בפוקוס

זיונים. זו המשמעות המקורית של המושג "רוקנרול". תודו שלא ידעתם, או שידעתם ובינתיים כבר הספקתם לשכוח. Rock and Roll, סלנג ישן, שלקוח מהכנסיות השחורות, להתנענע בתשוקת הגוספל - ואחר כך גם בין הסדינים. זיונים, ואנו מתנצלים בפני הקוראים הצעירים שנחשפו למילה הזו. אבל זה בדיוק הסיפור עם ה"רוקנרול": להגיד בקריצה משהו "מטונף", לעשות משהו "אסור" - ובעצם, לבטא דחף ראשוני שמשותף לכולנו. ביטוי טבעי לחיים, הנאה, שחרור.

מותו השבוע של חלוץ הרוקנרול, צ'אק בארי, הוא הזדמנות טובה להיזכר בערכי היסוד האלה. הצלילים נשמעים היום נורא נאיביים. ריף גיטרה נעים ונענועים בקצב מתון לאללה, "גו, גו ג'וני גו - ג'וני בי גוד". אלא שבארי וחבריו היו מהפכנים על אמת. הם הביאו את הביטוי המוזיקלי הזה, של אנרגיה סקסית "אסורה" ומלאת חיים – מהמקום הכי מת בעולם. ג'וני בי-גוד, ילד עני ואנאלפבית מלואיזיאנה, בן לעם עבדים שנשרף על צלבי ה־KKK, ונתלה על עץ כמו פרי מוזר. וגם הוא, כמו כולנו, חולם על חופש.

תשוקת החיים והאנרגיה הסקסית של בארי והרוקנרול, היא זו שעיצבה את פס הקול של תרבות הנעורים, מאמצע המאה הקודמת ועד היום. הגיבורים התחלפו - כשאלביס עבר מנענועי אגן לסנדוויץ' אלביס (כיכר לחם, חמאת בוטנים, בייקון ובננה. הרבה) זה היה הזמן לפנות ליבשת הישנה. וגם המושגים השתנו - אלא שמתחת, זה היה תמיד אותו דבר: ה"רוקנרול" האסור הפך לסול של מזמוזים, להנדריקס שמתעלס עם הגיטרה, לדיסקו ההדוניסטי בסטודיו 54, לאנדרוגניות של בואי, להאוס של ההומואים, ולהיפ־הופ של הגסויות. והיום, מספרים לנו, השפיץ של הרוקנרול הוא נענועי הישבן של ניקי מינאז'. אויש, זה כל כך מטונף.