האביב הערבי
באביב שעבר התנוססה ג'יג'י חדיד, הדוגמנית ממוצא פלסטיני, על שער "ווג פריז" בעירום מלא. באביב הזה היא מפארת את השער הראשון של "ווג ערבייה", כשהיא עוטה חיג'אב יוקרתי. העורכת הראשית של המהדורה הערבית של המגזין האופנתי, הנסיכה דינה אלג'והאני עבדול־עזיז, יודעת היטב מה אסור ומה מותר לה ומספקת הצצה נדירה לצד הזוהר של מדינות המפרץ. מזרח תיכון חדש, גרסת השיק
יש אנשים שפשוט נולדו לאופנה, ואם להאמין לנסיכה דינה אלג'והאני עבדול־עזיז — היא אחת מהם. הנסיכה הסעודית בת ה־42 נולדה בקליפורניה והעבירה את רוב שנות חייה בין המזרח התיכון לבין ארצות־הברית, כשאביה, מומחה בכיר לכלכלה, מרצה באוניברסיטת מישיגן באן־ארבור ובאוניברסיטת קולורדו בבולדר. המגזין הראשון בחייה היה "Tatler" הבריטי, שבו נתקלה לראשונה כשהייתה בת שש. הסקרנות שלה כבר הובילה אותה משם. "תראי", היא אומרת באחר צהריים אחד בסטודיו "רציף 59" במתחם הרציפים בצ'לסי, "מהרגע שגיליתי את האופנה לא הסתכלתי לאחור. וכשגיליתי את 'ווג' לראשונה, זה היה כמו...." — היא לוקחת נשימה ארוכה, דרמטית. "יש עוד אנשים בעולם שעושים את זה!"
לעבדול־עזיז יש קול גרוני עם מבטא שקשה למקם. היא מבטאת את המילים בבהירות רבה ויש לה דרך תיאטרלית מאוד להכריז על דברים. היא מצביעה לעיתים תכופות — לעבר השמיים, לעבר הקהל שלה, לעבר עצמה. "אני יצרתי לוחות השראה הרבה לפני שבכלל ידעתי מה הפירוש של המילים האלה", היא אומרת. "נמלאתי השראה ממשהו שאנדרה לאון טאלי כתב והייתי אומרת 'ספר שולחן הקפה של סלים ארונ'ס, מה זה?' ואז הייתי ממהרת לחפש אותו ולקרוא. כמו משוגעת. ואל תשכחי שזה עוד היה לפני עידן האינטרנט! הייתי לומדת מגזין מתחילתו ועד סופו — הייתי פשוט רעבה. רעבה לכל דבר שקשור לאופנה".
עבדול־עזיז לוגמת לגימה אחרונה של מיץ ירוק ומבקשת מעוזרת ההפקה להביא לה עוד כוס. מסביב שומעים מוזיקת היפ־הופ בקולי קולות ושלוש דוגמניות עטויות גלימות מסאטן עושות פוזות לברנש מרושל בטי־שירט שמצלם בלי הרף. אריסטוקרט איטלקי זועם בסניקרס, קוקו ופנים נקיות מאיפור רוכן מעל לפטופ, מדבר בטלפון ומנסה לאתר דוגמיות שאמורות היו להגיע לסט והתעכבו איפשהו. זה סשן צילומי אופנה כמו של פעם, ועבדול־עזיז, העורכת הראשית הראשונה של "ווג ערבּייה", ממש רוטטת מהתרגשות והנאה. נדמה שבכל רגע היא תרחף באוויר מעל לספת העור העגמומית שעליה אנחנו יושבות ומשוחחות ותגיע לתקרה, הרחק מעל לאוכל שנזנח ומעל לעוזרת האישית המגהצת שמלה אחר שמלה על קרש גיהוץ מתקפל. ממרומים היא תקרא לעבר הילדה שהייתה פעם: "דינה! זה קורה! את עכשיו פולי מלן! את פיליס פוזניק (בהתאמה, עורכות אופנה בכירות ב'הארפר'ז בזאר' וב'ווג' — ל"ו)! את העורכת של ה'ווג'!"
"אני לא גדלתי עם 'ווג' משלי, כזה ששיקף את הזהות שלי, את הרקע שלי, את האזור, את האותנטיות", אומרת עבדול־עזיז. "כך שמבחינתי לעשות את זה, זה מאוד־מאוד יפה".
גאווה ודעה קדומה
המהדורה המודפסת של "ווג ערבייה" יוצאת בימים אלה. זוהי הופעת בכורה ברגע טעון מאוד בהיסטוריה הפוליטית, כשהעולם כולו מתווכח על איסורי ההגירה של טראמפ — שהגיעו אחרי קמפיין עתיר רטוריקה אנטי־מוסלמית גלויה. ימים שבהם הדעה הרווחת היא כי על נשים מוסלמיות נאסר לדבר בציבור (טראמפ טען שהעובדה שרק אביו של החייל האמריקאי־מוסלמי הומאיון חאן, שנהרג בפעילות צבאית בעיראק, נאם בוועידת המפלגה הדמוקרטית, בעוד האם שתקה, נובעת מכך שכאישה מוסלמית אסור לה לפתוח את הפה — ל"ו).
עבדול־עזיז סירבה להתייחס לנושאים פוליטיים במהלך הפגישה שלנו, בטענה שהיא לא רואה את התפקיד שלה באור פוליטי. אבל ברור לגמרי שהיא מאוד מתוסכלת מהאופן הצר כל כך שבו המערב מתבונן בעולם הערבי, במוסלמים בכלל ובנשים בפרט — מתוסכלת מכך שמתעלמים מההישגים של חבריה, ומכך שנשים מהמזרח התיכון מתקבלות בזרועות פתוחות בעולם האופנה כל עוד הן מוציאות סכומי עתק — הרי קבלת הפנים החמה הזאת מגיעה עם תנאים (ודעות קדומות). היא חוששת שרבים במערב רואים את הנשים המוסלמיות כמקשה אחת, סמל לדיכוי, והיא איתנה בדעתה ששום דבר אינו פשוט כל כך.
"הערבים הם ששימרו את עסקי האופנה מאז סוף שנות ה־60 ועד היום", היא אומרת. "את יודעת שבמהלך מלחמת המפרץ, בתי האופנה הגדולים היו על סף סגירה, כי בגלל המלחמה הלקוחות מאזור המפרץ לא באו לאירופה לערוך קניות? אבל אף אחד לא מכיר בתרומה שלהן לצורת האמנות הזו. זה מפריע לי עד אין־קץ. אני רוצה לשפוך אור על העובדה שאנחנו היינו כאן הרבה לפני שאזורים אחרים נכנסו לתמונה, והייתי רוצה להבין למה ממעיטים בערך שלנו ומתייחסים אלינו רק כאל מי ששופכים כסף. זה מרגיז אותי מאוד, ובצדק.
"ישנם כמה וכמה בתי אופנה שכמעט מתגאים בעובדה שכשמגיעה לקוחה מאזור המפרץ שהזמינה שמלה בעיצוב אישי — המעצב הראשי לא יושב איתה בעצמו", היא אומרת. "ואני רואה את אותם מעצבים מבלים את זמנם עם אנשים שלא קונים דבר. אז מה את אומרת על זה? אני חייבת לציין שאני לא מאשימה את המעצבים. אני מאשימה את הלקוחות שמוכנות לסבול התנהגות כזאת. נכון שהלקוחה ממדינות המפרץ אוהבת את הפרטיות שלה, אבל אני רוצה שהיא תקבל את ההערכה המגיעה לה, וזה לא חייב להיות באופן פומבי. אני מצטערת, אבל זה משהו שיש לי איתו בעיה קשה".
"ווג ערבייה" כבר הושק ברשת באוקטובר האחרון. זו המהדורה הראשונה של "ווג" שיוצאת קודם כל בגרסה דיגיטלית, ונכון לעכשיו, האתר דומה מאוד לאתרי "ווג" האחרים — תמהיל של אופנה, תרבות וסלבס. הכתבה המקורית הראשונה הייתה סרט של הדוגמנית אלייזה סנדאווי, בשיחה עם המעצב אלי סאאב בגנים המפוארים והרומנטיים בביירות. מיד אחר כך הופיעו צילומים של ג'יג'י חדיד מדברת ערבית וסרט נוסף של צמד הצלמים וינוד ואינז, כמו גם בין עשרה ל־15 פוסטים ביום על נושאים כמו הטורבן היפה ביותר של אלישה קיז, מספרה "ידידותית לחיג'אב" בברוקלין, ואילו נעליים בצבע עור יתאימו יותר לעור בצבע זית.
עמודים מוקדמים מגרסת הפרינט של "ווג ערבייה" מצביעים על כך שבאשר לצניעות, הפקות האופנה ממוקמות אי שם בין "ווג" הבריטי לאחיו הצרפתי (הצרפתים עדיין הכי אוהבים פטמות מודגשות, אבל הבריטים והאמריקאים דווקא נוטים, בסופו של דבר, לאידיאל שמרני למדי). עבדול־עזיז מחפשת דוגמניות שישקפו את האזור, משימה שהיא מודה שהיא קשה ומורכבת, כי משפחות מוסלמיות רבות רואות את המקצוע כ"צעד אחד בלבד לפני יציאה לזנות". אבל עם השינויים שחלים בעולם, היא מקווה שגם זה ישתנה.
דובאי על המפה
פתיחת המגזין לא הייתה בחזקת הימור עיוור. סקטור אופנת העילית משגשג באזור המפרץ כבר כמה עשורים, כפי שעבדול־עזיז (וכל מי שעשה שופינג ברו־דה־פובור סנט אונורה בפריז, או בוויה מונטה־נפוליאונה במילאנו) יכולה לומר לכם. הוא מהווה תחרות אמיתית לשווקים של אסיה, כשזה נוגע לעסקי האופנה העילית הנשענים על לקוחות לא־מערביים. על פי סוכנות רויטרס, הצרכנים המוסלמים הוציאו על ביגוד בשנת 2015 סכום של 243 מיליארד דולר (11 אחוז מהשוק העולמי); עד שנת 2021 הסכום הזה צפוי להגיע ל־368 מיליארד.
כמעט כל מותג־על מקפיד להפגין נוכחות ראוותנית בחצי האי ערב, ודובאי במיוחד הפכה ליעד מרכזי להשקות של מוצרי יוקרה: בית שאנל חשף את קולקציית הקרוז שלו בדובאי ב־2014, וקרל לגרפלד כינה את העיר "הצעד הבא, המציאות החדשה". מארק ג'ייקובס השיק בושם — דקדנס — בקניון בדובאי עם הדוגמנית אדריאנה לימה וערך מסיבה בקומה ה־31 של מלון גדול בעיר, וכשסברובסקי רצו לערוך תצוגה חגיגית לציון יובל ה־120 לחברה, גם הם בחרו לעשות זאת שם. זהו מקום ידידותי לאופנה, אפילו במקרים שבהם הפריטים היחידים שגלויים לעין הם תיקים, נעליים וציפורניים. זהו מקום שבו שופינג נחשב לספורט, ומרחבי טיילת פתוחים מחליפים את אולמות הענק הסגורים בקניונים.
אבל דרכו של המגזין לא התנהלה על מי מנוחות. ב־2007, תאגיד תקשורת גדול במזרח התיכון יצר קשר עם ג'ונתן ניוהאוס, ראש קונדה נסט אינטרנשיונל (המו"ל של "ווג", בין השאר), בנוגע להשקה של מהדורה ערבית שתפנה לקהל באזור המפרץ הפרסי. ניוהאוס דחה את הרעיון במייל שדלף לעיתון היוצא לאור באמירויות, שפירסם אותו במלואו — כהוכחה לרבים מהאליטות במזרח התיכון שבמערב יש איסלאמופוביה, ושכל האזור נתפס כמקשה ריאקציונרית וסקסיסטית אחת (בלי להביא בחשבון שקיימת בו קבוצה שלמה של אנשי העולם הגדול, בעלי עושר עצום ותפיסת עולם קוסמופוליטית).
אמנם ניוהאוס הכיר בקיומם של קוראים פוטנציאליים רבים באזור, אך הזהיר באותו מייל ש"למרבה הצער, הם חיים בשכנות לכמה מהגורמים המיליטנטיים והאלימים ביותר בעולם... בעולם הערבי, או נכון יותר, בעולם המוסלמי, יש אלמנטים שמקבלים עליהם את ערכי המערב. יש גם פונדמנטליסטים רבי־עוצמה, גורמים דתיים שדוחים את ערכי העולם המערבי, ואלה מתנגדים לחופש הביטוי, לשוויון לנשים ולכל ביטוי של מיניות, אם לנקוב בשלושה ערכים המקושרים לכתב העת שלנו... לקונדה נסט אין שום רצון לכפות את עצמו על חברה שלא חולקת איתו את הערכים הללו באופן מלא. ואנחנו לא רוצים לעודד תגובה שלילית חזקה או אפילו אלימה... כך שאני מעדיף להימנע מהנושא ולא להיכנס כלל לשוק הזה. זה יעזור לי לישון טוב יותר בלילה".
תהיה התפיסה הפוליטית אשר תהיה, אי־אפשר להתעלם מההיגיון שבכניסה לשוק הזה, והדעה של קונדה נסט השתנתה עם הזמן. תאגיד התקשורת החל לבחון את השוק ב־2013 עם מהדורה של המגזין "טרוולר" ומאוחר יותר עם מהדורה מקומית של "ארכיטקטורל דייג'סט" — שניהם פורסמו בשיתוף עם זכיין בדובאי. אלה היו יוזמות מוצלחות, ששילבו חומרים ממהדורות בינלאומיות לצד כתבות מקוריות של צוות כותבים מקומי. ביחד עם מחלקת המסעדות הרחיב קונדה נסט את אחיזתו באזור עם ה"ווג קפה", שנפתח כפינה אינטימית סגורה בתוך Level, חנות נעליים בקניון הענקי של דובאי, שמתפרשת על שטח של כ־9,000 מ"ר. בבית הקפה אפשר להזמין "סלט מזונות־על של 'ווג'" או ליהנות מכריכונים שמוגשים ב"שעת התה הייחודית של 'ווג'" בצילן של נברשות ענק המקושטות בשערים אייקוניים של "ווג איטליה".
"אחרי שביססנו את נוכחותנו במזרח התיכון הגעתי להבנה טובה יותר של האזור, על המורכבות שלו והאתגרים שהוא מציב", מסבירה קרינה דוברוטוורסקאיה, העומדת בראש המחלקה לפיתוח שווקים חדשים בקונדה נסט אינטרנשיונל. "יש שם רעב עצום למותרות ולאופנה, יש כישרונות אופנה מקומיים מרשימים ביותר, כמו גם חדירה מדהימה של הדיגיטל, ועניין רב בכל הנוגע לרשתות חברתיות. במשך שנים רבות התאפיין האזור בשמרנות בכל הנוגע לנשים בציבור, אבל בעת האחרונה הוא הולך ונפתח, ונשים ערביות רבות, צעירות בעיקר, יוצאות יותר ויותר אל העולם שסביבן".
מיד אחר כך עלו המעצבים על הגל החדש: דולצ'ה וגבאנה השיקו קולקציה של עבאיות בשנה שעברה, כשהם משתמשים באותם בדי יוקרה שמככבים בקולקציה המרכזית שלהם. אפשר להשיג אותן בהרוד'ס בלונדון (שם, אגב, פגשה עבדול־עזיז את בעלה, דרך חברים משותפים באגף המסעדות), ומחירן נע בין 3,000 ל־7,000 דולר. האתר "נט־א־פורטר" יצא עם "מהדורת רמדאן" (פיג'מות משי של ולנטינו, שמלות מקסי של אוסקר דה לה רנטה ועוד פריטים שמחירם מגיע לארבע ספרות), ובקצה השני של הסקאלה — יוניקלו מציעה קולקציה של טוניקות וחיג'אבים במחיר שווה לכל נפש.
אהובת צלמי הרחוב
פגשתי את עבדול־עזיז לראשונה ב־2004, מחוץ לבארני'ס בניו־יורק. היא הייתה לבושה בהידור, אבל זה לא היה יוצא דופן באזור הזה: טי־שירט של פראדה, נעלי מיו מיו ותיק הרמס. חיפשתי אז מצולמים למדור שלי וביקשתי ממנה לדגמן עבורנו. היא סירבה בהתחלה, מחשש שהפרטיות שלה תיפגע. תמונה במגזין? לעולם לא! העידוד הגיע דווקא מבעלה, הנסיך הסעודי סולטן בן־פהאד בן־נאסר בן־עבדול־עזיז, שלו נישאה בשנות ה־20 לחייה, וצילמנו אותה בו במקום ברחוב 61. היא הייתה אז עקרת בית ואם צעירה לשלושה ילדים, שדילגה בקביעות בין ביתה בריאד לבין ניו־יורק, אספה את שערה בקוקו ונהנתה מדי פעם מנקניקייה שקנתה ברחוב. בתוך כמה שנים היא התחילה לבקר בתצוגות אופנה בפריז ובמילאנו; פתחה בריאד את D'NA, בוטיק לחברים בלבד, והביאה לשם יצירות של מעצבים שלא היו מוכרים באזור: אקנה, היידר אקרמן, מארני.
"תמיד רציתי להיות סטייליסטית במערכת", היא אומרת, "ולא היה תפקיד כזה בנמצא. המחשבה על מעבר לארצות־הברית כדי להפוך לסטייליסטית לא הייתה ריאלית בעליל, אבל התשוקה הזאת בערה בי. זה היה החלום האולטימטיבי שלי. ברצינות! הסיפור של פולי מלן עם נסטסיה קינסקי והנחש שהיא שמה או לא שמה על פרק היד בצילום של אבדון? דיי!!!"
הידע שלה על צילומים הוא מרשים להרתיע. היא מושיטה יד, עוצמת עיניים, תופסת את החזה, מנמיכה את הקול למשהו שבין גרגור לנהימה, "לאאאאב". אבל אז היא קולטת שסטתה מהנושא, מתנערת וחוזרת לפוקוס. "מכיוון שהבנתי שזה לא ריאלי, שאלתי את עצמי, 'אז מה את רוצה לעשות עכשיו?' השתלמות בחנות כלבו נראתה לי הדבר הקרוב ביותר לסטייליסטית, וניסיתי לקבל עבודה כמתלמדת בחנות בריאד, אבל הקניינית הראשית לא הסכימה להעסיק אותי; היא אמרה שאני אובר־קווליפייד. אז דיברתי עם המשפחה שלי, וכולם אמרו, 'למה שלא תעשי את זה? אנחנו מאחורייך'. אבא שלי החליט להשקיע בעסק שלי מתוך ביטחון מלא שאצליח. תאמיני לי, לא הייתה לי שום תוכנית עסקית. פשוט אמרתי לעצמי, 'אני הולכת על זה', וזה בדיוק מה שעשיתי".
העסק הפך להצלחה מיידית. "זה בא לי באופן מאוד טבעי, כי מתברר שאני זקוקה ל־15 דקות בלבד כדי לדעת בדיוק איזה 'לוק' אני מתכוונת ליצור. חשבתי שזה טבעי לכולם, אבל לא! לי פשוט יש את זה. מין תחושת בטן. אני פונה לחברה שבה אני חיה, ואף אחד אחר לא מבין את העולם הזה. רוב הקניינים אז, ואפילו עד היום, לא היו מקומיים, וזאת בעיה גדולה. הם אמריקאים, אירופאים או ממקומות אחרים באזור. המזרח התיכון כל כך גדול, שגם אם אתה תושב האזור — אתה עלול לטעות. אם קניינית לבנונית תחפש מוצרים ללקוחה מאבו־דאבי, היא לא תבין אותה. אני? אני חיה כאן, הולכת לאותן מסיבות ומוכרת לחברים שלי".
כשעבדול־עזיז נמצאת בביתה שבריאד, רוב הפעילות החברתית שלה מבודלת על פי מגדר, היא מסבירה, מה שמעלה את סיכויי ההצלחה שלה באופנה. "חייבים להודות", היא אומרת, "למען מי באמת אנחנו מתלבשות?" במסיבות האלה, שהן לנשים בלבד, נשות האליטה לובשות לעיתים תכופות את המילה האחרונה של מסלולי האופנה, כשהיא נחבאת מתחת לעבאיה עד שהדלתות נסגרות. כמה מהנשים בחבורה של עבדול־עזיז גם מאמצות סגנונות איפור בעקבות דוגמניות המסלול. "כל לילה הוא כמו נשף במטרופוליטן", היא אמרה לאחת החברות האמריקאיות שלה שביקרה אותה בריאד.
"לעולם לא תראי צעירה ערבייה מנסה להיראות כמו צרפתייה — שיער לא מטופח, בלי איפור", מסבירה עבדול־עזיז. "זה פשוט לא משהו שאנחנו עושות", היא צוחקת. "מי בכלל יכולה להעלות על הדעת שהיא נראית טוב יותר בלי איפור?" היא מנידה את ראשה אל מול האיוולת הזאת.
כשעבדול־עזיז החלה להסתובב בחוגי האופנה כדי למצוא פריטים ל־D'NA, הסטייל שלה הלך והפך הרפתקני יותר. היא קיצרה את השיער והחלה ללבוש גזרות אקסטרווגנטיות של מעצבים כמו רוזי אסולין ורודארטה. זה לא היה יוצא דופן בסצנת האופנה באותם ימים. צלמי אופנת הרחוב העלו את הרף, ועבדול־עזיז הייתה אחת הנשים הראשונות שנענתה בשמחה. תמיד מטופחת ולבושה באופן מושלם, ותמיד פוטוגנית.
בעיני רבים שהכירו את אזור המפרץ רק במעורפל כמקום שבו מוכרים, קונים ולובשים הרבה אופנה עילית, עבדול־עזיז הפכה ל"פנים של המזרח התיכון". היא התלבשה בצניעות על פי הסטנדרטים של עולם האופנה, אבל כשנצפתה במערב היא מעולם לא עטתה עליה עבאיה או חיג'אב. הנה אישה שנשות האופנה יכלו להבין ולקבל, והעובדה שהיא נסיכה הפכה אותה לבחירה מתבקשת של קונדה נסט כשהתחילו לחפש מישהו שיאחז בהגה של המגזין במפרץ. עבדול־עזיז מכרה את הבוטיק שלה (שהתרחב לסניף נוסף בדוחה) וב־2016 החלה לנסוע מדי יום למשרדי המגזין בדובאי.
רבים מאנשי החוג החברתי שלה בריאד מזועזעים מהדמות הציבורית שעבדול־עזיז הפכה להיות. "את חייבת להבין, כולם אוהבים את הפרטיות שלהם". עם זאת, היא מציינת שחבריה של בתה המתבגרת (רבים מהם בתהליכי קבלה לאוניברסיטאות באמריקה ובאירופה) "חושבים שאני מגניבה ממש".
משאנל ועד חיג'אב
"מרכז העיצוב של דובאי" הוא בניין חצי־גמור הסמוך לכביש הראשי בדאון־טאון. הקומה הראשונה מושכרת למסעדות, בתי קפה ובוטיקים, והיה אפשר לחשוב שהקומה העליונה תהיה המקום שבו מרוכזים המוחות היצירתיים של דובאי. אבל מה שיש שם זאת חנות קונספט בשם "המגדלור", שמוכרת ספרים, פריטי עיצוב יפים ושוקולד, ולידה מכון כושר בחסות אדידס, שעורך שיעורי ספורט על הגג, ומדי פעם שומעים שם קולות אמריקאיים עליזים נותנים הוראות ברמקול בדבר כפיפות, מתיחות או שרירי ליבה, לצלילי מוזיקה מקפיצה של ביונסה. הראש מסתחרר מהקהל הקוסמופוליטי המטופח וההדור. לדעתי, הנשים שמסתובבות בשדרת אטלנטיק בברוקלין מכוסות יותר מאשר אלה ב"מרכז העיצוב", וכולן כל כך דומות לדמויות של היפהפיות בסדרת סיטקום אמריקאית, עד שלרגע מבלבל אחד אפשר לא לשים לב שהתפריט במקום אינו כולל אלכוהול.
המשרדים של "ווג" שוכנים במתחם משרדי המטה של Nervora — החברה המקומית שהצליחה לרכוש את הזיכיון ב־2016 — סמוך לבית הקפה "הרפר'ס בזאר" (שמגיש תפריטי דיאטת פלאו ומבחר מנות התואמות את דיאטת סאות'־ביץ'). Nervora מנוהלת על ידי שאשי מנון (31), אמריקאי ממוצא הודי שחי בדרום קליפורניה והחל לעבוד באיחוד האמירויות מיד עם סיום לימודיו בקולג'.
מנון אהב מאוד את סגנון החיים במקום: המעסיק הראשון שלו שיכן אותו במלונות חמישה כוכבים ונתן לו תקציב נסיעות כמעט בלתי מוגבל. זאת הייתה התגשמות חלום לצעיר המבריק בן ה־22, שהיה נרגש מהאפשרות לראות עולם. הוא התקדם לעבודה מול ממשלת איחוד האמירויות, כשהוא עוסק בהבאת חברות תקשורת לאזור — סי־אן־אן למשל — אבל גילה שעבודה עבור הממשלה היא איטית ומסורבלת. אז הוא גייס חבר גיק מקליפורניה, ויחד הם פתחו את Nervora, שהתחילה את דרכה כחברת תיווך בין מפרסמים מקומיים לבין אתרי אינטרנט מחו"ל. קונדה נסט היה אחד המו"לים הראשונים שהם גייסו, והפרסומת הראשונה שהם מכרו הייתה של שאנל.
"זה היה שוק קטן מאוד", נזכר מנון. "המלאי היה מורכב מחומרים שאיש לא רצה. הפריטים תומחרו מתחת לערך האמיתי שלהם, או לא תומחרו, ואנחנו אמרנו בעצם, 'היי, יש לנו דרך להכניס לכם קצת כסף ממקומות שממש לא אכפת לכם מהם, וללא שום סיכונים".
למעשה, תפקידו של מנון בסיפור "ווג ערבייה" חשוב לא פחות מזה של עבדול־עזיז. ב־2012 הוא שיכנע את קונדה נסט אינטרנשיונל לאפשר לו לפרסם גרסה ערבית של "סטייל.קום", בהנחה שלפחות שליש מהתוכן יגיע מהגרסה האמריקאית של האתר. אבל בתוך חודשיים בלבד הם פירסמו תוכן מקורי בלבד. "התברר שזה חשוב מאוד לנסות להרגיש מקומי", אומר מנון. "לא רצינו להיתפס כמותג אמריקאי גדול שמנסה להכתיב תרבות מערבית לאזור השונה ממנה בתכלית. הכל היה מוצלח יותר כשפעלנו מנקודת המבט שלנו. הטרמינולוגיה יכולה להיות שונה מעט, כמו גם האזכורים התרבותיים, הביטויים ומשחקי המילים... יש ניואנסים רבים כל כך בשפה, ודברים קטנים ומרומזים יכולים לעשות הבדל גדול". למשל, כמו להתמקד בבני משפחת חדיד במקום במשפחת ג'נר; כמו ההכרה במשמעות שיש לריסים בפוסטים על איפור ויופי; ועוד ועוד.
מנון המשיך להפעיל את הגרסה הערבית של "סטייל.קום", עד שקונדה נסט הודיעו ב־2015 שהאתר המקורי עומד להיסגר. כחלק מרצון החברה לגרום לשינוי במגרש הדיגיטלי, היא בחרה לסגור אותו ולעלות שוב לאוויר כאתר מכירות ברשת. ובעוד קונדה נסט מעבירים את קוראי "סטייל.קום" לאתר "ווג.קום", התכוון מנון לעשות דבר דומה עם הזיכיון שלו: הוא שמר על קוראי "סטייל.קום" זמן רב ככל האפשר, ואז התחיל לכוון אותם לעבר "ווג ערבייה". אחרי שהפריח בלון ניסוי היה לו ברור, שמאגר הקוראים כבר מוכן לזה. "במובנים רבים זה היה כמו להביא לעולם תינוק שהוא כבר בגיל ההתבגרות", הוא אומר.
כשהמותג "ווג" התפשט בעולם כולו — "ווג ערבייה" הוא המהדורה ה־22 שלו — התחיל לחול שינוי בתעשיית האופנה שאותה הוא מסקר. המותג כבר לא קיים רק כדי לדווח על התעשייה, אלא גם כדי לחזק אותה, לתמוך בה ולעבוד איתה בשיתוף פעולה. מודל "קרן האופנה", שהחל לפעול בניו־יורק תחת שרביטה של עורכת "ווג אמריקה" אנה ווינטור, ושבמסגרתו מעצבים ותיקים הפכו למנטורים לדור הצעיר של התעשייה, מופעל כיום בהרבה שווקים של "ווג", כולל המזרח התיכון, ועבדול־עזיז מתייחסת ברצינות לתפקידה כמנטורית. היא רוצה שהעולם יכיר את החברות שלה, בעיקר את הצעירות שיש להן עסק משלהן ("חברה שלי התמנתה לאחרונה לתפקיד בכיר ביותר בממשל בסעודיה, וזה אירוע לא לגמרי יוצא דופן", היא אומרת, ותסכול מסוים נשמע בקולה, "אבל על זה לא מדברים!").
היא שוב הודפת כל ניסיון לרמוז שהכוונות שלה הן פוליטיות — "אני מגיבה לכישרון!" היא אומרת — אבל רבות מהקוראות הפוטנציאליות של "ווג ערבייה" נרגשות מהרעיון של מגזין ששואף להציג לראווה את יצירותיהן של נשים ערביות. תיקון הטעות בתפיסה המערבית את המגזין הוא לא גדול במיוחד. אחרי הכל, עם כל המשמעות ה"פמיניסטית" של כתב עת כזה, "ווג" הוא מותג הפונה בעיקר לאליטות ועוסק בעיקר בהן. וזה נכון עוד יותר בעולם הערבי, שבו החלוקה בין חוג הסילון לבין ההמון העני היא ברורה ועמוקה מאוד. ובכל זאת, האינסטינקט הפמיניסטי ותחושת אחוות הנשים חזקים מאוד. "חבריי ואני דיברתי על 'ווג ערבייה' בארוחת הערב אמש", אומר סאני ראהבר, ממייסדי הגלריה לאמנות "Third Line". "חשבנו שיהיה נפלא אם ששת עמודי השער הראשונים יוקדשו כולם למעצבות ערביות".
בהתאם לרוח הזאת, עבדול־עזיז לוקחת אותי במורד המדרגות לפגישה עם נטלי טראד (31), מעצבת תיקים מלבנון, שמשרדיה נמצאים באותו בניין. "היא כמו הפיה הטובה שלי", אומרת טראד על עבדול־עזיז. "זה בגלל שאני אוהבת את המוצר!" מבהירה עבדול־עזיז. "ערב אחד פגשתי את חברתי המנוחה זאהה חדיד לארוחת ערב, והיא שאלה, 'מה זה?' אז רוקנתי את התיק ונתתי לה אותו, ומיד שלחתי מסרון לנטלי וכתבתי: 'מצטערת להודיע לך שהדוגמית שנתת לי כבר לא אצלי, אבל חכי עד שתשמעי בידי מי היא עכשיו!'"
אחר כך אנחנו הולכות למשרדיה של המעצבת פאיזה בוגסה, בקומה ה־18 של בניין רב־קומות בעיר התחתית. עבדול־עזיז תמכה במותג שלה מתחילת דרכו. "הקונספט שלי היה למזג תרבויות באמצעות ליין של ביגוד בהשראת צללית ארוכה, מסורתית", אומרת בוגסה, שמתהדרת ברעמה בלונדינית. "עד כה היה אפשר למצוא בשוק עבאיות יוקרתיות מאוד בעיצוב אישי, או עבאיות פשוטות וזולות — לא היה שום דבר באמצע. שום חנות אלגנטית של בגדים מוכנים כאלה. כמה מהלקוחות שלי שונאות עבאיות, אבל האהבה לתרבות עדיין חזקה מאוד".
בספטמבר האחרון הופיעה עבדול־עזיז בתצוגת האופנה של פרואנזה שולר בניו־יורק כשהיא לבושה בשמלת מעטפת כחולה כהה עם שוליים בצבע אדום־דובדבן, סנדלי אקוואזורה אדומים ותיק אדום של שאנל. הצילום שלה הופיע ב"ווג" הבריטי. אף שלבוגסה לא היה אז עדיין אתר מכירות ברשת, המשרד שלה הוצף בשיחות טלפון של לקוחות שרצו את השמלה, וכל השמלות מדגם הזה נמכרו כולן. כמה מהנשים קנו את השמלה מפני שזאת עבאיה, ואחרות קנו אותה למרות העובדה הזאת. כך או כך — זאת הייתה ברכה גדולה לבוגסה. "יש לזה פוטנציאל בינלאומי עצום", אומרת עבדול־עזיז, שנשמעת כמו אמא גאה. "יש מיליוני נשים שמתלבשות בצניעות ואוהבות אופנה. והדבר החשוב בנוגע לעבאיות או לחיג'אב הוא איך אני מרגישה כשאני לובשת אותם. בעיניי זה בגד עם שיק. ואני מרגישה כמו גרייס קלי".
תרגום: לילית וגנר
לפנייה לכתב/ת 
