אלוהים אדירים

למה אני אוהבת פסטיבלים? כי הם מספקים סיבה טובה (ותקציב) להפקות משובחות, חד־פעמיות, מפגשים שאולי לא היו קורים לעולם, שיוצרים ערב אחד, קסום ומרגש, שנשאר טבוע בזכרון הרבה אחרי שהוא נעלם מהבמה. מופע "ג'אז־פיוט", שפתח את פסטיבל זמן פיוט שיינעל מחר, היה אירוע כזה. נגן הסקסופון דניאל זמיר ריכז על במה אחת הרכב נגנים משובח, שאנחנו רגילים לראות בפסטיבלי ג'אז, הציב בקדמת הבמה את שלומי שבן, יונתן רזאל (בצילום) ורמי קלינשטיין, שכנראה לא היו מוצאים עצמם בשכנות הדוקה כל כך אלמלא הפסטיבל, ויחד הם יצרו קסם.

ג'אז ופיוטים דווקא מתחברים יפה מאוד ביחד, אמרה המנחה בראשית הערב, "כי הם נובעים מהנקודה הכי אמיתית ואותנטית בנפשו של המוזיקאי". וכך זכינו לשמוע טקסטים של רבי שלמה אבן גבירול ופסוקים מתהילים לצד תרגום (משובח) של שבן לטקסט של ליאונרד כהן, את "מתנות קטנות" — השיר לשבת של רמי קלינשטיין, ואפילו "מחר בעזרת השם" של שלומי שבן, שאין לו שום קשר לשם המפורש, וקיבל "הכשר בד"ץ" כשדניאל זמיר הסביר ש"כל מה שמתנשם יסחף אותי, ייקח אותך" זה בעצם אהבתו של האל ל"כנסת ישראל".

נכון, היו רגעים שנדמה היה ששבן התקשה קצת לבטא את מילות האמונה המפורשות, ו"אלוקיי" לא בדיוק התיישב לו על הלשון, אבל למי אכפת מי אוהב את מי? הערב היה נפלא, הציציות של זמיר ורזאל נראו לגמרי במקומן ליד הקוקו של גלעד אברו (שעל הבס), ממש כפי שהיה טבעי לראות זוגות חרדים בקהל, יושבים ליד יאפים חובבי ג'אז. והמוזיקה הייתה סוחפת כל כך, עד שבסוף הערב מצאתי את עצמי, אפיקורסית בת להורים קומוניסטים שכמוני, שרה בקולי קולות ובהתכוונות את "אלוהיי ארוממך".