בדרך לביתה של חנה לסלאו נשבעתי לעצמי שהפעם אהיה מקורית ולא אציג לה אף שאלה על דיאטה, אבל ברגע שהיא פתחה את הדלת נפלט לי "וואו, איפה הבטן?" והיא חייכה אליי מאוזן לאוזן ואמרה: "הבודהה ירד. כך קראתי לגבעה. עכשיו יש לי פסל של בודהה על השולחן".
זה קרה ברגע שהיא הוציאה מראשה את הצ'יפ של המשקל. "במשך שנים דיברתי על זה ודרכתי על זה, ובכל פעם שיצא מחקר חדש על דיאטה צילצלו אליי מכל התוכניות לשאול מה דעתי והתרגזתי. מה, אני אוביס? אני היצור הכי גדול במדינה? בן, הבכור שלי, ישב כאן יום אחד, הקשיב לשיחת הטלפון ואמר לי 'אמא, את אשמה, מרוב שאת מדברת על המשקל את מגדילה את עצמך ולכן מתייחסים אלייך כמו אל שמנה. הפכת את הנושא הזה למשתנה הציבורית, אז כל אחד מרשה לעצמו להיכנס ולהשתין'. הוא אמר לי 'אמא, קבלי את עצמך, את כבר לא מלכת היופי, את מלכת האופי'".
וזה עבד?
"הפנמתי את העצה. הפסקתי לחשוב על דיאטות. אני אוכלת שלוש פעמים ביום, משתדלת לא לנשנש בין הארוחות. כשבא לי פרוסת לחם אני נהנית ממנה, במקום להסתפק בארבע פריכיות, והחיים שלי הפכו להרבה יותר קלים". היא מזנקת מהכיסא ומתחילה לצלוע כסבתא זפטא. "יש לך מושג כמה זה קשה להסתובב כשבכל יד יש לך מזוודה של חמישה קילו ואת לא יכולה להניח את המזוודות על הרצפה?"
שני בניה, בן (31) ואיתמר (28), מנישואיה הראשונים למפיק אביב גלעדי, התחתנו בקיץ האחרון. בן ("הוא הפיק את 'צל של אמת' על תאיר ראדה ועכשיו מכר את הסדרה לנטפליקס, עסקה גדולה"), שגר בלונדון, עמד מתחת לחופה יהודית כשרה באיביזה, ספרד, עם השחקנית רומי אבולעפיה. איתמר, שלמד כאן היסטוריה ופילוסופיה, ובמשך עשר שנים גר בדירה הסמוכה לזו של אמו עם חברתו מהתיכון, האמנית נועה יקותיאלי ("שמציגה עכשיו תערוכה במוזיאון ארץ ישראל"), התקבל לתואר שני בבית הספר לקולנוע בלוס־אנג'לס והם התחתנו בעירייה.
"קניתי שתי שמלות, בלי שידעתי מי מהם יהיה הראשון", מספרת לסלאו. "טסתי לאיביזה, לחתונה של בן ורומי. לחתונה של איתמר ונועה לא יכולתי להגיע מפני שהייתי בחזרות ל'פליישר' בהבימה. הם שלחו לי תמונות ובהמשך טסתי לחבק אותם. אני אוהבת לטייל בעולם".
עצוב לך ששני בנייך חיים מעבר לים?
"למה שיהיה לי עצוב? אני לא מתמסכנת. הם מסבים לי נחת ואושר. אמא צריכה לתת לילדיה שורשים וכנפיים וזה מה שאני נותנת. אמרתי לבן 'אתה הולך עכשיו להפיק סרט ב־12 מיליון דולר, העולם מחכה לך'. לאיתמר אמרתי 'תמיד תוכל לחזור לישראל'. אני חיה כאן ועכשיו. כששואלים אותי 'לא קשה לך לבד?' אני בכלל לא מבינה על מה מדברים. כל בוקר אני מתעוררת, אומרת 'מודה אני לפניך' בכוונה רבה, מפני שבגילי שום דבר כבר לא מובן מאליו, ואחר כך אני שואלת את עצמי 'חנהל'ה, מה בא לך לעשות היום?' לפעמים אני לוקחת את עצמי לסרט. למה אני צריכה שמישהו ילחש לי באוזן? סרט טוב, כמו 'סארו', אני רואה פעמיים מפני שזה בית ספר בשבילי. אני אוטודידקט, לא למדתי בשום מקום, רק מהתבוננות. לגלות לך משהו?" היא שואלת ולא מחכה לתשובה. "לפעמים אני מרגישה כמו חיילת משוחררת. חופשייה. ככה הייתי לפני שהעמסתי את עגלת חיי על הגב".
עם אבי ילדיה היחסים ידידותיים מתמיד. "הוא קנה את חברת הסרטים של מל גיבסון, הפיק את 'שתיקה' ומשחק במגרש של הגדולים", היא מדווחת. "אנחנו מדברים פעם ביום־יומיים. הוא מצלצל אליי ואני מצלצלת אליו. בשיחה האחרונה אביב היה בשדה התעופה, בדרך מפסטיבל טרייבקה לפסטיבל ברלין, או להפך, וכששמע את הרעשים בקו הוא שאל לאן אני נוסעת. עניתי 'אני בוואן, בדרך לקריית־מוצקין'. יחי ההבדל. וכמובן שטרחתי להוסיף שהערב אעלה לבמה ב'עלובי החיים'. פרופורציות זה דבר חשוב. יום אחרי שחזרתי מפסטיבל קאן עם פרס השחקנית הטובה ביותר הייתה לי הופעה, חלטורה, במועדון כליף, בפני איגוד נהגי המשאיות. לא פחות ולא יותר. אין דבר שמחזיר למציאות יותר מזה".
נשמה יתרה
ניצה, הדמות שמגלמת לסלאו ב"נבסו" (חמישי ושבת, 22.30, רשת) הסדרה הראשונה שנכתבה על ידי יוצר ממוצא אתיופי (יוסי ואסה, שגם משחק את גילי צ'לצ'או) היא אשת חינוך בדימוס, מתנשאת וחסרת טאקט, הנשואה ליעקב, פנסיונר טרי הסובל את שיגעונותיה בשקט, שמגלם גדי יגיל. זו הפעם השנייה שהם נשואים. לפני ארבעה עשורים, ב"החיים הם לא ירח דבש", שם משפחתה קוצר ל"לסלו" מפני שלא היה מספיק מקום במודעה. עכשיו היא זו שמציעה לסרס את שם משפחתה לטובת "לס־לא־פוליטיקל קורקט".
מה זה "נבסו"?
"באמהרית זה נפש. נשמה. הסדרה מדברת אתיופית עם כתוביות תרגום בעברית. נפלא. זו עדה מטרפת, ואני גאה שיש לי חלק בעלייתה לישראל", היא מגלה. "אבי עליו השלום נהג לספר שיש לו דוד, וולף לסלאו, שחי בארצות־הברית והוא מגדולי הבלשנים של השפות השמיות. לא התייחסתי לדבריו ברצינות רבה עד שהדוד הוזמן ארצה לקבל דוקטור לשם כבוד באוניברסיטה העברית. הוא חרש את אתיופיה, הגיע לכפרים נידחים והוכיח שהם שבט אבוד".
שזוכה ליחס מזעזע במדינת ישראל.
"אני מקווה שההומור יאיר את גודל השערורייה. את יודעת שבתעודת הזהות הם רשומים כיהודים אתיופים? זה כמו שיכתבו בתעודת הזהות שלי יהודייה פולנייה. ויש לך מושג מה קורה בסדרה כשאני מתחפשת לאתיופית כדי לזרוק את מנת הדם שהחתן שלי תרם? יוסי כתב את הסדרה יחד עם ליאת שביט ושי בן־עטר, שבגיל 23 כתב וביים את 'יותר חנה מלסלאו' ואני, כדרכי, פינצ'צ'תי (הוספתי פאנצ'ים בלסלאואית – ס.ש), גם לעצמי וגם לשחקנים האחרים. אני נדיבה".
היית מסתדרת עם כלה אתיופית?
"כשבחור אשכנזי מתחתן עם אשכנזייה זה תמיד נופת צופים? אז קל וחומר שיש סכסוכים כשהזוגות מעורבבים. לכל משפחה יש קשיים משלה. מה, לאבא שלי לא היה קשה כשהוא הגיע מאושוויץ ליפו, לרחוב 60, וחיפש בית שאין עליו איקס, זה היה הסמל של בית ריק, ולא קיבל שום עזרה נפשית ועד יום מותו לא דיבר טוב עברית בגלל שלא היה אז אולפן? בזכותו, עד היום אני חולמת ביידיש, שהיא הרבה יותר משפה, זו דרך חשיבה. כנראה שיש לי אוזן טובה. אנגלית למדתי מהביטלס והרולינג סטונס, שעל ברכיהם גדלתי, צרפתית למדתי מברנארד, החבר הראשון שהיה לי בגיל 16, לפני צביקה פיק, וגרמנית למדתי עם מורה פרטי כשהציעו לי להופיע שם. אבל בסוף החלטתי שלא בא לי להצחיק את הגרמנים. גם לא תמורת המון כסף".
היית מגישה לכלתך את מעדני פולין, כמו בסדרה?
"המטבח שלי לא כולל רוגלך ופרפלך. הספציאליטה שלי זה צ'ולנט. בשבת עולים אליי לרגל ומי שאכל אצלי חמין לא ישכח אותו לעולם. גם השוק טלה שלי מצוין. לדעתי, אישה צריכה קצב טוב, בעל טוב ומאהב. ואם אפשר שהקצב יהיה גם המאהב זה בכלל נהדר. אבל כבר שנים אין אצלי בשר בגלל איתמר ונועה, שגרו לידי. הם צמחוניים, אז אני אבשל בשר רק לעצמי? התרגלתי לבשל צמחוני. בהתחלה זה נראה לי כמו 'אלליי' ועם הזמן גיליתי שזה 'הן אפשר'. כשהם טסו לארצות־הברית והדירה התרוקנה, הכנסתי אליה את טל קלאי, שעושה את טלולה בונט ב'פאות קדושות' ומשחק בהבימה. גם הוא צמחוני. מאוחר בערב, כשאני חוזרת מהצגה, אנחנו יושבים לנו ביחד מול הטלוויזיה ואוכלים משהו קטן".
עוגה?
"לא, אני חוסכת בפחמימות ובסוכרים. כשבא לי משהו מתוק אני לוקחת כפית דבש. בכלל, ככל שמתבגרים מתקרבים לאדמה. אני מעדיפה דברים מהטבע, פירות וירקות, ולא בגלל המשקל, נשבעת לך שאני לא נשקלת, אלא מתוך מודעות לבריאות. להבימה אני הולכת ברגל, שני קילומטר כל צד. כיוון שאין לי מכונית אני עושה את כל הסידורים ברגל, ועוד מעט אחזור לעשות הליכות על שפת הים. חוץ מזה, בכל יום שישי באה אליי מטפלת לשעתיים של לחיצות, שעה על יבש ושעה עם שמן. ככה נפתחות החסימות והדם חוזר לזרום. אני חייבת להתייחס לגוף שלי בכבוד. הוא כלי העבודה שלי וכרטיס הביקור שלי. אם הוא לא יהיה תקין – המפעל ייסגר. ויש לי עוד כלל ברזל: פעם או פעמיים בשבוע אני שוכבת לישון ביממה הזאת".
כלומר?
"לפני שהמציאו את החשמל, כשאבות אבותינו חיו עם עששיות, החושך ירד וזה היה סוף היום. אנחנו הפרנו את האיזון בטבע והולכים לישון ביממה הבאה. לכן יש ימים שאני נכנסת למיטה כבר בעשר. וכמעט כל לילה אני ישנה שמונה שעות. זה טוב לעור הפנים".
לומדת להודות
מאמא שלה, שנפטרה בגיל 81, היא ירשה "גנים פולניים משובחים שניצחו את הנאצים. ביום שבו הלכה לעולמה עוד היו לה עור מוצק, פנים חלקות ורגליים ללא רבב". אביה נפטר בגיל 68, בתום ארבע שנות מחלה.
את חושבת על כך שבעוד ארבע שנים תגיעי לגיל שבו אביך נפרד מהעולם הזה?
"לא. הפחדנים מתים עשרות פעמים בחייהם, כי פחד ממוות כמוהו כמוות. אין טעם לחשוב על המוות, מפני שהוא יבוא אם כן או לא נחשוב עליו. אני משתדלת להפיק הנאה מכל רגע בחיים, ואומרת 'אשר יצר' ביציאה מהשירותים מפני שכשמשהו נסתם זה כאבים איומים. ובלילה, לפני השינה, אני אומרת 'שמע'. כשאת צעירה את חושבת שככה זה אמור להיות. ככל שאת מתבגרת את לומדת להודות".
עם יד על הלב, את לא מתגעגעת לאהבה?
"כשאחד מבניי היה תיכוניסט, והאהבה שלו התקררה, הוא שאל אותי בקול מפוחד 'איך זה נגמר? מה יקרה אם האהבה שלי תיגמר אחרי שאתחתן?' הסברתי לו שלאהבה יש כל מיני פורמטים ושעם השנים היא מחליפה צורות ופנים. אש התשוקה יכולה לגווע, אבל המשפחה, החברות והכבוד ההדדי הם הרוח שנושבת בגחלים ולא מאפשרת לאהבה להיגמר".
שאלתי עלייך.
"אם אהבה היא תוכנית חיסכון, אז יש לי המון זיכרונות. אני אוהבת את עצמי, וכשבא לי לקבל אהבה אני יוצאת לרחוב. ילדי הגן מזהים אותי בתור קלרה מהתוכנית של רינת גבאי וברמזור מישהי קראה לעברי 'שאלוהים ישמח אותך כמו שאת משמחת אותנו כל השנים'. אבל הימים של חנה־קרחנה נגמרו בזמן. כל דבר בעיתו".
חבר לחיים?
"בגילי, מתאים לי להכיר גבר בן 70. זקן. אז סליחה על הדוגריות, אבל לא בא לי ללטף תחת זקן ואחרי כמה שנים לנגב תחת זקן. מי ינגב לי? הפיליפיני. רק שלא יגיע אליי מוקדם מדי. ורצוי שיהיה חטוב ונאה". *
הפקה: שיר פלד, איפור: הלן אמויאל, שיער: אלעד נגר
עליונית קימונו, לארה רוסנובסקי (עמיעד 15, יפו)
שמלה, דורין פרנקפורט; תכשיטים, אוסף פרטי
בשער: חולצה וג'ינס, מוטיף (בוטיק לימקה, שלמה המלך 2, ת"א)
