שנת 2007, המדינה על הספה והרייטינג בשמיים בתוכנית האירוח של יאיר לפיד. בסוף התוכנית מגיעה הפינה היוקרתית של הסטנדאפיסט העולה. לפניה צמחו שם אדיר מילר, עדי אשכנזי וליאור שליין, עכשיו הגיע הרגע הגדול של ליטל שוורץ - שחקנית צעירה ומבולבלת שהחלה לעשות סטנד־אפ כולה ארבעה חודשים קודם. על המסך מופיעה טום בוי, טיפה משונה אבל ייחודית, יאיר משתגע מצחוק כשהיא קוראת לו "חרא" שבע פעמים בשידור חי.
זו הייתה נקודת הזינוק שלה, וכבר למחרת הגיעה ההתרסקות. "הלכתי בדיזנגוף ופתאום הרגשתי שאני עומדת להתעלף ולמות", נזכרת שוורץ. "לא נשמתי. פרצתי בבכי מטורף, הזמנתי מונית ואמרתי לנהג, 'קח אותי לבית חולים מהר'. התקשרתי לבן זוג שלי, 'תבוא מהר, תבוא מהר'. התפרעתי במונית, בכיתי. הנהג נבהל, הכניס אותי למיון ושם אמרו שיש לי התקף חרדה מאוד־מאוד קשה. קודם כל נתנו לי כדור להרגיע אותי. זו הייתה חוויה מאוד קשה".
ולא הראשונה.
"לא. מגיל קטן הייתי אדם מאוד חרדתי, אצל פסיכולוגים מכיתה ו'. ואז פסיכולוג בכיתה ו' היה מאוד קיצוני. המוות נורא העסיק אותי, פחדתי למות, פחדתי שההורים שלי ימותו. הייתי שואלת, 'מתי תמותו?' 'אל תמותו'. היו לי בעיות של חוסר ביטחון, גדלתי בצילה של אחות נורא יפה וזה נורא הפריע לי. לא אהבתי את עצמי, לא הייתי מפותחת, לא היו לי ציצים, בנים לא הסתכלו עליי. לא הייתי ילדה דיכאונית, אבל כל הזמן היו לי בעיות".
איפה הן התפרצו?
"התקף החרדה הראשון היה כשנסעתי עם אבא שלי לטיול בת־מצווה בגרמניה, היינו בסופר והוא הלך להביא את האוטו. נשארתי לבד, ועוד עם גרמנים, ואז לא הצלחתי לנשום לכמה דקות והכל היה שחור. הלכנו לכמה בתי חולים שם, אמרו לו שזה נפשי, וכשחזרנו לארץ אמרו לי שזה היה התקף חרדה. אחרי זה היו עוד קטנות כאלה, במלחמת המפרץ היו לי התקפות שפחדתי שאני בולעת את הלשון וחוסר אוויר".
משהו הצליח להרגיע אותך?
"שיחות עם ההורים שלי. אז כדורים לא היו וחבל, זה היה נורא חוסך לי. כל השנים היו לי התקפים, זה בא והלך, הייתי אצל פסיכולוגים, אצל פסיכיאטרים, ניסיתי הכל. פסיכולוגים לקחו לי כסף והאשימו את אמא שלי, אמרו שזה קשור לילדות שלי. אמא שלי גם בן אדם היסטרי, אז אני מאשימה אותה והבת שלי תאשים אותי. אני נורא סובלת מזה, הסוכנת שלי אומרת, 'די, תיהני'. אני לא יודעת ליהנות, אני מחפשת את הרע. אחרי יאיר לפיד התחלתי כדורים באופן קבוע לשנה. זה עזר, עשה לי טוב. הפסקתי איתם, חזרתי, הפסקתי, חזרתי, עד היום. היום גם. הפסקתי בהריונות וחזרתי אחרי זה".
ואיך זה היה בלי הכדורים?
"לא טוב. הייתי חרדתית, כל הזמן קראתי את הפורומים של הלידות על מוות של העובר. אתה יודע מה זה היה לא לשמוע אותו זז? זהו, מת. בהיריון כל הזמן הייתי עושה בדיקות מוניטור אם העובר נושם. כשנולדו הילדות הייתי משגעת אותן, מעירה אותן לראות אם הן נושמות. הכל מפחיד אותי, מדאיג אותי, אני היסטרית, אמא חרדתית. יש לי בבית ספרי רפואה, אני עושה בדיקות דם ומפענחת אותן לבד עוד לפני שאני מגיעה לרופאה. ההיריון היה תקופה סיוט, ובלי כדורים עוד יותר איבדתי את זה. אחרי ההיריון השני זה היה יותר בסדר, אבל מחכה בפינה".
ממה את באמת מפחדת?
"להיות במקום שאין לי שליטה עליו, לעשות מעצמי צחוק. אני אדם עצבני, מפחדת לעשות טעויות. אני מפחדת שההורים שלי ימותו, שיקרה משהו לבן זוג שלי, לילדות שלי. במה שקשור לילדות אני רוטוויילר, עלולה להרוג אנשים אם מישהו יפגע לי בהן. מישהי לקחה מהבת שלי צ'יפס בטיול, רציתי להרוג את הילדה הזו באותו רגע. ויש לי ילדה חננה כזו, בריטית, לא יודעת מאיפה נהייתה כזו".
החרדות קשורות גם למקצוע?
"יש במקצוע הזה משהו שעוד יותר מעורר בך חרדה. כל הזמן אתה מפחד להגיד משהו שיפגע במישהו. יש נפילות, החיים קשים. אני לא בן אדם מאושר, לא קמה בבוקר ומברכת את השמש. אדם לא אופטימי. עם הביקורות הטובות לתוכנית עכשיו הייתי מאושרת לחמש דקות, ואחרי זה אמרתי, 'התוכנית הבאה לא מספיק טובה, יקטלו אותי, לא טוב לי, אני רוצה למות'. נכנסתי לשחור. זה אופי מסריח כזה. אני אדם היפוכונדר, פחדן, חרדתי מטבעו ברמות קשות מאוד. אני לא יכולה לסבול קומדיות, אוהבת דרמות קשות, 'תעופה בחקירה', מכיר? עם ההתרסקויות? חולה על זה. אימה, רציחות, אני דפוקה".
יש פער גדול בין ההומור שלך לחרדות שלך.
"מאוד. עבדתי קשה להגיע לכאן, אני מפחדת שייקחו לי את זה, שזה ייעלם. הכדורים מאזנים אבל צריך לעשות עבודה על עצמך, ואני לא מצליחה. עכשיו אני מנסה לעבוד על להרגיע את עצמי".
איך הולך לך עם זה?
"לא טוב".
* * *
אם זה היה מישהו אחר כבר היינו מזילים דמעה, אבל איכשהו ככל שהסיפורים של שוורץ יותר עצובים, כך הם מתפתחים להיות יותר מצחיקים. היא מספרת חוויות קשות לעיכול ויודעת איך להעלות חיוך אצל המאזין כמו בסאטירה על אופרת סבון טורקית. הסטנדאפיסטית שבה מנצחת את החרדתית בנוק־אאוט. על הבמה אף פעם לא היה לה התקף חרדה. מה שנשאר לה זה לאסוף את החומרים המדכאים של החיים להופעה הבאה שלה, למשל - הניסיונות שלה להיגמל מהחרדות. "עשיתי יוגה, זה עיצבן אותי נורא. אמרו לי, 'תהיי בתוך עצמך', לא רציתי להיות בתוך עצמי, אני רוצה להיות לא בתוך עצמי, במקום אחר".
והיית במקום אחר?
"לפני המון שנים הייתי בוויפאסנה".
כמה ימים נשארת?
"איזה ימים? שעתיים וברחתי. בכיתי שלא שמעתי את עצמי. באתי להרגיע את החרדה ופחדתי שאני מאבדת את הקול, אז התחלתי לדבר שם לעצמי, 'חת 'חת 'חת 'חת 'חת'. באמת. גם הפרעתי לאנשים, זה לא בשבילי כל ההירגעויות האלה. ניסיתי גם דיקור, לא עבד לי. התחלתי לעשות ספורט, להתאמן, היה קשה נורא. המדריכה אמרה שארגיש יותר טוב אחרי אבל לא הרגשתי יותר טוב, רק יותר עייפה. ניסיתי לאכול בריא תקופה, הייתי הכי חיוורת, הסתובבתי עצבנית, רעבה חבל על הזמן. לא טעים לי הזרעים האלה. ניסיתי גם לשחות, לא עבד".
למה?
"התעצלתי לנסוע לבריכה, אני לא יודעת להתמיד בחוג. פעם אהבתי לרקוד ולשחק טניס עם אבא שלי, הוא מורה לטניס, זה היה מרגיע אותי. היום ספורט מעצבן אותי, לא מרגיע. אז כדורים. כשאני חולה אני רוצה כדורים, כואב לי הראש, אני רוצה כדור, אני לא מגישה טוב, תנו לי כדור, זריקה, ניתוח".
מה יש לך בתיק?
"יש לי כדור גם ליומי. ויש לי יומן, ארנק, בושם ודאודורנט. כבר אין לי את הספריי נגד אנסים כמו פעם. היה לי בתקופה שבני סלע ברח מבית סוהר, ועד שהייתי פותחת אותו היה לוקח לי שעה. מצד שני גם לו לוקח זמן להתחמם. כשהוא הסתובב בתל־אביב זה היה פחד, והיה לי גם פחד שהוא עוקב אחריי. גבר שהלך אחריי בלילה הייתי אומרת לו לעבור".
מה עוד ניסית כדי להרגיע?
"דמיון מודרך. יום אחד היה לי התקף באמצע נהיגה, אמרו לי, 'דמייני שאת באזור שקט'. עצרתי את האוטו, נכנסתי לזה, רק התחלתי לדמיין כמה דברים יש לי לעשות בבית, עוד יותר נכנסתי לחרדה. אמרו לי לדמיין ים, ואני כזה, 'איפה הים?' ראיתי הכול חוץ מהים, לא הגעתי לים. 'דמייני שדה ירוק' - לא הגעתי. אז לקחתי כדור ואז הייתי בשדה הירוק. רק עם הכדור".
שוורץ יודעת מה זה כשדורכים עליה. אחרי הכל, פעם גילמה מעבר חצייה בהצגה על זהירות בדרכים. הלוזריות הזאת באה ממקום עמוק ואמיתי, מלווה אותה כל הזמן. "הייתי ילדה ציפלוחה, קטנה, רזה, צל של עצמי, מתחבאת. הייתה לי התפתחות איטית, חבר רק בשלב מאוחר מאוד. נורא רציתי מישהו והוא לא רצה אותי, והדבר הזה חזר על עצמו הרבה. זוכרת חרם בכיתה ה', טראומת ילדות. שנאתי בנות, זה עם חרא". ובסטנד־אפ כמו בסטנד־אפ, בסוף זה הופך כמובן לחומר קומי מצוין. בחיים קל לזהות את הפער בין מי שהייתה אז למי שהיא היום, אבל על הבמה שוורץ היא דמות האמא העייפה בטרנינג מהפרברים: "אני רק רוצה לישון, אם פעם אני אבגוד עם מישהו זה רק כדי לנמנם אצלו איזה שעתיים", היא אומרת והקהל נקרע.
"גדלתי בקריית־ים, והיום אני הולכת בקריות ומסביב כל התמונות שלי בפרסומת לקניון שערי הצפון. לפגישת מחזור הגעתי כידועה וזה היה מטורף, כולם אמרו, 'לא היינו מאמינים שתהיי כזו'. הייתה אחת שעשתה עליי חרם אז ורצתה שנצטלם בשביל הילדים שלה, לא הסכמתי, לא יודעת מה קרה לי, אמרתי לה 'לא'".
לא נשארת כזו מעוכה.
"עם הגיל התפתחתי, היה לי חבר, בנים הסתכלו עליי קצת וזה עבר לי. בצבא הייתי עכברה קטנה. עשיתי הכוונה לחיילים משוחררים מעשר עד ארבע. חייל היה מגיע, הייתה יועצת שהייתה אומרת מה מגיע לך, מה אתה רוצה בחיים, לימודים. כשהיא הייתה יוצאת אמרתי לו, 'סע לחו"ל, מה לך וללימודים?' לרוב הייתי עסוקה בלראות מי חמוד ומתחילה איתם. לא ראיתי בעיניים, הייתי שואלת, 'מה אתה רוצה לעשות בחיים חוץ מלהיות איתי?' לא הייתי יפהפייה אבל כל מי שרציתי בחיים השגתי. הודעתי לו - אתה שלי, וככה היה".
לאן את כיוונת אחרי הצבא?
"לא היו לי שאיפות גדולות, חשבתי להיות מורה, בשתיים בבית. בצבא השתתפתי בסרט סטודנטים, אסתי זקהיים ראתה אותי שם ואמרה לי, 'את חייבת ללמוד משחק'. עשיתי קורס משחק מול מצלמה אצלה בקמרה אובסקורה ושם אמרו לי, 'את שחקנית, צריכה ללמוד'. הלכתי לסמינר הקיבוצים. גרתי בתל־אביב עם שותפים, תקופה קשה".
שוב קשה?
"בימים למדתי ובלילות ניקיתי מה שאתה לא רוצה. משרדים, חדרי מדרגות של הבתים שגרתי בהם, ובשבת הייתי ליצנית שעושה צורות מבלונים. עשיתי המון בובות, זה היה הכי סיוט - מיני מאוס, דונלד דאק, גם בובות מכוערות שאפילו לא לקחו לסרטים, וזה בקיץ, וחם ודוחפים אותך. הייתי גחלילית, שיחקתי תמרורים. עשיתי פסלי רחוב, עומדת ולא זזה ושמים לך כסף".
היית חוזרת לתקופה הזו?
"לא הייתי חוזרת, אין לי כוח לזה. הייתי מתוסבכת בגיל הזה, לא אהבתי את עצמי. הדבר היחיד שהייתי רוצה זה לחזור לחוסר מחויבות שהייתה לי. אני שמחה שאני לא רווקה, הייתי מאבדת את עצמי. הטינדר הזה היום, יודע איזה רחוב אתה, זה מפחיד. מצד שני היום זה קל, את יושבת בבית, ובוחרת כמו מקטלוג של בנק זרע, זה תענוג. בבית הספר למשחק לא הייתה תקופת הוללות כמו במקומות אחרים שיש אורגיות וזה. חשבתי שיקרה, איפה? כלום. אבל חגגתי מספיק, בין לבין הייתי חוגגת, חוץ מזה תמיד היה לי חבר".
וחברה?
"היו לי התנסויות עם נשים, אבל אני לא מעוניינת להרחיב על זה. בכל מקרה, אף פעם לא תהיתי. אני אוהבת גברים. תמיד חשבו שאני משדרת הומואיות כזו, יש לי את זה, אבל אני אוהבת גברים. מלא נשים מתחילות איתי, מלא, מלא, מלא, אבל זה לא עושה לי את זה. אני בעד זה, כיף להן, נראה לי שלהיות לסבית זה אחד הדברים הכי כיפים שיש. יש הקשבה, אפשר לדבר, אפשר לעשות דברים, אבל אני פרימיטיבית נורא בראש שלי, אוהבת גבר שבונה מדפים, אוהבת להיות האישה הקטנה בבית. אף פעם לא הייתה לי את הנטייה הזו. מוזר שאתה שואל, מה, תהית לגבי?"
נשמע שאני לא היחיד.
"כי הייתי קצת טום בוי וזרוקה כזו? טוב, זו הייתה כל החזות שלי, הדיבור שלי, אצל יאיר לפיד נראיתי כמו כדורגלן. ניסו להפוך אותי לאישה עם סטייליסטים. אבל תמיד ידעתי מה אני רוצה. אז התנסויות עם נשים, כמו לכל בן אדם, גם לי היו, אבל מערכת יחסים של ממש? לא אנסה את זה בחיים. בעצם, אולי כן, אני יודעת מה יקרה לי? תראה, להיות עם עוד אישה זה בטח סיוט, כאב ראש. מה אני צריכה, שאני אדבר והיא תדבר? הרבה שנים חשבו שאני לסבית כי לא חשפתי את הבן זוג שלי. הייתי שומעת את זה, 'היא משקרת', זה היה מגיע אליי. אמרו לי שאנשים תוהים מאיפה הבאתי את הילדים, חשבו שהם מהפריה".
הפריע לך?
"הצחיק אותי שחושבים עליי את זה, אמרתי, 'יאללה, שיחשבו', אבל בשלב מסוים רציתי כבר שיבוא איתי ויראו אותו - הוא חמוד. כל פעם הלכתי להשקות עם חברות, והוא לא הסכים לבוא, עד שרבתי איתו. בהשקה למופע הראשון שלי הזמנתי מלא סלבס ורק עדי אשכנזי הגיעה. אמרתי לו, 'אתה חייב לבוא', והוא בא, ומאז זה נרגע. גם הדיבורים והשמועות עליי נעלמו, יחד עם זה שילדתי ופתאום נראיתי יותר אישה".
לא היה קל להגיע לעמדה המקצועית שהגעת אליה.
"החיים שלי זה קושי רודף קושי, לא הלך לי מהר. אחרי בית ספר למשחק לא חטפו אותי כמו שחשבתי, חטפו אחרים. שלוש שנים הסתובבתי בלי עבודה ורציתי למות. תקופת דיכאון, נפרדתי מחבר, אמרתי, 'מה אני עושה במקצוע הזה? שימותו כולם'. רציתי דרמה, צ'כוב, מי רצה סטנד־אפ? אמא שלי אמנית, כותבת ספרי ילדים וציירת, היא מאוד אליטיסטית, ההורים שלי הם ההפך הגמור ממני, היה חשוב לה התיאטרון".
לא הצליח לה.
"חיפשתי את עצמי, רציתי לפרוש, נכנסתי לדיכאונות איומים, רציתי למות. אמיתי. אם היה לי אומץ למות הייתי עושה את זה. אני אדם פחדן, ידעתי שלא אעשה את זה. אבל בפנים לא היה אכפת לי, אם במקרה זה היה קורה אז בסדר. אמרתי, 'אני טובה, לא רואים את זה, איך מישהו לא חוטף אותי'? ואז הגעתי לסטנד־אפ. אמרתי, 'כוס אמא של כולם, אני יוצרת לעצמי'.
"הייתי עושה קטעים על רווקה תל־אביבית, על כמה קשה למצוא גבר, משהו על זה שהייתי עם מישהו במיטה והוא קם בחמש בבוקר והולך ואני שואלת, 'מה, אתה חקלאי?' היה לי חרא וסיפרתי את זה, לא שיחקתי. ראיתי שעובד לי, אנשים צוחקים, אמנם שישה אנשים בקהל אבל הם צוחקים. שלושה־ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי לעשות סטנד־אפ הגיע יאיר לפיד, אלוהים שמע אותי".
אלוהים עובד עם יאיר.
"לגמרי, צמודים. ואז הייתה הפינה בתוכנית. היה לי קשה אצלו, ואז הוא פרש. אבל זה כבר נתן לי פוש והתחילו להכיר אותי. וכשהיו בחירות אמרתי, 'אתה נתת לי פוש? אני אחזיר לך פוש'. הצבעתי לו, ותראה".
* * *
בת 40, לא נשואה לבן זוגה ב־15 השנים האחרונות - איש הסאונד אייל ימין. הם מתגוררים בשכונת יד אליהו בתל־אביב עם שתי בנותיהם. ממש עכשיו חגגה עשור לנקודת הפריצה שלה וציינה אותה עם הישג נוסף - 'שוורץ' - תוכנית מערכונים שמשודרת בערוץ 10 (בכל יום רביעי ב־22:00) כששמה ופניה בפרונט והאחריות על כתפיה.
זו תוכנית הפריים־טיים השנייה שהיא סוחבת, אחרי שיצרה את הסדרה הקומית המצליחה 'חברות'. כיום שוורץ מצלמת את העונה השלישית שלה וכבר קיבלה אישור לעונה רביעית, אחרי שהסדרה זכתה בפרס הקומדיה הטובה ביותר בפסטיבל 'ורד הזהב', שמוענק על ידי איגוד השידור האירופי ונחשב לאחד היוקרתיים ביבשת בתחום הבידור. ויש את המופע שלה שרץ ומתחדש וממלא אולמות, והוא גם הפרנסה העיקרית והחיבור הקבוע לקהל.
הבעיה שלה, בעיקר מבחינת הדימוי, נוצרה ב'צחוק מעבודה', תוכנית הסטנדאפיסטים שהוביל שלום אסייג בערוץ 2, שהייתה שנואת המבקרים ושמה אותה בפוזיציה לא נוחה מול חבורת גברים. מקום שהייתה בו פעם גם מיה דגן בימי 'מועדון לילה'. על הפרויקטים האחרונים כבר קיבלה ביקורות טובות מאוד. "בחמש־שש שנים עם 'צחוק מעבודה' היו רק קטילות. ובכלל, היה לא פשוט, חמישה גברים בולדוזרים ואיפה אני? להיות במסגרת גברית דרש ממני להוציא את הגבריות שבי, שקיימת. יושבת איתם, כל אחד צועק ואני שם וצריכה לשמור על הפאקינג נשיות שלי. הביקורות אמרו שאני בהמה וגסה. אני לא רוצה להיות בהמה וגסה אבל רוצה שישמעו אותי, אז מה אני עושה? אם אקום - אני בהמה, אם אשב לא שומעים אותי. אז הייתי שותקת, היו לי בדיחות ולא הייתי אומרת אותן. שלום היה אומר לי, 'אין לך מה להגיד?' והייתי עונה, 'אין לי מה להגיד'. ויתרתי".
לא חשבת להיות אחרת? נשית כמו שאת באמת?
"ניסיתי, זה לא הצליח לי. גם לא חשבתי שאני צריכה להיראות טוב כדי להיות קומיקאית. כשהבנתי שאני צריכה להיראות טוב התחלתי להתייחס לזה. שפטו אותי נורא על המראה - היא לא נראית טוב - למה אותי? דוגמנית יפהפייה לא יכולה להצחיק, בר רפאלי לא יכולה להצחיק".
ומביאים אותה לפאנלים של תכניות בידור.
"לא בשביל להצחיק. אף אחד לא אומר, 'וואי, בר רפאלי היום על הבמה, יהיה מצחיק'. היו אומרים לי בהופעות שאני טובה ו'למה לא רואים את זה בטלוויזיה?' כי באמת לא ראו, לא נהניתי, ישבתי שם וסבלתי הרבה פעמים. ניסיתי להתלהם כמוהם ואנשים לא אהבו את זה. רוב הקהל בטלוויזיה זה ילדים שזה בכלל לא הקהל שלי, זה קהל של שחר חסון ואורי חזקיה. אז חמש־שש שנים רוב הזמן סבלתי. החומרים לא היו מספיק טובים ואני עצמי לא עבדתי קשה כמו אורי ושחר שהתאמצו, ידעתי שאני לא יכולה להתחרות איתם".
היית צריכה את הפורמט שלך ומצאת אותו ב'חברות'.
"נכון. זיהו שם את הפוטנציאל, כולם כבר הכירו מי אני. גם הנוכחות הנשית הייתה מאוד חסרה, לא היו קומיקאיות. היה 'רמזור' ונאור אבל חלאס, גברים, גברים, גברים, הרגשתי שצמאים לזה. הדלת הייתה פתוחה כי הכירו אותי אבל ההערכה אליי לא הייתה קיימת עד הסוף, פחדו לתת. 'ליטל שוורץ? לא בטוחים'. לאט־לאט זה קרה והבינו שאני לא כזו נוראית ובהמה מתלהמת כמו שחשבו, שאני יכולה להיות אישה".
* * *
למה אין כמעט מגישות של תוכניות פריים־טיים?
"כי מפחדים לקחת. לא חסרות נשים טובות וחזקות על המסך, אבל לא לוקחים. מה, אישה לא יכולה להנחות טוק־שואו או תוכנית לילה? בטח שיכולה. אולי הזכיינים פחדנים לתת לאישה. גם סיטקומים של נשים הרבה יותר רגשיים".
את עצבנית על זה.
"מה שנורא הפריע לי זה שהאקדמיה לא לקחה את 'חברות' להיות מועמדת בקטגוריית הסיטקום. לא האמנתי. עצרתי את האוטו ובכיתי כשהודיעו לי. חשבתי זכייה, אבל אפילו לא מועמדות. ואין לי עם מי לדבר, מכרנו אותה ליותר משבע מדינות, עקפנו את הקומדיה הבריטית הכי טובה באנגליה, אנשים באטרף על הסדרה, ואפילו מועמדות לא? מי זה האנשים האלה חברי האקדמיה שחושבים שזה לא מספיק טוב להיות מועמד?"
מה אנשים אומרים לך ברחוב?
"אני עמך, מצטלמת וזה, אבל לאנשים אין גבולות. אומרים לי, 'איזו יפה את במציאות, איזה מכוערת את בטלוויזיה'. אנשים חושבים שאני עובדת אצלם. הייתה פעם שהילדה שלי בכתה ומישהי אמרה לי, 'בואי להצטלם' ואני אומרת לה, 'אני לא יכולה אני עם הילדה', והיא אומרת, 'יאללה־יאללה יא סנובית תלכי'".
אבל את לא יכולה לעשות עניין, בסוף הקהל ברחוב בא למופע הסטנד־אפ שלך.
"סטנד־אפ זו הפרנסה. אני מופיעה עשר, לפעמים 15 פעמים בחודש, וזה כל כך לא זוהר. לפעמים אני יושבת ומחכה לעלות לבמה בחדרים קטנים כאלה כמו שירותים, כאילו דאעש החביאו אותך שם. לפעמים אני עומדת מול אנשים שיכורים, בהופעות רק לגברים, ואני מרגישה שם קצת כמו חשפנית. זה הופעות שקשות לי. כבר הופעתי מול שיכורים שעלו לבמה וניסו לגעת, זרקו יציאות - 'איזה כוסית', 'הייתי עושה אותך'. היה מקרה אחד מאוד קיצוני שגבר שיכור עלה לבמה וצעק לי, 'את שווה זיון' וניסה לגעת בי והעיפו אותו. אם זה היה גבר לא היו עושים את זה".
חלק גדול מהמופע שלך זה על כמה לא קל עם ילדים. גם לך?
"תראה, כשאני משאירה את הילדות עם אייל, כבר בבוקר הן נראות כמו אחרי הגן. מוזנחות, כאילו הוא מסרק אותן עם מין מפוח של עלים. אחרי המקלחת שלו אין ריח של סבון, ואם הוא לא רעב הן לא אוכלות. ובוא נודה - רוב האנשים מתגרשים בגלל הילדים. וזה לא נעים לך להגיד לילד שזה בגללו. אבל חלאס, זה בגללם, צריך לומר להם את האמת, 'אהבנו לפני זה, באמת שאהבנו, אבא היה נראה טוב והכל, תראו איך הוא נראה עכשיו. אנחנו שנינו עייפים, גמורים, אנחנו אוהבים אתכם והכל אבל אתם אשמים'".
ובתוך כל זה צריך להיראות טוב ולעבוד המון, מספיקה?
"אני אוכלת פחמימות רק פעמיים בשבוע. ספורט אין לי כוח. אני עוד לא 41 אבל זה גיל, אתה קולט שאתה מזדקן. אני יותר עייפה, צריכה ניתוחים בכל מיני מקומות. לא עשיתי בוטוקוס, אבל בא לי. נראה לי שאעשה. יש לי קמטים של עייפות מתחת לעיניים, אבל אני מפחדת להישאר בלי הבעה. אם לא הייתי מפחדת מניתוחים הייתי מרימה את הציצים, עושה הכל".
טוב, לפחות תני סיום אופטימי.
"אני מתה להיות טיפה אופטימית אבל אני תמיד רואה שחור. בא לי לקום בבוקר ולהגיד, 'איזו שמש יפה', אבל כשאני קמה אני אומרת, 'למה קמתי?' ורוצה רק לחזור לישון. מצד שני אם אני אהיה אופטימית אולי לא יהיה לי את הדרייב הזה. אז אולי באמת כדאי שאני אמשיך עם הפסימיות, עם כל המוות הזה".
