'ה ממרצ עזרו ככל יכולתם, אבל אין להם את הכוח לעזור. לכן פנינו לח"כ אוחנה, גם כי הוא גיי וגם כי הוא ממפלגת השלטון, אבל רק בשבוע האחרון הגיעה התייחסות. הוא אמור לפגוש את פיאם לקראת סוף השבוע ואולי סוף־סוף משהו יזוז. מצער שרגב אפילו לא הגיבה למכתב.
"פיאם הוא אדם מאוד עדין", היא אומרת. "התפרסמו עליו מאמרים בצרפתית, בגרמנית, בהולנדית ובעברית, וכולם אמרו: 'וואי, ישראל מקבלת בזרועות פתוחות מישהו מאיראן, איזה יופי'. אבל בתכלס, איך מקבלים אותו? למה אף אחד לא מספר באיזה מצב הוא נמצא עכשיו?
"הכי גרוע שהוא מאלו שמגיעים לישראל ומנשקים את האדמה. את יודעת שהוא השתתף בסרטון של ההסתדרות הציונית? איך אפשר לזרוק אותו ככה?"
סדר יומו של פיילי כולל קימה מאוחרת שאחריה הוא מנקה את הבית, כותב, מצייר ומדבר עם משפחתו בסקייפ. "זה כמו עינוי", הוא אומר. "אבל מה שטוב זה שהמצב גורם לי לכתוב יותר. אני צריך סבל כדי לכתוב. לפעמים אני הולך לבית החולים, לפעמים מזמינים אותי לעשות משהו, אבל רוב היום אני סגור בחדרי".
צילומי הילדות שלו נותרו באיראן. על קירות חדרו צילומים אמנותיים שלו, מתנה מחבר צלם. על מדף הספרים, סדרת ספרי המרים שממנה הוא לומד עברית, לצד התנ"ך וספרי אמנות.
אהבה אין לו. "אל תעציבי אותי עם השאלות האלו", הוא אומר. "יש פה הרבה סקס ומעט אהבה".
גם חברים אין לו הרבה, אף שעדיין יש לו 5,000 חברי פייסבוק, המקסימום המותר. "כשיש לך כזה בלגן בחיים, כולם בורחים ממך, אף אחד לא רוצה צרות. למרות שלמזלי יש כמה חברים שכן נשארו איתי".
היה רגע מאכזב במיוחד?
"בשבועות הראשונים שלי פה, אדם שהכרתי בפייסבוק אמר: 'יש לי בית ריק ואתה יכול לגור אצלי', אבל יום למחרת הוא התקשר ואמר ששמע שניסיתי להתאבד או שאני חולה. 'אני מעדיף בלי צרות', אמר וביטל את ההצעה. אחר כך זה קרה עוד כמה פעמים, אבל כבר פחות התאכזבתי כי הבנתי שזה קורה הרבה.
"מצד שני", חיוך רפה עולה על פניו, "באיראן לא היו לי חברים בכלל. אז פה, למרות המצב, יש לי יותר חברים. שם לא רציתי להיות בקשר עם אנשים, כאן אני חייב כי אני לבד, בלי משפחה. החדר הזה הוא המדינה שלי".
איך הקשר עם המשפחה באיראן?
"אני אומר להם שהכל בסדר, כדי לא לצער אותם. למה הם צריכים לדעת שאין לי אוכל במקרר? הם הרי לא יכולים לעזור לי מבחינה כלכלית. זה כמו אחרי נפילת הגוש הסובייטי, אינפלציה נוראית. אני מדבר רק עם ההורים והאחיות שלי. עם האחים שלי אני לא מדבר כי הם כועסים עליי שוויתרתי על ההזדמנות האמריקאית. הם חושבים שסיכנתי אותם בזה שבאתי לפה ושיתנכלו להם בגללי. יש סיכוי שזה באמת יקרה".
איפה האחריות שלך כלפיהם?
"יש לי אחריות עליי. אני מעריך ומקבל כל דבר שהם יעשו, ומצפה שהם יעשו אותו דבר. באיראן כל דבר יכול לגרום למותך, ולכן שווה לחיות, גם בניגוד למקובל. לא לתת למצב להכתיב לך מה לעשות".
טופס 2–א'–5
"עבור פיאם הוגשה בקשה ליחידה לטיפול במבקשי מקלט ובינתיים אסור לגרש אותו, אבל אין לו זכויות ועד כה נרשמה התעלמות מוחלטת מכל פניותינו", אומר עו"ד חגי קלעי המטפל בפיילי בהתנדבות מטעם אגודת הלהט"ב. "רק לאחרונה הוא זומן לממונה על ביקורת הגבולות. זה הצעד הראשון בקבלת אשרה, אבל עדיין לא הראיון המיוחל שיקבע אם הוא מוכר כפליט או לא. טכנית, הוא עדיין חשוף למשלוח למתקן כליאה.
"הוא קיבל שם טופס 2־א'־5, שמשמעותו היא שהוא יכול לעבוד כמו אריתריאים וסודנים: זה לא היתר עבודה, אבל המדינה הודיעה לפני כמה שנים שלא תעמיד לדין אנשים שמעסיקים מבקשי מקלט. זה לא הופך את זה לחוקי, פשוט כל מעסיק ישקול את שיקוליו".
אמורים לשלם בשחור, שזו עוד עבירה?
"לא, אפשר לשלם לו. אבל בגלל שזה בעצם לא חוקי, הרוב, חברות היי־טק וכדומה, לא רוצים להסתבך עם זה. לכן הסודנים והאריתריאים עובדים בניקיון ובעבודות מזדמנות מהסוג הזה".
הוא יכול לחזור לאחור, למעמד שהיה לו בטורקיה לפני שהתחיל הבלגן?
"אפשר לדאוג לו דרך האו"ם. קוראים לזה הצבה מחדש. רק צריך למצוא מדינה שתסכים לקלוט אותו".
אבל למרות כל מה שעבר, פיילי לא רוצה לעזוב. כשאני שואלת מה יאמר לוועדה שאמורה לאשר את מעמדו, כשסוף־סוף יעמוד בפניה, הוא משיב: "שישראל זה הבית שלי ואני כבר לא רואה אפשרות ללכת למקום אחר. מגיל 15 ישראל הייתה החלום שלי. זו מדינה מיוחדת. גם עכשיו, כשעושים לי בעיות, אני מרכז את המאמץ בקבלת מעמד קבוע פה. הבעיה היא שהמדינה לוקחת את הזמן. היא נותנת לי להישאר, אבל לא מביאה בחשבון שבינתיים צריך לחיות. זה מאוד מטריד אותי ואני מאוד לחוץ. זה לא הוגן שאני לא יכול לפתוח חשבון או לחיות כאחד האדם. אני משורר וסופר. באיראן זה היה עיסוקי וזה מה שאני יודע לעשות. למה אני חייב לעבוד בדברים לא מקצועיים, כמו לברמן?"
מה יקרה אם תיאלץ לחזור לאיראן?
"אני משער שברגע שאחזור, גיי מוצהר שהיה בישראל, מחכה לי חבל תלייה. כבר היו תכנונים להרוג אותי. אנשים הגדירו אותי 'גיבור' על זה שנחשפתי, למרות שהיום אני מבין שזו הייתה טיפשות. אבל על הזין שלי", הוא אומר, שוב בעברית.
"בארגוני זכויות אדם מכירים סיפורים דומים", אומרת דבוש. "אנשים שהמתינו שבע ועשר שנים למעמד. רק שבמקרה שלו, בזמן שהוא ממתין הוא לא באמת יכול לעבוד. בלשכת שר הפנים אמרו לי שבגלל שהוא מאיראן, כל עוד לא ישללו את היותו טרוריסט, הוא לא יקבל כלום. אבל אף אחד לא בודק אותו ואף אחד לא יודע מה הולך. חבר כנסת אחד אמר לי שאין בכלל בקשת מקלט, כשפנייה כזו הוגשה לפני יותר משנה. כשהוכחתי שכן יש פנייה, אמרו: 'אז חכו לתשובה'.
"אבל מדובר באדם חולה, שזקוק לטיפול. איראנים לא הופכים שולחנות, הם ממתינים בסבלנות, אבל זה לא ייתכן. אם יקרה לו משהו, אחרי זה יגידו: איזה סתומים היינו. המצב קריטי. אין זמן".
תגובות
מלשכת ח"כ אורלי לוי־אבקסיס נמסר: "פנייה בנושא הועברה אל לשכת שר הפנים אריה דרעי כבר בתחילת פברואר אך טרם נתקבלה תשובה".
מלשכת שר הפנים אריה דרעי נמסר: "מדובר במשורר שהגיע לישראל במסגרת אמנותית, לדבריו, ומעט מאוד זמן לאחר הגעתו הגיש בקשה למקלט. בקשות כאלה נבחנות על ידי רשות האוכלוסין ולא על ידי השר והבקשה האמורה אכן מטופלת".
מרשות האוכלוסין נמסר: "פיאם פיילי הגיש לא מזמן בקשה למקלט. זו נבחנת על ידי היחידה לבחינת בקשות מקלט והנושא אכן מטופל".
מלשכת ח"כ אמיר אוחנה נמסר: "ח"כ אוחנה ייפגש עם פיילי לבקשתו, ישמע מפיו את כלל פרטי המקרה, ורק אז ישקול אם וכיצד ניתן לעזור".
מלשכת השרה מירי רגב נמסר: "לפני כשנה פנתה השרה לשר הפנים כדי לסייע לקבלת אשרת שהייה זמנית עבור פיילי. נוכח העובדה שהאשרה פגה, פנתה השרה לגורמים המקצועיים במשרדה, לקבלת המלצתם העדכנית, בפרט בקשר להיבטים המקצועיים הנוגעים לסופר. בכוונת השרה לפנות שוב לשר הפנים על בסיס ההמלצה שתקבל".
מבנק דיסקונט נמסר: "טיפול הבנק בנושא הוא בהתאם להוראות החוק ולנהלים המחייבים".
מבנק ישראל נמסר: "בעקבות פנייתכם, החלה בחינת המקרה על ידי יחידת פניות הציבור בפיקוח על הבנקים. בכל הנוגע לפתיחת חשבונות עבור תושבי מדינות אויב, החקיקה המחייבת היא פקודת המסחר עם האויב, שבסמכות שר האוצר. מעבר לכך, פתיחת חשבון עבור תושב חוץ כרוכה בבדיקת זיקתו לישראל, מחשש להלבנת הון או למימון טרור".
ד"ר חזי לוי, מנהל ביה"ח ברזילי מסר: "לפי חוק זכויות החולה, יש לטפל באדם לפי צרכיו, ברגישות ובאיכות. זה לא אומר לטפל ללא תשלום. במקרים דחופים קודם מטפלים, וכך נעשה גם במקרה הזה. במקביל, אנו בהחלט מחפשים דרך לקבל תשלום ככל שניתן. בית החולים לא יכול לטפל חינם בכפולות של אריתריאים וסודנים וחסרי מעמד, שהרי אז לא נוכל לטפל באזרחים הישראלים".
