השיבה להודו

בזמן שאני מקלידה את המילים האלה, המהנדי — ציורי החינה על הידיים — כבר דהה ונעלם. עשיתי אותם ברישיקש, יומיים לפני הטיסה הביתה. "זה כי אני תכף עוזבת", אמרתי לראג'ינה הקוסמטיקאית. ישבנו בחדרון שבו היא עושה טיפולי פנים ושעווה ועיסויים, וגם מהנדי לכלות ולעוברות אורח, והיא סיפרה שבעלה מובטל והיא המפרנסת, "אבל אני אוהבת את זה ככה. הוא עוזר לי בעסק כשצריך, וגם לוקח את הילדים לבית ספר ונשאר איתם אחרי הצהריים. אם הוא ימצא עבודה אני אצטרך להפסיק לעבוד, ואני לא רוצה. אישה צריכה להיות עצמאית, וגם הכרתי ככה אנשים מכל העולם". היא גדלה בכפר מרוחק, ואת כל האנגלית שלה למדה מאז שהקימה את העסק הכולל, חוץ מקוסמטיקה, גם שיעורי בישול הודי. "אני מלמדת המון ישראלים", היא אומרת, ומגלה שהיא יודעת עברית, אבל רק שמות של ירקות. "בצל, עגבנייה, במיה", היא מחייכת. "מוזר שבאתן עכשיו. זו לא העונה של הישראלים".

מחכים לטקס האארטי בהרידוואר. כל ערב בשקיעה

כן, יש עונה לישראלים בהודו. כמו ציפורים, הם נודדים אל ארצות החום. ינואר, וגם הסילבסטר שלפניו, הם העונה של גואה והחופים. אבל אנחנו נסענו נגד הכיוון, והאמירה המופתעת הזו של ראג'ינה חזרה על עצמה שוב ושוב בשבועיים שבילינו בהודו. אפילו בפושקר, מעוז ישראלי גם מחוץ לעונה, אמרו בתמיהה: "עכשיו כל הישראלים בגואה. למה באתן עכשיו?" התשובה הקלה היא: כי עכשיו יכולנו. ינואר, כשהילדים בבית הספר והחגים מאחורינו, הוא הזמן שבו אמהות יכולות לנסוע. אז נסענו, חברתי גליה ואני, שתי נשים מהצד השני של גיל 40. פירסט טיים אין אינדיה? לא, השבנו שוב ושוב לשואלים, שתמיד תהו גם אם אנחנו אחיות, ואנחנו השבנו "חברות־כמו־אחיות". "היא הדידי שלי", אמרתי ללאטה, שעובדת במשרד התיירות הקטן במלון בג'איפור. זכרתי שבסרטים ההודיים חברות קוראות ככה זו לזו גם כשהן לא אחיות. לאטה חקרה על מצבנו המשפחתי וסיפרה על בתה בת ה־13, שלומדת בפנימייה, בעודה מחפשת בשבילנו טיסה או רכבת לרישיקש ביום המחרת. היא נדה בראשה לשלילה, עיניה על המסך, והסבירה שדידי זה אמנם "אחות", אבל יותר כמו אחות גדולה. "היא לא דידי בשבילך", החוותה על גליה. "את צריכה לקרוא לה סאקהִי. זה חברה ממש טובה. או סאהֶלי. ואפשר גם סאקהי־סאהלי". ומאז זה מה שהשבנו לשואלים. סאקהי־סאהלי.

רק היום, בלי דוכנים. שוק הירקות באודייפור

שלא כמו טיול ארוך, שבועיים בהודו צריך לתכנן. הארץ עצומה וטווח העיכוב והתקלה הוא רחב. כדאי להחליט בגדול על מסלול ולסגור מקומות לינה לימים הראשונים והאחרונים. טיסות ורכבות שווה להזמין מראש אונליין, כדי שלא תמצאו את עצמכם, כמונו, נוסעים לרישיקש במונית, הרפתקה שתעלה כמו טיסה ותימשך 12 שעות. יש היום חברות שיטפלו בעניינים האלה בשבילכם מהארץ, אבל אנחנו העדפנו לבד. נכון שהלבד הזה עלול להיגמר בריקשה רעועה ושוברת גב ומטורללת על כביש חשוך וקפוא שסופו מי ישורנו, אבל איכשהו ההימור הזה הוא חלק כל כך בלתי נפרד מהודו, שלא הייתי מוותרת עליו.

תחפושת שיווה לפורים

נחתנו במומבאי, כרך סואן ומלוכלך ועירוני ואירופי ומבהיל ומקסים. את היממה הראשונה בילינו בשוטטות בקולאבה קוזוויי, אזור השופינג המשונה של העיר, ובנסיעה הזויה ואינסופית בניסיון לאתר חנות עלומה שבה, הבטיחו לנו, נמצא תחפושת שיווה לבן השבע שהחליט שזה מה שהוא רוצה לפורים. שיווה, כן? אל ההרס והבריאה הכחול, שנחש כרוך על צווארו. לא ברור מאיפה הילד הביא את זה.

אוחזות בכתובת ובידיעה המרגיעה שמדובר בנסיעה קצרה שתעלה עד 60 רופי, עלינו למונית. הנהג, דובר הינדי בלבד, הינהן נמרצות והתחיל לנסוע. כשהמונה הגיע ל־150, ירדנו. בשלב הזה הספקנו לעשות אלף סיבובים ולקבל הנחיות משלוש נשים שונות - גברת מהודרת במונית מקבילה, שצעקה לנהגנו המבולבל הוראות דרך החלון, מתבגרת להוטה לעזור שביקשה מאמה הנחיות בנייד, וסבתא אחת בסארי, שלקחה את המקרה שלנו אישית וצעדה איתנו ברחוב, הרחק מהמונית הממתינה, רק כדי לגלות שהחנות עברה מקום.

הלב נחמץ. בית הקברות העתיק באודייפור

עלינו למונית אחרת, אבל בכתובת החדשה לא היה סימן לחנות. נערה בנעלי התעמלות ממותגות צחקה למראה הייאוש שעל פנינו ואמרה, בואו נחפש, זה אמור להיות פה. יצאנו מהמונית וצעדנו בעקבותיה. אחרי שוטטות שנראתה חסרת תוחלת היא גילתה כוך חשוך ולא משולט בין כלום לשומדבר, ועלתה איתנו במדרגות אפלות לתוך חדר גדול ומלא תחפושות. תחפושת שיווה קומפלט, כולל בגד גוף כחול ופרוות נמר ושרשראות ופאה שחורה ארוכה שירח תלוי ממנה ואפילו נחש כסוף מעשה מחשבת, עלתה 1,500 רופי, כמאה שקל. בן השבע שמח מאוד במתנה, ובמפתיע, אפילו הסכים ללבוש אותה בבוקר פורים וללכת, כחול ומרוצה, לבית הספר.

יצאנו מהחנות אל השוק של אזור גראנד רואוד. שוטטנו בשוק הצפוף, בין צעקות הרוכלים ואינספור אנשים, וצרורות נענע וכוסברה ריחניים ושום ירוק וגזרים סגולים ועצומים וכלי בית. אכלנו פאני פורי, עיגולי קמח חומוס קטנים ותפוחים, שישה ב־40 רופי, שהמוכר שובר בהם חור באצבע וממלא תערובת עדשים ורוטב מתוק ומים — "פאני" בהינדי — חמצמצים, וגם בטטה ואדה, לביבת תפוחי אדמה ותבלינים חריפה כמו הגיהינום. האנשים שהתגודדו ליד הדוכן חייכו למראה התיירות המשתנקות וצוחקות ודומעות מהחריפות.

אנחנו מהצד של הכלה

את הימים הבאים בילינו ברג'אסטן, "ארץ המלכים" שבצפון־מערב תת־היבשת. נחתנו באודייפוּר, המתוארת בכל מקום כ"רומנטית", "ציורית" ועוד סופרלטיבים משומשים — והיא באמת כזאת. הורדנו את התיקים במלון ג'אגאט ניוואס ויצאנו לשוטט. את טיול השקיעה על הנהר, אטרקציה תיירותית מסוג ה"אל תחמיצו", הצלחנו להחמיץ שוב ושוב. במקום זה, בערב הראשון בעיר, עצרנו ריקשה תכולת ריפוד, ועד שהגענו למלון כבר קבענו עם סנג'ו, הנהג, לצאת איתו למחרת לטיול באזור.

הפסקת עשר בדוכן צ'אי בפושקר. עשר רופיות לכוס

שלושה קילומטרים מהעיר נמצא אתר השריפה ובית הקברות העתיק באהאר. גן שומם ויפה ובו מבני שיש דוממים שבראשם כיפות מקושטות בגדלים משתנים. מאות כיפות שכל אחת מהן מייצגת בן למשפחת המלוכה, המאהראנות של ממלכת מוואר העתיקה, שאודייפור הייתה בירתה. אנחנו מטפסים במדרגות לראש אחד המבנים. מלמעלה, מעבר לחומת האבן התוחמת את הגן, נשקף עוד גן ובו כיפות נמוכות מעט יותר, ולצידן כיפות קטנות, חלקן בזוגות. "בית הקברות של הנשים והילדים", מסביר סנג'ו, ובבת אחת מתבהרים המבנים הקטנים והזוגיים ואת מבינה: תאומים, פעוטות. הלב נחמץ אף שאת יודעת שאין כאן גופות, הרי ההודים שורפים את המתים, ושרק אפרם של הנכבדים במיוחד נמצא במקום — למשל אפרו של סווארופ סינג השני, שנשרף לאחר מותו עם 21 אלמנותיו שלא חטאו.

מומבאי. כרך אירופאי סואן ומבהיל ונהדר

אחרי בית הקברות אנחנו עוצרים לארוחת בוקר בצד הדרך. 15 רופיות קונות לנו צ'אי רותח ופאפאד חם ופריך - מין צלחת מעופפת מקמח חומוס, שעליו תערובת חריפה להבעית וטעימה נורא של תפוח אדמה ועדשים. סנג'ו אוכל איתנו ונחמד לראות שגם האף שלו דולף מרוב צ'ילי. הוא בן 27, רווק. "אני בחיים לא אתחתן", הוא צוחק. "כבר התאהבתי פעם ולא יצא לי מזה כלום. אני לא מאמין לנשים ולא מאמין באהבה". מאמין או לא, קצת אחר כך הוא מודיע לנו שבערב יש חתונה, ואנחנו מוזמנות.

לפנות ערב, אחרי מנוחה במלון, סנג'ו אוסף אותנו לחתונה. "מסיבת הריקודים כבר הייתה", הוא מסביר. "היום זו ארוחת ערב".

מה ארוחת ערב? אנחנו לא שייכות בכלל.

"זה בסדר. אתן איתי. אני מהצד של הכלה".

כשאנחנו מגיעים לגן שבו מתקיים האירוע, אנחנו מבינות ש"מהצד של הכלה" היא הגדרה רחבה שכוללת גם ידידים רחוקים ומי לא. שתי שורות מקבלות את הנכנסים: הגברים, בטורבנים אדומים ובחליפות, משמאל. מימין, לבושות אלף גוני אדום וכתום וורוד רקומים זהב וכסף, הנשים. כולם אוחזים שרשראות פרחים לבנים. זוהי משפחת הכלה הממתינה למשפחת החתן.

חתן־כלה מצלמים בוק על גדות המאן סאגאר בג'איפור

סנג'ו מושיב אותנו בין נשים במחלצות פאר שבוחנות אותנו ואת הג'ינס המעפן שלנו בלחשושים. אחת מהן, צעירה בבגד זהוב עוצר נשימה ובאיפור מושלם, מסתובבת אלינו בסקרנות. תוך חמש דקות אני כבר יודעת שקוראים לה אישה, שהיא בת 19, לומדת אנגלית ("כי אני רוצה ללמוד מינהל עסקים"), שהיא בת דודה רחוקה של הכלה, ושאת הבגדים האלה תמיד לובשים לאירועים.

בנות דודתה מדברות פחות אנגלית. אחת מהן, יפה באופן קיצוני, בבגד מרהיב בצבע יין ותכשיט זהב שיורד לה על המצח, אומרת שקוראים לה רונאג. אני שואלת מה משמעות השם והיא אומרת: הפי, שמחה — אבל היא נראית קצת עצובה. אישה, מצידה, לא עצובה בכלל. היא מסתובבת איתנו בהתרגשות, מפצירה בנו לאכול איתה, מכירה לנו את אמה ואת ארבע דודותיה, שואלת אם אנחנו נשואות ואם יש לנו ילדים. לאיש לא אכפת שאנחנו לא מכאן.

כמה מטרים מאיתנו, על במה מוארת, יושבת נערה על כיסא מקושט. זאת הכלה. עוד מעט יבואו החתן ומשפחתו. עד אז, כבר שעה, היא יושבת או עומדת על הבמה בלי הרבה תנועה, כשעוד ועוד אורחים עולים להצטלם לידה. קר בגן ואני שואלת את עצמי איך היא לא קופאת. על הדשא מולה המולת אנשים מפטפטת, אוכלת, אדישה לנוכחותה.

על המרפסת מעל הגנגה הקדוש. מה אני אגיד, כיף בהודו

פתאום מתחילה התרחשות, החתן מגיע, ואנחנו הולכות לכיוון פתח הגן. מרחוק נשמעת מוזיקה ואחרי כמה דקות מגיעה שיירה: תחילה משאית קטנה, כמו ואן של חסידי ברסלב, עם מערכת הגברה צורמנית לא פחות, ולצידה תזמורת קטנה שמנגנת לייב. אחרי המשאית, צעירים בחולצות מכופתרות רוקדים, לשמח את החתן שמופיע אחריהם, רכוב על סוס וראשו מכוסה הינומה ופרחים. אחרי החתן, נחיל אדם. קודם הגברים ואחריהם הנשים. החתן נעצר לפני הכניסה והס מושלך בקהל. צעירה יפה כמו באגדות מתקרבת ועל ראשה כד קטן. "הוא צריך לשים שם כסף כדי שירשו לו להיכנס", אומר סנג'ו, שצץ לידנו. הסוס עומד בלא תנועה גם כשמעלינו מתפוצצים ברעש אלף זיקוקין דינור — ואז, בדרך לא דרך, מטפס במדרגות לשביל הכניסה. "בטח בא לו למות", אני חושבת, לא מצליחה לדמיין איך הבהמה המסכנה תצלח את המשימה, אבל הסוס מצליח. בכל זאת, כמו נקמה קטנה, ראשו המכוסה של החתן נחבט ברעש בקשת העליונה של הכניסה. צחקוקים בקהל. כלום לא קרה והשיירה ממשיכה. הגברים מהצד של הכלה מניחים זרים על צוואריהם של הגברים ממשפחת החתן. בצד של הנשים אותו הדבר, וכולם מברכים, א־סאלאם עליכום. "זו חתונה מוסלמית", אני אומרת לגליה, חושבת שהיינו אמורות להבין את זה כבר כשאישה — כלומר עיישה — אמרה לנו את שמה.

בתוך הגן האורחים שותים צ'אי ואוכלים קינוח: גז'ר קי חלווה, ממתק גזר וחומוס וחמאה. טעים. על הבמה יושבים כעת הרבה גברים, בהם קאדי מזוקן והחתן. "זה הטקס", סנג'ו מסביר. הכלה לא נראית בשום מקום.

בלונים וחומוס מתובל

אחרי אודייפור עצרנו ליומיים בפושקר — סמטאות שמזכירות את שוק עכו העתיקה וכמותו דוברות עברית, ובסך הכל תחנה מיותרת, למרות האגם המרהיב — ומשם לג'איפור, העיר הוורודה ובירת רג'אסטן. גם כאן בילינו יום טיול בריקשה, עם עצירה מול הג'אל מהאל, ארמון המים המפעים שעל גדות המאן סאגאר, אגם מאן, ושוטטות על הטיילת בין מוכרי הבלונים וגרגירי החומוס המתובל, והזוגות הטריים המצטלמים בירח דבש.

בטטה ואדה לוהטת. אפשר גם בכריך

לרישיקש, העיר הקדושה שלמרגלות ההימלאיה, אנחנו מגיעות בתשע וחצי בערב המחרת, אחרי 12 שעות נסיעה. רישיקש בנויה משני עברי נהר הגנגס, אלוהות בפני עצמה ההופכת את העיר למוקד עלייה לרגל. לקח לי קצת זמן להבין את זה. אנחנו מסתכלות ורואות מים, ההודים רואים אלוהים. שומעים את אלוהים זורם, חוצים את הגשר מעל אלוהים, שוטפים ידיים ורגליים ופנים, מתרחצים באלוהים, מצטלמים ליד אלוהים. אחר כך, בכל פעם שהסתכלתי על הנהר הזורם, זכרתי: לא המקדשים נתנו לעיר את קדושתה. קודם היה כאן אלוהים, ואז בנו סביבו מקדשים ועיר.

16 קילומטר מפרידים בין רישיקש להרידוואר, שם פוגש הנהר לראשונה את מישורי צפון הודו. מרכז העיר מלא קבצנים וצליינים, המגיעים מכל רחבי הודו כדי לטבול בנהר. לא רחוק מאיתנו, אישה מבוגרת עומדת על המדרגות, בידיה קערית מלאה פרחים וקטורת ואש בוערת. המים הקפואים מלחכים את כפות רגליה והיא מתפללת, לפני שהיא יורדת ומשיטה את הסירונת הקטנה ואת כל תקוותיה על המים. גם אנחנו חולצות נעליים ויורדות לטבול רגליים באלוהים הקפוא הזה שלהם ולהשיט פרחים. לא צריך להיות דתי כדי להתרגש.

רישיקש. קודם היה כאן אלוהים, אחר כך בנו לידו מקדשים ועיר

מונית חזרה, לעומת זאת, אין בשום מקום, ואנחנו עולות לריקשה הכי מקרטעת ומשתעלת וקרועת מושבים ביקום, בלי בולמי זעזועים אבל עם תקרת פרספקס זורחת כוכבים ופרחים כמו איזו מונית הכסף. 16 הקילומטרים שלנו לרישיקש הם חוויה קפואה וארוכה כנצח ומטלטלת ומצחיקה ומבעיתה, וכוללת עצירה פתאומית, שבה הנהג מתעסק בחוטים חשופים בניסיון, ככל הנראה, להדליק אורות, ועצירה נוספת שבה הוא מתפוגג בלי אזהרה, ושב רק אחרי דקות ארוכות כדי להעביר אותנו, בתנועות ידיים ובהסברים חלקיים, לריקשה אחרת, כי המנוע שלו — אם הבנתי נכון — התפגר.

את הימים האחרונים בילינו בשיטוטים ברחובות העיר, בשתיית עוד ועוד כוסות צ'אי ו"ג'ינג'ר־למון־האני", ובארוחות ב"פרפל דהאבה" ובג'רמן בייקרי, המאפייה ובית הקפה הצופה לנהר, שם כירסמנו טוסטים מהלחם הכי טעים בעולם עם חמאה הודית, שהיא תמיד קצת מלוחה. "עכשיו קר, בגלל זה לא האמנתי שאתן מישראל", אמר לנו בעל המסעדה. "יש פה המון ישראלים, אבל לא עכשיו. במארס. מוזר שבאתן עכשיו".

אם תשאלו אותי, זו הדרך היחידה הנכונה לנסוע להודו. נגד כיוון הנדידה ורחוק מהמושבות שבהן כולם, כולל השלטים, מדברים עברית והמסעדות מגישות לקייטנים הצייתניים, בדרך כלל חיילים משוחררים, בדרך כלל בחבורות, שקשוקה ושניצל ו"סלט ישראלי" ומלאווח. זו הפעם השלישית שלי בתת־היבשת, ואני מצטערת לגלות שהמנהג ללמד את המקומיים את המיטב של גלגלצ עוד לא עבר מהעולם. נכון שכשנוסעים הפוך מזג האוויר לא יהיה אידיאלי, וברישיקש בינואר יקפא לכם התחת, אבל רק ככה אפשר להצליח לראות את מה שקורה מול העיניים.

מי ברגל, מי בריקשה

ובהודו כל הזמן קורה משהו. ילדות בצמות מדויקות, אף שערה לא בורחת החוצה. בחורים צעירים הולכים יד ביד או יושבים חבוקים ונועצים בך עיניים. בובת גאנש, האל־הפיל, מזמרת בזיופים חשמליים באוטובוס מקושט. פרה עצובת עיניים ואדישה חוסמת את הכביש, וכל התנועה נעצרת. מיליון תלמידי בית ספר בתלבושת אחידה יוצאים הביתה אחרי הצלצול, מי ברגל ומי בריקשה ומי, עם עוד אח קטן, על האופנוע של אבא. קבצן עני בלי יד עוצר אותך בשוק רק כדי לומר לך שהתיק שלך פתוח מאחורה. חתן וכלה בבגדים קולוניאליים על גדת הנהר בג'איפור, נראים כמו הגרסה הבוליוודית של "על תבונה ורגישות". אינספור דוכני צ'אי ועוד יותר מזה כוסות צ'אי שהכינו ממש עכשיו, מעכו את ההל וגיררו את הג'ינג'ר והוסיפו קינמון וציפורן ופלפל וסוכר ובחשו והרתיחו וסיננו, ושוב הרתיחו ושוב בחשו ושוב סיננו. קופיף יונק משדי אמו על חומה בדרך לשום מקום. דוכן חלב שלידו נאספים גברים ולוגמים בשתיקה חלב חם עם כתר קיימאק. וכל הזמן ריחות, אלף ריחות של תבלינים ועשן ומזוט ופחם ואבק וכוסברה טרייה ונענע, ואלף טעמים שגם בסיבוב השלישי פתאום תגלי בהם משהו חדש, וכל הזמן צבעים. כתום־תפוז, כתום־מלוכלך, כתום־אדום, כתום־חום, כתום־בהיר, כתום־ביצה־עין, כתום־אלמוגים, כתום־קיפוד־ים, כתום־אפרסק, כתום־שקיעה — מיליון כתומים ומיליון כחולים ומיליון צבעים אחרים שלא ידעתי שיש ואין לי שמות בשבילם. וכל הזמן צלילים ורעש. השירים שחזרו איתי מהודו לארץ ב־2002, מהלהיט הבוליוודי התורן אז, בכיכובו של שא־רוק חאן, וש־15 שנה אחר כך אנשים סובבו את הראש בהפתעה כששמעו אותי שרה אותם והצטרפו וידעו את כל המילים, אפילו שכבר יצאו מאז מיליון שירים חדשים שכולם כבר שרים, כולל הלהיט החדש "ראיס", גם הוא בכיכובו של שא־רוק, עדיין מלך התעשייה.

אורחות בחתונה מוסלמית באודייפור

והעוני המרוד. הילדים הקבצנים. ילדות שכבר בגיל שש או שבע יודעות לסרב לממתק במקום כסף ולהתעקש, נו, מאדאם, טן רופי, עד שלבסוף הן מתייאשות, שולחות מבט מהיר אל אמן, כאומרות "זאת לא תיתן כסף", ואז נעתרות וכמו בלית ברירה לוקחות מה שזה לא יהיה שהצעת, עוגייה, מסטיק, סמוסה, גלידה (בזווית העין את רואה אותן מתענגות על המתוק הזה, ולב התיירת העשירה שלך לא יודע אם לשמוח או להישבר לנוכח המחזה). בני עשר ממולחים וזריזים מציעים ליווי או הדרכה או עזרה שלא ביקשת בהאכלת הקופים. נערות — בנות כמה הן? 12? 14? — סוחבות תינוק מלוכלך על המותן, עיניהן קשות ומבוגרות, והן תובעות כסף ברצינות ובקור. עוני מחריד ומחלות שפסו מהעולם שממנו באת. צרעת ופוליו ועיוותי גפיים, ואנשים שאין להם רגליים כלל והם שועטים במהירות מפתיעה ברחובות המזוהמים על קרש עם גלגלים שאותו הם מניעים בכפות ידיים מכוסות כפפות מוטלאות.

ועושר מופלג, זהב ויהלומים ומסעדות פאר ונערים ונערות מבתי טובים ועשירים יושבים בבתי הקפה הנכונים במומבאי, ומשפחה מוסלמית, איש ואישה ובת, מפצחת סרטנים במסאלה במסעדת מאהש המפורסמת — 3,000 רופי לארוחה (לא טעימה) — ומכוניות שרד על הטיילת, ואחוזות פאר ברג'אסטן, וטבעת כבדה על אצבעו של גבר באולם ההמתנה לטיסות היוצאות בנמל התעופה בדרה־דון, לידו ילד בשיער מסורק הצידה. האב קורא עיתון, הבן משחק באייפד, במטוס ישבו במחלקה הראשונה. כל הדבר הזה שהוא הודו, שכל הזמן קורים בה דברים והם תמיד הכי־הכי. הכי מצחיקים והכי מרגשים והכי מוזרים והכי נוראיים והכי הזויים והכי יפים והכי צבעוניים והכי מסריחים והכי חריפים והכי טעימים והכי שומטי לסתות. מיצמצת — פיספסת, אבל תכף יבוא משהו אחר.

מה יש לכתוב על הודו שלא כתבו? איך בכלל אפשר לספר על הארץ הזאת, שגם בפעם השלישית היא חדשה ומשונה, ושגם כשאת בטוחה שכבר ראית בה הכל, יהיה בה רגע של "אף פעם לא". המהנדי דוהה על הידיים וכל המילים בעולם לא מספיקות כדי להגיד את מה שאי־אפשר לומר. את הודו הקשה והרכה והקדושה והעלובה והנשגבת והמאפשרת והבלתי אפשרית והרועשת והמעייפת והמתישה והמצחיקה והמרהיבה והמעציבה והמשמחת והמרגשת — ואת הגעגוע הנואש, שאין אלא לקבל בהכנעה, שהיא משיתה על אוהביה.