שני 23 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    24 שעות • 21.03.2017
    התמונות הקשות רדפו אותי
    כך הצליח תרמילאי ישראלי לעורר סערה בהודו ולכבוש את הכותרות במדינת הענק. ולא, זה לא קשור למסיבות בגואה, לסמים, או לשאר הסיפורים שנקשרים במטיילים שלאחר הצבא. הצעיר הישראלי חשף את השיטות המזעזעות שבהן מתעללים בהודו באפרוחים, העביר אותן לארגוני בעלי חיים, ויצר מהומה תקשורתית. "אני עדיין לא מאמין ולא מעכל את מה שראיתי", הוא אומר בראיון ראשון ועדיין מסרב לחשוף את זהותו מפחד השלטונות ההודיים
    יהודה שוחט

    זה התחיל כמו טיול תרמילאים שגרתי להודו. קצת נופים, טרקים, אנשים מכל מיני סוגים והרפתקאות. דרך שצעדו בה אינספור משוחררים טריים מצה"ל. אבל שבועות ספורים בלבד חלפו ואלון (שם בדוי), צעיר ישראלי, מצא את עצמו בלב סיפור דרמטי, בלתי צפוי בעליל, שבסיומו הודו כולה סוערת בלי לדעת שהאחראי העיקרי לסערה הוא תרמילאי כחול־לבן.

     

    במרכזה של הפרשה תיעוד מחריד שחייב צנזורה מסוימת, של התעללות מזעזעת ורצח המוני בשיטות פסיכופתיות של אפרוחים בתעשיית העופות והביצים בהודו. התמונות והסרטונים שצילם אלון עבור "אנונימוס" וארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי PETA (אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים), הגיעו כמעט לכל כלי תקשורת בהודו, וזיעזעו את אוהבי בעלי החיים בכל רחבי העולם. כעת הוא מדבר לראשונה, עוד לפני שהספיק להתאושש לגמרי מהחוויה הנוראית שעבר, כטבעוני וכחובב בעלי חיים.

     

    "היו מקרים שיצאתי לטייל, וכל צליל נשמע לי כמו ציוץ של אפרוחים", הוא מספר. "כל רכב שבלם, כל חריקת דלת. הייתי בטוח שאלה אפרוחים והסתובבתי לחפש אותם, גם במקומות שבהם אין סיכוי למצוא אפרוח. גם התמונות הקשות עדיין עולות לי מדי פעם. אפרוחים הם היצורים המתוקים ביותר בעולם, וראיתי שם המון סבל ומוות".

     

    בין החיים לחיות

     

    אלון, בן 23, מבקש להישאר בעילום שם משתי סיבות. האחת, למקרה שיחליט לעשות תחקירים דומים בעתיד. השנייה: פחד, אמיתי. "מדובר בחברות מאוד גדולות, בקנה מידה שאין בארץ, ויש להן המון כוח", הוא אומר. "בכל העולם הן נחשבות ענקיות, ויש להן מספיק כסף כדי להרוס לי את החיים. לכן אני מעדיף שלא יידעו איך קוראים לי, וזה חשוב מבחינה בטיחותית".

     

    כמתנדב בעמותת זכויות בעלי החיים "אנונימוס", אלון כבר ראה בחייו דבר או שניים. אחרי כמה עבודות תחקיר בארץ, ובחלוף זמן מה משחרורו מצה"ל, הוא החליט לקחת קצת זמן להתאוורר. "כמו הרבה אנשים נסעתי לטיול אחרי צבא בהודו. צפון, דרום, טיולים. דברים כאלה", הוא משחזר. "הודו זו מדינה שמלאה בחיים ובחיות. איפה שאתה הולך, אתה נתקל בהן. בשלב מסוים עלה לי הרעיון לעשות שם תחקיר. דיברתי עם צוות החקירות בישראל, שקישרו אותי ל־PETA, וכך הכל התחיל".

     

    ללא קרדיט
    ללא קרדיט

    ביום בהיר אחד הוא נעלם לחברים שטיילו איתו, והגיע למומבאי כדי לעבור הכנה טכנית ונפשית לתחקיר. משם המשיך להיידרבאד, אחת הערים הגדולות בהודו, שם מרוכזת תעשיית הביצים והעופות. "במקום טיול שגרתי, מצאתי את עצמי בתוך משהו שאי־אפשר לתאר", הוא אומר כשברקע נשמעים ציוצי ציפורים והמיית בעלי חיים. "אני עדיין לא מאמין לזה ולא מעכל".

     

    במשך שלושה חודשים הוא עבד שם על הפרויקט הזה, לגמרי לבד. צילם, ראיין, הסריט. תחת סיפור כיסוי, כמו סוכן חשאי, הוא הסתובב בין העובדים, התעניין, הסתכן ובעיקר עמד המום אל מול הזוועות כשידיו קצרות מלהושיע. "הייתי בשני הקצוות", הוא אומר. "נפגשתי עם הבוסים הגדולים של המקומות הללו — אנשים ממש עשירים שהגיעו לפגישות עם פרארי אדומה ומשרתים, ואכלנו ביחד בבתי מלון. ומצד שני ישנתי במקומות הכי מסריחים, עם ערימות של עשרות או מאות אלפי אפרוחים, בבריכות דגים נטושות באמצע הלילה. דברים מטורפים. זה היה מאוד קיצוני, גם החוויות וגם הפער: יום אחד עם האנשים הכי עשירים, שהכסף נוזל מהם והם חיים ברמה גבוהה מאוד, ויום למחרת עם האנשים שעובדים בעבודות הכי מחרידות, במקומות שקשה לשרוד בהם אפילו שעה".

     

    ללא קרדיט
    ללא קרדיט

     

     

    כמו שקורה לעיתים בהרפתקאות, לא היה יום שדומה לקודמו. בכל פעם אלון הופתע מחדש, בעיקר לרעה. "תיכננתי משהו אחד, וקרה משהו אחר. לא הייתה שום שליטה על האירועים", הוא ממשיך. "פתאום אני קולט בזווית איזה פח. מה זה, אני שואל. 'כאן מטביעים את האפרוחים', אמרו לי העובדים. כמה רגעים אחר כך, אני רואה פתאום מאות אפרוחים טובעים בדלי, מתייסרים. לא היה לי מושג שמשהו כזה יכול לקרות. הכל כל כך אינטנסיבי, בלתי צפוי. הודו".

     

    ההשמדה השיטתית של אפרוחים אינה אופיינית רק להודו. גם בישראל פורסמו לא פעם מקרים של יחס מחפיר לבעלי הכנף הקטנים, והריגתם בשלל דרכים. עם זאת, בהודו גילה אלון גם דברים שלאיש מאנשי ארגוני בעלי החיים לא היה מושג שעוד מתרחשים בתעשייה. "הדבר הכי מזעזע היה שריפת האפרוחים", הוא אומר, כמי שמנסה בלא הצלחה להרחיק מראשו את המחזה. "הם היו זרוקים שם בבור, אפרוחים שלא מתאימים לתעשיית הבשר. פגועים או כאלה בקעו מאוחר מדי. במשך שעות הם לא יכולים לצאת משם, וסביבם עטים נשרים ומתרוצצים כלבים. החום נוראי. ופתאום, באים העובדים עם קרטונים וזרדים, מכסים אותם ומציתים. אם אפרוח מנסה להימלט, תופסים וזורקים אותו לתוך האש".

     

    אמצעי הרצח המחריד השני שנחשף בתחקיר, הוא שימוש באפרחים כמאכל לדגים. רק עצם הרעיון מעורר פלצות. אלון, בלי להסס, הצטרף לעובדים עם משאיות גדושות בעשרות אלפי אפרוחים, בדרך לתחנתם האחרונה. "עלינו באמצע הלילה על דרך מסוכנת מאוד", הוא מספר. "זה היה מחזה מחריד. מגיעים לשם, ופורקים כמויות בלתי נתפסות של אפרוחים שהומתו".

     

    האלמנט האחרון שנחשף, ומוכר גם ממדגרות בארץ, הוא גריסה. "בתעשיית הבשר והביצים, ברגע שאפרוחים לא רצויים, הם גם לא רווחיים והעובדים לא מטפלים בהם", הוא מסביר. "במקרה הטוב גורסים אותם במכונה ענקית, כמו שעושים בישראל — בשיטה שהוגדרה משום מה 'הומאנית'. במקרה הפחות טוב, פשוט דורכים עליהם עם הרגליים, מוחצים אותם. לפעמים הופכים אותם לאוכל".

     

    ללא קרדיט
    ללא קרדיט

     

     

    בלי אפשרות לעזור

     

    לפני ימים אחדים, כשאלון כבר היה בארץ, הסיפור התפוצץ. כלי התקשורת בהודו הפיצו את התמונות והסרטונים, חשפו את הנעשה בחצר האחורית של תעשיית הבשר וההודים חובבי בעלי החיים נחרדו. בימים האחרונים פרץ הסיפור גם את גבולות הודו, כשמיליוני צופים נחשפו לתיעוד, כשאיש אינו יודע מי עומד מאחוריו.

     

    ההדים הגיעו גם לפרלמנט ההודי, וב־PETA החלו לקדם מהלכים משפטיים ופוליטיים לאיסור על המתת אפרוחים בשיטות שתועדו. "יש עכשיו גם תביעה גדולה שמכינים נגד החברות האלה, וגם מגעים עם רשויות החוק", אומר אלון, שמתעדכן מרחוק. "בעצם התברר שהגעתי למקום פרוץ לחלוטין. כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה".

     

    לדבריו, במהלך השהות בהודו הוא נתקל בעוד שלל תקלות שגרמו לסבל נוראי לאפרוחים, אבל לאורך כל הדרך הוא שמר על שתיקה ותיעד ביד יציבה, בלי לחשוף את הסערה המתחוללת בתוכו. "אני נמצא שם ולא יכול להתערב", הוא אומר. "לפעמים אתה רוצה להציל אפרוח או שניים, ויודע שזה בלתי אפשרי. שאין מה לעשות".

     

    ובכל זאת, אתה אוהב בעלי חיים ורואה מול העיניים דברים כאלה. להניח את המצלמה ולנסות להציל אותם זה לא האינסטינקט?

     

    "אי־אפשר לעזור, אין מה לעשות. יש כל כך הרבה, כמות בלתי נתפסת. אני עדיין לא תופס את זה, לא מצליח להכיל, מה זה 70 או 100 אלף אפרוחים שמומתים ככה. באחד המקרים, בזמן שצילמתי, אחד העובדים — שניסו כל הזמן לדבר איתי, בעיקר בשפת הסימנים — שם לי אפרוח ביד, צועק 'צ'יק צ'יק', 'ווייסט צ'יק'. ואני רואה אפרוח בריא, מחזיק אותו, הוא עף, ותוך כדי שאני מצלם אני יודע מה יהיה גורלו. היו לי שם רגעים קשים מאוד, אשקר אם אגיד שלא, אבל כשאתה עובד אתה פשוט עובד. רואה דברים קשים אבל לא נותן לזה לחלחל".

     

    יש רגעים משם שרודפים אותך עד עכשיו?

     

    "היו כמה תמונות ממש קשות, שרדפו אותי בעיקר בכל ערב כשחזרתי למלון. אני חושב שהרגע הכי קשה היה בשריפה, כשראיתי אפרוח שמנסה לברוח מהלהבות. הוא טיפס באמוק, ואז פתאום נפל על הגב. ראיתי אותו נשרף מול העיניים, תוך כדי שאני מחזיק את המצלמה. זה היה מאוד קשה. חטפתי שוק להרבה זמן".

     

    כשסיים לתעד, כאילו כלום לא קרה, חזר אלון לטייל בהודו, עם אותם חברים. "נתתי להם איזה תירוץ להיעלמות שלי", הוא אומר. "זה הודו, אז אין בעיה. עד היום כמעט אף אחד, כולל חברים טובים, לא יודע שזה מה שעשיתי".

     

    מה בכלל מביא בן אדם שפוי להיכנס לפרויקט כזה?

     

    "אני טבעוני כבר לא מעט זמן, ונראה היה לי שזאת הדרך הכי טובה לעזור בנושא. כשהשתחררתי מהצבא ראיתי כל מיני תחקירים, ואז התחלתי להתנדב באנונימוס. הגעתי לצוות של התחקירים וזה פשוט קרה. זו עבודה מאוד מוזרה. כלומר, לא עבודה, התנדבות. מה שיפה בה הוא שדברים פשוט קורים. יום אחד אני מוצא את עצמי באיזו חווה בארץ, וביום אחר אני בעיר בצד השני של העולם, מצלם אפרוחים".

     

    ועכשיו מה?

     

    "נראה. כרגע אני סטודנט, אבל בעתיד אולי אעשה עוד דברים כאלה".

     


    פרסום ראשון: 21.03.17 , 19:38