שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חלי גולדנברג
    7 לילות • 21.03.2017
    תגיד, אני קולית?
    חלי גולדנברג מתה על תוכנית הרדיו החדשה שלה, שונאת את אורלי מ'הלהקה', מצליחה להפריד בין אברי גלעד - הגרוש ואבי בתה - לבין הדעות שלו ומצטערת על החברות שנגמרה עם גלי עטרי. שיחה שמתחילה בערב המילניום ונגמרת בתהייה מה ישראל בעצם חושבת על חלי גולדנברג
    יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    איפה הייתם בחצות ה־31 בדצמבר 1999, כשהגיעה שנת 2000? מי שהיה בהכרה בטח זוכר את חרדת 'באג המילניום', והציפיה המטופשת ש"משהו גדול" יקרה. השאלה הזו לרוב מובילה לדיווחים על איזו מסיבה דלוחה במועדון שנסגר בינתיים (ובצדק), אולי ארוחת ערב עם כמה חברים, שמי בכלל זוכר היום. אלא שחלי גולדנברג נרעשת. היא מרימה ראש, מבטה מתמלא מבוכה, והיא יורה, "למה אתה שואל? איך אתה יודע?"

     

    נשבע, לא ידעתי כלום. במקרה.

     

    "אויש. תקשיב, זה היה ארבעה חודשים אחרי שהמשפחה שלי התפרקה, לרסיסים. איה הלכה לישון. ובגלל שאני אוהבת לעשות לעצמי טקסים - הדלקתי נר, מזגתי לעצמי יין, וגיחכתי על עצמי. ואז כתבתי לאיה מכתב. היא לא יודעת על קיומו של המכתב הזה. עוד לא הגיע הזמן שהיא תקרא אותו. ואני כותבת לה אותו בסוף כל שנה, מגיל שנה, מסמך רציף, החל ב'יצאה לך שן ראשונה', 'קמת על הרגליים והלכת לסבא', 'עשיתי היימליך והצלתי לך את החיים', זה קרה בגיל ארבע.

     

    "אז זה מה שעשיתי, בערב כניסת שנת 2000: סיימתי את המכתב. נישקתי את איה. ופרצתי בבכי נוראי".

     

     

    * * *

     

    "אני רוצה להיות בת 60, אחרי כל המאבקים, עם צמה וקורדרוי", אמרה כאן חלי גולדנברג, בדיוק לפני חצי יובל שנים. והנה היא כבר בת 62 (זה בסדר, היא הראשונה להכריז על הגיל שלה). אחרי לא מעט מאבקים, בראשם התמוטטות חיי המשפחה דאז, עם עזיבתו של הבעל המפורסם אברי גלעד. אמנם בלי צמה, אבל קורדרוי, היא מגלה, היא עדיין אוהבת. "אז הנה, אני בגיל הזה. וכבר יודעת: זה בסדר שלא כל האנשים יאהבו אותי. וזה בסדר להיפרד".

     

    להיפרד מהדימוי של "אורלי" מהלהקה. ומ"דוגמנית־העל חלי גולדנברג". להיפרד מהחברה הכי טובה. להיפרד מההורים שלא יישארו כאן לנצח. וקודם כל, להיפרד מהבת שלה. כי בינתיים איה, מהמכתב של ערב המילניום, כבר מגיעה לגיל 21. משתחררת מהצבא. ובימים האלה, עוזבת את אמא. "ואני הייתי שקועה בהורות כל השנים האלה. בגלל מי שאני, והגירושים שהגיעו באמצע, והטוטליות הרגשית - רק בגיל 50 הרמתי ראש בפעם הראשונה והסתכלתי קצת על עצמי", היא אומרת.

     

    משהו מהדברים האלה תמצאו בתוכנית הרדיו החדשה שלה, ביחד עם טלי עומר, הנושאת השם המצוין 'גלי חום' (רדיו 103, שלישי ב־22:00 בערב). על הפרעת הקשב המפורסמת והסוערת שלה, יחסי נשים־גברים והורים־ילדים, בגידות וכישלון הגוף, השמלה של שרה ושליחותה הכפויה של נעמה בוכריס.

     

    "לא ידעתי כמה לדבר ברדיו זה כיף!" היא מודה. "כשהייתי בכיתה ד', אז רבקה האחות שמה לי פלסטר על הפה, מרוב שדיברתי, הייתי היפר. הדביקה פלסטר, חצי בצחוק־חצי ברצינות. ועכשיו אני יושבת ברדיו, ואומרים לי, דברי עוד! התיקון המושלם. אני רוצה כל הזמן לדבר ברדיו. הכי כיף".

     

    התוכנית היא גם המשך טבעי לחיית הרשת שהיא גולדנברג, המחזיקה חשבון פייסבוק גועש במיוחד, ובלוג חשוף, 'תקריב'. כשלעצמה, היא נמנעת מרדיו אקטואליה, היא מגלה. "אולי חוץ מרזי או רינו, אם אני בדיוק באוטו".

     

    ומה לגבי אברי או 'המילה האחרונה' עם חברתך עירית לינור?

     

    "אני לא מצליחה להבין, מעומק ליבי התם, איך אנשים מצליחים לעשות הפרדה בין בני אדם לדעות שלהם. ויש אנשים שאומרים שהם מסוגלים, 'הוא חבר טוב שלי, למרות שהוא מאמין שכל הפלסטינים הם אויבים ומחבלים וצריך להוריד להם את הראש ולשרוף להם את עצי הזית ואולי גם את התינוקות שלהם'. הגזמתי, בלי התינוקות".

    יעזור לי עד יום מותו. גלעד
    יעזור לי עד יום מותו. גלעד

     

    או: איך אפשר להיות חבר טוב של אדם שאומר שהאיסלאם הוא המחלה הכי קשה בעולם.

     

    "לא לשם התכוונתי. ואני לא אדבר על אברי. כי הוא אבא נפלא, יישאר בעל ברית שלי לנצח נצחים. ועד יום מותי הוא יעזור לי בכל רגע נתון, בכל דבר שאני צריכה - חוץ מדברים קטנים שהוא יסרב, ואז אני ארצה להרוג אותו. אז נכון, עבר עליו שינוי, מהגבר הנאור־ליברלי־שמאלן־מרדן, כל המילים היפות שאהבתי ומי שהתחתנתי איתו, לגבר המבוגר שהוא נעשה היום. אבל אברי הוא האדם היוצא דופן בכל העולם הזה, שאני מצליחה - רוב הזמן - לבודד את מי שהוא עבורי ועבור בתי, לבין דעותיו. הוא המשפחה שלי, לנצח. חוץ מזה, כמה שיהיה פחות אברי בכתבה - מצוין".

     

    מצטער, ניאלץ להגיע גם אליו.

     

    "אז אני אתן לך את עירית במקום" (צוחקת).

     

    שתיהן היו חברות מאוד טובות, היא מספרת. בין היתר, גולדנברג משוכנעת עד היום שהיא הייתה הליהוק האידיאלי לתפקיד טלילה ב'שירת הסירנה'.

     

    "אחרי שקראתי את הספר, ידעתי - בלי קשר לכמה שדלית (קהן) הייתה טובה - שגידי (גוב) ואני נהיה נוח וטלילה מושלמים. זה שכתוב שהיא בת 23 לא רלוונטי. תפסיקו להיות נוקשים. קחו את גידי ואותי. ועירית עד היום אומרת שאולי היא עשתה טעות. כי עשיתי אודישן מופלא".

     

    אז מה קרה עכשיו?

     

    "עירית חסמה אותי בפייסבוק. ופעם היינו ידידות מאוד טובות, נפגשות די בקביעות, יחסים סופר־חמים. היא חסמה, למרות שמעולם לא כתבתי מילה נגדה - רק בדרך אלגנטית, הגבתי על דברים שהיא כותבת. כי באמת לא יכולתי אחרת. זה היה או זה - או שהלבה תאכל לי את הלב" (צוחקת).

     

     

    * * *

     

    נולדה ברמת החייל, הבת האמצעית לאב שעלה עם משפחתו מגרמניה בגיל שש, ואמא שעלתה עם משפחתה מפולין בגיל שנתיים. הוריה, בני 95 ו־91, גרו בצריף בגורדון פינת הירקון, הכי תל־אביב שיש, מודל זוגיות מושלם. "אמא עם הפרעת קשב מטורפת, אבא שמרן, המון ויכוחים - ואהבת נפש מוחלטת".

     

    גולדנברג, כידוע או לא, ניחנה בהפרעת קשב מפוארת, קשה, שהיא הפכה גם לשגרירה שלה (חפשו את ההרצאה שלה '12 דקות' ביוטיוב. לא תצטערו). ביסודי עוד הייתה בסדר גמור, אבל במעבר לתיכון החל ה־ADHD להשתולל. היא אובחנה כגאון, נדדה בין בתי ספר שונים - וכמעט כל הזיכרונות שלה מימיה הצעירים נמחקו כליל.

     

    "אחד הזיכרונות הבודדים שהשתמרו לי מהילדות הוא מגיל ארבע. יושבת בגן, במעגל, מוחאת כפיים כמו כולם. אבל איך אתם לא רואים, שאני רק עושה כמוכם - אבל אני בעצם לא? זוכרת את המבט שלי על הסיטואציה, מבחוץ", היא מספרת. "והסיבה העיקרית שהתחלתי טיפול פסיכולוגי, הייתה להפסיק להסתכל על דברים מבחוץ". היא טופלה משך עשר שנים רצופות, ואחרי הפסקה גדולה, חזרה בארבע־חמש השנים האחרונות לסבב שני. "נוגדי דיכאון וחרדה? לא אוהבת. ואני שגרירת הריטלין, כן", היא מספרת.

    גברים מעולם לא איימו עליי. גולדנברג בימי הדוגמנות
    גברים מעולם לא איימו עליי. גולדנברג בימי הדוגמנות

     

    אל עולם הדוגמנות פרצה בסערה בגיל 16 וחצי. מיקי גולדנברג, אחיו של דודו טופז המנוח, שהיה חברה הראשון, לקח אותה על הווספה בהפתעה, מבית הספר לסטודיו של בן לם. וכל היתר היסטוריה. "הסתכלתי לתוך עדשת ההאסלבלד, ועם כל קליק הבנתי שזה דבר שאהיה בו מצוינת", היא אומרת. "ומה שעשה אותי דוגמנית צילום טובה - מעבר לזווית האף, אורך הרגליים והאנרגיות הבלתי נגמרות - הוא מבט העיניים שלי. בגיל 16 וחצי נכנסתי לסטודיו - ולא הייתי צריכה להחליט דבר, במשך שנים ארוכות. 20 שנה שלא הייתי צריכה לעשות שום דבר אחר".

     

    סמים? הטרדות מיניות?

     

    "אז לא היו סמים. אולי קצת חשיש כשהייתי בת 15, עם חבורה של גדולים שאימצו אותי. אני גם לא יכולה למצוא את עצמי במצב של חוסר שליטה. ולא עברתי אף הטרדה מינית. הייתי כל כך קטנה מההתחלה, שזה לא היה הגיוני. וכשכבר לא הייתי כזו קטנה - היה לי מספיק מעמד כדי שאף אחד לא יעז לנסות. אולי היה צלם אחד, שהיה נוגע בקטנה, דרך אגב, וזה נחשב כאי־נעימות כזו, נודניק. לא משהו לעשות ממנו סיפור ורעש".

     

    זו בחירה, לראות את זה כהטרדה או ניג'וס?

     

    "לי לא היתה מעולם תחושה של איום מצד העולם הגברי. אולי הייתי בבועה, אולי זו האישיות שלי - אבל אף פעם לא הרגשתי, באופן מוזר, שמישהו יכול לאיים עליי. זה לא שלא נכנעתי בסיטואציות מסוימות, הרי המשחק בין המינים הוא הרבה, 'אני יכול עלייך', 'אני יכולה עליך', הרבה מתח טוב - לא רק רע. אז אני מעולם לא הרגשתי את הצד המאיים, גם בשיא ההסתובבות ברחוב בבלונד ומכנסונים באורך אפס. אולי הרגשתי חזקה. הנפגעוּת המינית הייתה בבית שכן".

     

    מה זה אומר?

     

    "מה שזה אומר. (משתהה) עזוב. זה עניין שאני לא רוצה לפתוח".

     

    הרגשת נוח עם הכוח שבא עם היופי?

     

    "זה נכון שלהיות אישה יפה זה כוח. וכן, אנשים נופלים שדודים, לא כולם, אבל זה קורה. ולא תמיד זה רק נוח ונעים, שכל העיניים עלייך כשאת נכנסת לחדר. אבל אני פשוט לא זוכרת אחרת! אני לא יודעת מה זה להיות לא יפה. אבן היסוד של האישיות שלי היא שהייתי הילדה הכי יפה בגן, בבית הספר, בצבא, בכל מקום אחר בחיים.

     

    "עד היום אומרת לי חברה, 'חלי, תיזהרי. את חוצה את הכביש כאילו את בלונדינית בת 18'. כי ככה זה קרה תמיד! אז אני לא יודעת איך לתאר את ההתנהלות שלנו, הילדות הכי יפות. אני מתארת לעצמי שהיא שונה משל אנשים שלא נראים במובהק יפים מהאחרים. וזה לא משתנה עד היום. כי מתוקף אישיותי אני לא זוכה ליחס רגיל מהעולם. לא קרה, לא קורה. הבלונד והפרעת הקשב לקחו שליטה על חיי. מצטערת - לא יודעת לספר על חיים אחרים".

     

    הקלישאה אומרת שנשים יפות מתקשות להתמודד עם התבגרותן.

     

    "לפני כמה ימים שמעתי שחקנית־דוגמנית בת 40 ומשהו. אולי זו הייתה איילת זורר, לא זוכרת במדויק. היא אמרה, 'איך אני מתחילה להרגיש בנוח בגיל שלי'. וחייכתי, מתוך היכרות. אני זוכרת את התקופה הזו אצלי. כי לפני זה היו רגעים של, מסתכלת במראה, או בחלון ראווה – ולא מכירה את עצמי לגמרי".

     

    אז היא הפכה לדוגמנית־העל של המדינה ומעט מדי ראינו ממנה בעולמות אחרים, ובראשם משחק. "אני באמת לא יודעת למה לא שיחקתי יותר. ואני אומרת את זה בצער. אולי בגלל שאני בנאדם מרוכז בעצמו ומוזר מדי, וכשהייתי מגיעה לפגישות עם במאים, אולי נראיתי ציפור מוזרה מדי, קשה לפענוח".

     

    אחד מאלה שלא חששו היה אבי נשר, והתפקיד האייקוני שהעניק לה ב'הלהקה' - אורלי נאמן, הבלונדינית עם הפה ג'ורה שמכניס לכולם, ובטון הצפוני־מעצבן הזה. "יפצ'וק, אבל לי לא גונבים סולואים אחד אחרי השני". תפקיד בלתי נשכח - אבל לא עבור גולדנברג.

     

    "אורלי מהלהקה היא האלטר־אגו הרע שלי. כשאנשים אומרים לי, את נורא מוכרת, את מ'הלהקה', נכון? אני עונה, 'לא, הזונה נשארה בת 27. אני אישה בת 62'", היא צוחקת. "בחודש שעבר בא לבקר בארץ מישהו שהיה חבר שלי לפני 30 שנה. והבנתי, כמה נעים לי לפגוש בנאדם שאין לו זיכרון קולקטיבי עליי. בכלל, אני שומעת הרבה את המשפט, 'את נורא מוכרת לי'. ואומרת את זה בחורה שאולי ראתה אותי ב'בנות', או גבר בן 70 שזוכר אותי מימי נעוריו. ולכולם אני עונה בגמגום מחויך, 'בטח היינו בצבא ביחד'. נו, מה יותר ישראלי מזה?"

     

    וכשאת רואה את עצמך בסרט, אין שום רגע של נחת?

     

    "אני בכלל לא רואה אותי שם. זה כמו לראות סרט בת־מצווה".

     

    אז בפרסומות 'הקרב על המילקי'.

     

    "חושבת, איך לא ניצלתי את השנים והיכולות האלה. אם אתחיל למנות את מספר ההצעות שקיבלתי ולא לקחתי? למשל, סוכנות הדוגמנות הראשונה בארץ, להיות שותפה ולנהל. הצעות שחבל שלא קיבלתי, לא רק בגלל הביטחון הכלכלי - אלא לעשות משהו יותר אקטיבי. אבל אני התייחסתי לזה רק בתור פאן".

     

    בפרסומת המילקי הידועה, אגב, השתתפה גם ילדה קטנה, בר רפאלי שמה. מי שגולדנברג הביאה אל המסך, טביעת העין וכישורי הליהוק שלה שחשפו גם, למשל, את עדן הראל. אלא שגולדנברג מסרבת לקחת קרדיט על המצאת הרפאלי. "עזוב, בר הייתה מתגלה בכל מקרה. כל כך יפה ומוצלחת, זה היה הייעוד שלה". את המרחק הזה יש כאלה שמסבירים בחתלתול שחור שחלף בינה לבין אמא של בר, ציפי, וחברותן עם גלי עטרי. גולדנברג מבקשת לדלג הלאה.

     

    ואת עוד חברה של גלי?

     

    "לא. נפרדנו, בלי פיצוץ. מאוד־מאוד מצער. כי היינו אחיות. אז יש לי חברים טובים היום, אבל לא אחות. וגלי הייתה אחותי, מהחזרות ל'להקה'. וזה עצוב, שאי־אפשר לתאר. טוב. בוא נתקדם".

     

     

    * * *

     

    לפגישה בינינו היא הגיעה בלי ריטלין, זאת אומרת, הפרעת קשב במיטבה התזזיתי. אינטליגנטית, שובת לב, מצחיקה - ופתיל קצר לאללה. בהתאמה, לא תצטרכו להתאמץ כד להיתקל בדעותיה, ברשת החברתית הסמוכה למקום מגוריכם: נגד הכיבוש, בעד מדינת הרווחה, תיעוב כלפי מנהיגים מושחתים. חילונית־ליברלית־שמאלנית שלא מתביישת בזה. לפני שנה וחצי התפטרה מתפקידה בוועד המנהל של ארגון השחקנים בישראל (שח"ם), נוכח מה שהגדירה, "הדה־לגיטימציה לתרבות בישראל, שמובילה באגרסיביות פוליטית חסרת תקדים שרת התרבות". ועוד לפני כן, הייתה זו תמיכתה ומעורבותה בפעילות במסגרת הארגון 'שוברים שתיקה', לחשיפת זוועות הכיבוש וההשחתה המוסרית של החברה בישראל, שעוררה עליה את חמת הזעם הצפויה.

     

    "כמו שאתה יכול לתאר לעצמך. במהומה של שח"ם, אחרי 'צוק איתן', זה כבר התקדם לקללות כלפי נשים. זה כלי הנשק של החברה היום. 'יא זקנה מקומטת. לא פלא שהוא זרק אותך'. כאלה מקסימים".

     

    פרט לתוכנית הרדיו החדשה, גולדנברג אוהבת גם לצלם. מתגנבת לבתים נטושים ומתעדת. במקביל, יש לה תכנון לאצור פעם תערוכה, שבה יוצגו 30 מצילומי הדוגמנות המובחרים שלה - אבל אחרי שעברו פוטושופ. "ולא איראה אותו דבר, אלא כמו בר רפאלי", היא מחייכת. כותבת פורייה. חובקת שני ספרי ילדים ומתכננת עוד. "ולפעמים, כשיש לי מחשבות נקמניות בראש, אני אומרת, אולי אכתוב אוטוביוגרפיה", היא מוסיפה. "תקשיב, אני יכולה לשאול אותך משהו?"

     

    בטח.

     

    "אני לא יודעת איך אני בכלל מצטיירת בעיני אנשים. וכשאני עוברת מול חלונות ראווה - אני לא מבינה מי האישה הזו! ממש. אני האישה עם הצעיפים, וזה מגוחך - ליה ון־ליר הולכת עם צעיפים. לא אני. אז אם אני שואלת אותך, חלי גולדנברג, בדימוי הקולקטיבי - מי אני? השבוע שאלתי את איה, 'תגידי, אני קולית?' בנאדם לא יודע אם הוא כן או לא. תגיד, אני קולית?"

     

    על מה את מדברת, את אחראית לרגע הכי קול בקולנוע הישראלי, ולשורה הכי טובה בפופ שלנו: "כאן לא יועילו", ב'שיר לשלום'. זוכרת?

     

    "בוודאי שאני זוכרת! אני אפילו חוזרת עליה במסיבות. תשמע, מול כל הבנט והרגב, אפשר גם ללכת להפגנות שמאל, כל הקהל יעמוד וכולם ישירו ביחד: כאן לא יועילו".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 21.03.17 , 17:09