בטיפול
ליטל שוורץ, אחת הקומיקאיות המצליחות בישראל, חושפת את החיים שמאחורי החיוכים: התקפי החרדה, הכדורים הפסיכיאטריים, המחשבות הבלתי פוסקות על המוות
זו הייתה נקודת הזינוק שלה, וכבר למחרת הגיעה ההתרסקות. "הלכתי בדיזנגוף ופתאום הרגשתי שאני עומדת להתעלף ולמות", נזכרת שוורץ. "לא נשמתי. פרצתי בבכי מטורף, הזמנתי מונית ואמרתי לנהג, 'קח אותי לבית חולים מהר'. התקשרתי לבן זוג שלי, 'תבוא מהר, תבוא מהר'. התפרעתי במונית, בכיתי. הנהג נבהל, הכניס אותי למיון ושם אמרו שיש לי התקף חרדה מאוד־מאוד קשה. קודם כל נתנו לי כדור להרגיע אותי. זו הייתה חוויה מאוד קשה".
ולא הראשונה.
"לא. מגיל קטן הייתי אדם מאוד חרדתי, אצל פסיכולוגים מכיתה ו'. ואז פסיכולוג בכיתה ו' היה מאוד קיצוני. המוות נורא העסיק אותי, פחדתי למות, פחדתי שההורים שלי ימותו. הייתי שואלת, 'מתי תמותו?' 'אל תמותו'. היו לי בעיות של חוסר ביטחון, גדלתי בצילה של אחות נורא יפה וזה נורא הפריע לי. לא אהבתי את עצמי, לא הייתי מפותחת, לא היו לי ציצים, בנים לא הסתכלו עליי. לא הייתי ילדה דיכאונית, אבל כל הזמן היו לי בעיות".
איפה הן התפרצו?
"התקף החרדה הראשון היה כשנסעתי עם אבא שלי לטיול בת־מצווה בגרמניה, היינו בסופר והוא הלך להביא את האוטו. נשארתי לבד, ועוד עם גרמנים, ואז לא הצלחתי לנשום לכמה דקות והכל היה שחור. הלכנו לכמה בתי חולים שם, אמרו לו שזה נפשי, וכשחזרנו לארץ אמרו לי שזה היה התקף חרדה. אחרי זה היו עוד קטנות כאלה, במלחמת המפרץ היו לי התקפות שפחדתי שאני בולעת את הלשון וחוסר אוויר".
משהו הצליח להרגיע אותך?
"שיחות עם ההורים שלי. אז כדורים לא היו וחבל, זה היה נורא חוסך לי. כל השנים היו לי התקפים, זה בא והלך, הייתי אצל פסיכולוגים, אצל פסיכיאטרים, ניסיתי הכל. פסיכולוגים לקחו לי כסף והאשימו את אמא שלי, אמרו שזה קשור לילדות שלי. אמא שלי גם בן אדם היסטרי, אז אני מאשימה אותה והבת שלי תאשים אותי. אני נורא סובלת מזה, הסוכנת שלי אומרת, 'די, תיהני'. אני לא יודעת ליהנות, אני מחפשת את הרע. אחרי יאיר לפיד התחלתי כדורים באופן קבוע לשנה. זה עזר, עשה לי טוב. הפסקתי איתם, חזרתי, הפסקתי, חזרתי, עד היום. היום גם. הפסקתי בהריונות וחזרתי אחרי זה".
הראיון המלא עם ליטל שוורץ - מחר במוסף "7 לילות" ובאפליקציית ידיעות אחרונות
לפנייה לכתב/ת 
