"עכשיו הכל פתוח. המוות הוא כבר לא האויב שלי"
בעלה, חגי בן ארי, נפצע במבצע "צוק איתן" והפך לצמח, רגע לפני מינויו למפקד סיירת צנחנים. שנתיים וחצי שכב בלי הכרה, הרופאים אמרו לה שאפסו סיכוייו - עד שנפטר בינואר האחרון. בראיון ראשון מאז, אלמנתו מוריה (32) מספרת בגילוי לב נדיר על התקופה שבה היא ושלושת הילדים הקטנים חיו עם אבא ובעל נוכח־נפקד, על הדילמות הקשות שעימן התמודדה ועל הרגע שבו הבינה: "לפעמים המוות יכול להיות גם סוג של גאולה"
לעיתים רחוקות דיברו חגי בן ארי ז"ל ורעייתו מוריה על סכנה והקרבה. היה זה נושא טעון אך נוכח בחייה של משפחה השולחת בעל ואב למשימות צבאיות מורכבות. "ואפילו אז, לא התכוונתי להקרבת חיים, אלא לוויתור מסוים על הנורמליות שלהם", אומרת מוריה היום. "וכשעלה הפחד שחגי ייפגע בקרב, השיח היה על חיים ומוות, שחור ולבן. אף אחד לא חושב על מצב של צמח, על שטח אמצע, לא כאן ולא שם".
רצה הגורל, ופגיעת ראש אנושה במבצע "צוק איתן" דחקה את רס"ן בן ארי בדיוק למקום האפור, הנורא הזה: מחוסר הכרה, נטול יכולת לתקשר ולהבין, כלוא בתוך גופו. הרופאים הטילו על משפחתו את הקשה שבהחלטות: לטפל או לחדול. "ואני באמת ניסיתי אז להיכנס לנעליים של חגי", אומרת מוריה בדמעות. "בגלל שאף פעם לא עלתה האופציה של מצב כזה, נאחזתי בתגובה שלו כשראש הממשלה אריאל שרון נפטר. חגי אמר לי אז, אני לא הייתי מסכים למשוך את החיים שמונה שנים כמוהו. ופתאום המשפט הזה קיבל מעמד ומשמעות וההחלטה הייתה ברורה: לתת לטבע לעשות את שלו".
והטבע גילה סבלנות. שנתיים וחצי שיחק בכלים לא צפויים, התקדם ונסוג והחזיק את המפקד המעוטר בחיים נגד כל הסיכויים. רק בינואר השנה, בגיל 32, בחודש שבו חל יום הולדתו, שיחרר את הפצוע לעולמו. ועכשיו אלמנתו מוריה יושבת לבדה בביתם הגדול שסיימו את בנייתו חודשים ספורים לפני הפציעה. לכל מגירה ומרצפת יצקו חלומות ותקוות. במטבח עציצים, בסלון צעצועים וצבעים, סימני ילדות של שלושה יתומים המתעקשים להמשיך בחיים — והיא צעירה כל כך וכבר מופקדת לבדה על הכל.
"אני לא מרגישה שהאובדן טרי", היא אומרת בגילוי לב. "מבחינתי, הפעם האחרונה שראיתי את חגי הייתה ב'צוק איתן', כשהוא נפרד ממני ומהילדים ויצא לשטח. גם אחר כך ראיתי אותו, אבל זה לא היה הוא. ומשהו במצב הזה, של אדם שהוא כבר לא חגי, הכניס אותי לקונפליקט מאוד קשה של חוסר ודאות. שאלתי את עצמי מי הוא בשבילי, כמה אני מתייחסת אליו כחגי וכמה כמו אל מישהו זר ששוכב על המיטה במקומו. החוסר והגעגועים היו כבר קודם. רק אי־הוודאות הסתיימה".
וזה עוזר?
"אני מרגישה שהאדמה נחה קצת. כבר אין שני חגי — אחד שאני מכירה ואחד שאני לא מזהה. הדמויות התאחדו לחגי שהכרתי לפני הפציעה, חגי שאני יכולה ורוצה לזכור. זה משהו מאוד משמעותי. זה עושה סדר. גם לחגי המוות עשה צדק, בגלל שרק כשהוא נפטר הוא חזר להיות חגי הישן. מאוד פחדתי שמה שיישאר ממנו זה השנתיים האחרונות ונורא קיוויתי שיזכרו אותו כפי שמגיע לו, לפני הפציעה, לא אחריה. אני לא יכולה ולא רוצה למחוק את השנתיים וחצי האחרונות, הן היו חלק מהחיים שלו, אבל רק עכשיו, במותו, חגי יכול לחזור להיות הוא".
אהב אותי עד הסוף
חגי בן ארי ז"ל, קצין ומפקד בסיירת צנחנים, נפצע אנושות בראשו מירי צלף ב־21 ביולי 2014, ארבעה ימים לאחר הפלישה הקרקעית לעזה. מאז ומתמיד, אומרת אלמנתו, הוא עשה הכל עד הסוף. כשהזמין אורחים השקיע במזון ובתוכן, כשכתב עשה זאת באופן בהיר ומנומק. "כשהוא התלהב משיר, הוא טחן אותו עד שלכולם נמאס", היא מחייכת, "וגם אותי אהב כל כך עד הסוף, שהייתי מוכרחה לאהוב גם את עצמי. לכן כשנפצע, רק טבעי היה שגם את זה יעשה עד הסוף וילך על כל הקופה".
שנתיים וחצי היא מתאמנת על לדבר עליו בלשון עבר, מחליפה בין הזמנים, לא מצליחה לתפוס את מה שהפציעה עוללה לו. "זה כל כך לא הגיע לך", אמרה עליו בהספד. "כשאחזתי בידך, כשנשמת את נשימותיך האחרונות, חשבתי כמה מגיעה לך כבר שלווה".
היא בת 32, מאמנת אישית המתמחה בקשיי קשב וריכוז. "בכל אחד מהילדים", היא אומרת, "יש משהו מחגי". במורן (10) נחישות, בשלו (7) פתיחות ואומץ ועופרי הקטנה (3) היא שילוב של עדינות ושובבות. שלושתם נולדו בנוב, מושב פסטורלי על קודקוד הגולן הטובל בנופים פראיים, עוצרי נשימה ביופיים. גם הוריהם גדלו והכירו שם. חמש שנים היו חברים ובגיל 21, אחרי שחגי סיים קורס קצינים, התחתנו.
"כבר בשבת שאחרי החתונה הוא היה צריך לחזור לצבא", נזכרת מוריה. "היה לי מאוד קשה, אבל הזכרתי לעצמי שההחלטה על השירות הצבאי הייתה משותפת ושאני צריכה לעמוד מאחוריה. בכל פעם שהוא לא היה בבית, עשיתי דברים שאי־אפשר לעשות איתו, לנסוע לחברות, להתארח אצל משפחות שפחות הכירו אותו. זה איפשר לי להיות קצת רווקה וקצת נשואה. כשהילדים נולדו וההיעדרות שלו הייתה משמעותית יותר, החלטתי שכל עוד אני מאחוריו, לא אהפוך לאישה ממורמרת ומסכנה".
איזה בעל היה חגי?
"מאוד תומך ומפרגן למרות שלא הייתי קלה. הוא עמד מאחוריי, במיוחד בדרך המקצועית שלי. הרבה בזכותו עזבתי את הוראת הגיל הרך ועברתי ללמוד אימון. אני טיפוס שמחמיר עם עצמו, אבל חגי לימד אותי לשחרר ולהיות יותר פתוחה לעולם".
וכאבא?
"רוב הזמן הוא לא היה בבית, אבל כשהגיע, הוא היה שותף לגידול הילדים ומאוד השתדל להיות חלק מחייהם. הוא ידע לעשות דברים מרחוק, לכן האחריות על החשבונות והסידורים הייתה עליו, והילדים היו החלק שלי. לקום אליהם בלילה, לשלוח אותם בבוקר, ללכת לאסיפות הורים. שבת אחת עופרי לא הייתה רגועה וחגי בדיוק חזר מהצבא וטיפל בה. בערב שניהם נרדמו על הפוף בסלון, ליד התנור, וישנו ככה כל הלילה. אני זוכרת שהסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי שהוא קצת מחמיץ אותה. הצטערתי בשבילו ולמחרת שיתפתי אותו במחשבה הזאת. ואז הוא כתב לי שנגעתי בנקודה הרגישה והכואבת ביותר שלו, שהוא אוהב אותי ואת הילדים יותר מכל דבר אחר בחייו, שהלוואי שהיו לו המילים והתשובות למצב המשפחתי המורכב שלנו ושהוא מקווה שהסיבות שבגינן אנחנו חיים ככה הן סוג של נחמה".
ניסיתם דרך אחרת?
"בכל פעם שחגי התקדם לתפקיד חדש, היינו שוקלים את המשמעות. כשמורן נולד, החלטנו לעשות ניסיון לעבור לגור בהרצליה. חגי שירת ביחידת המודיעין 8200 וחזר כל ערב הביתה. זו הייתה בדיקה בורגנית כזאת, וזה היה סיוט. אני שנאתי את הרצליה וחגי הסתובב בבית כמו ארי בסוגר. הוא רצה להיות במקום שבו הדברים קורים בפועל, הוא לא היה מסוגל לשבת במשרד. חזרנו לנוב ובכל פעם ששאלנו את עצמנו אם אנחנו לא עושים עוול לילדים, לזוגיות, התחדשה ההבנה שחגי צריך להיות בשטח. לא מתוך פינוק או אגו, אלא כי זה היה נכון לו".
למרות המחיר?
"כן. במובן הפרקטי זה באמת לא היה קל, והייתי צריכה להיעזר הרבה באחרים, אבל יש משהו בגעגועים שמזין את הרומנטיקה והאינטימיות. אין זמן לריב, אין זמן לשטויות, הביחד נורא מזוקק. בערבים שיתפתי את חגי בטלפון בהתלבטויות, בשמחות, בהתחכמויות הקטנות של הילדים. זה משהו שמאוד חסר לי מאז שהוא נפצע, לספר על הילדים, על ההתפתחות שלהם. אני מרגישה שזה נצבר בי. כי הם גדלים ויש להם כל כך הרבה מה להציע. אז נכון שהמשפחה והחברים תמיד שמחים ומעודדים לשתף, אבל בסופו של יום, לכל אחד יש את הילדים שלו".
בן ארי הספיק לשרת עשר שנים בצנחנים. בתפקידו האחרון היה מפקד מגמה במגלן ואחראי על האימונים בבית הספר. בשבוע שבו נפצע היה אמור להתמנות למפקד סיירת הצנחנים. "אמרו עליו שהוא היה מפקד וגיבור וחיילים הלכו אחריו בעיניים עצומות", אומרת אלמנתו, "כי הוא היה מקצועי ואנושי, קשוח אבל גם קצת אבא ותמיד חתר למגע והקפיד על התנהגות ערכית גם במצבים מורכבים".
לאחר פציעתו קיבל את המינוי באופן סמלי בטקס מרגש על מיטתו בבית החולים. "הייתי אמביוולנטית לגבי המינוי הזה", מודה מוריה. "אני פחות מחוברת לסמלים, ומבחינתי, חגי רצה את התפקיד, לא את התואר. לכן בהתחלה זה אפילו נראה לי מגוחך. היום אני מבינה שגם לסמלים יש משמעות ומגיע לו שהמינוי יהיה חלק מהזיכרון שלו".
אפשר שחיי הצבא הכינו את מוריה לבדידות שנכפתה עליה לאחר הפציעה. "זה קרה באמצע חופשה משפחתית באילת", היא משחזרת. "חגי הספיק לבלות איתנו רק יום אחד לפני שהתחיל מבצע 'צוק איתן', ואז הוא נסע ואני נשארתי עם הילדים שנורא התבאסו ופתאום אמרתי, גם חגי עזב וגם נחזור הביתה? עדיף כבר להישאר ולבלות. נשארנו ונהנינו וביום ראשון חזרנו הביתה ובדרך שמענו שיש לגולני הרוגים".
הפציעה התרחשה למחרת. "בצהריים עוד התכתבנו קצת, שלחנו תמונות, ואחר כך הלכתי ללימודים ובגלל שלא הייתה לי חבילת גלישה, ראיתי רק בערב את ההודעות של חגי מהצהריים. הוא כתב שהכל בסדר ושתי דקות אחר כך נכנס קצין העיר. ישר אמרתי לו, לא, לא, אל תדבר. חשבתי שחגי מת, לא ידעתי שמודיעים ככה גם על פציעה.
נראה ישן בשלווה
"נסענו לסורוקה. בדרך הרופא התקשר ואמר שחגי נפגע אנושות בראשו ושהוא יצא מהניתוח, אבל לא נתן פרטים. הבנתי שהמצב רע מאוד. אני זוכרת שאמרתי לאחותי, שרק לא יהיה צמח. זו הייתה נסיעה מהגיהינום, כי בית החולים היה רחוק והייתה תחושה שהנסיעה הארוכה נועדה כדי להיפרד ממנו. הרופאים אפילו לא היו בטוחים שנספיק להגיע".
דווקא בבית החולים היא נרגעה מעט כי הפצוע היה חבוש ונראה כמי שישן בשלווה. "ראיתי פצועים אחרים שהגיעו קטועי איברים, מכוסים בדם, וחשבתי שהמצב של חגי הרבה יותר טוב משלהם", מחייכת אלמנתו במרירות. "רק מאוחר יותר למדתי שהנראות לא אומרת כלום. לאט־לאט אתה מפנים שהאיבר החשוב ביותר הוא הראש. הכל נמצא בו, ואם הוא פגוע, כל האיברים נפגעים בעקבותיו. לא מזמן השתתפתי בסדנת כתיבה. התבקשנו לכתוב על איברי גוף והרבה בחרו בלב. זה הצחיק אותי, כי אנשים מייחסים הרבה תכונות נפשיות ללב, אבל הלב הוא רק מכונה, וכשהראש נפגע, הלב מפסיק לתפקד כאיבר רגשי".
הימים הראשונים עברו עליהם במלחמת הישרדות. הזמן פעל לרעתם. "בפגיעות ראש, כשאין סימן של הכרה, הזמן אינו גורם מיטיב", אומרת מוריה. "וככל שהוא עבר, התחלנו להבין שאין מוות רע וחיים טובים, אלא צריך לפרוש אותם לקשת ענקית, שמתחילה בתפקוד מלא ויורדת עד למצב של חגי. בנכות פיזית יש דברים מובנים מאליהם. דמיינתי אותו משותק ואמרתי, אקבל את זה ויהיה בסדר. רק עם הזמן הבנתי שחגי עלול להתעורר ולהיות אדם עם מוגבלות שכלית מאוד קשה. שכל האישיות שלו תשתנה. אנשים עם פגיעות ראש מאבדים לפעמים את הזיכרון, הופכים לפעמים לאלימים או לחסרי רגש. הפחיד אותי שחגי יתעורר ויהיה פתאום אדם זר שאני לא מכירה וגם לא רוצה להכיר. וכשההבנה מחלחלת את לא באמת יודעת מה את רוצה שיקרה, כי הסבירות שחגי יחזור להיות האדם שאיתו התחתנתי ובחרתי לחיות הייתה אפסית".
מה אמרו הרופאים?
"הרופאים לא נתנו סיכוי לשיקום, וגם אם הייתה תקווה לרמה מסוימת של ערות, הסבירות שחגי יהיה מי שהיה בעבר לא הייתה קיימת. הוא כבר יצא מכלל סכנה מיידית, אבל השאלה הייתה כמה נאבקים על המשך החיים. בגלל שרופאים תמיד משאירים מרווח זעיר של חוסר ודאות השאלה הייתה מה אני עושה עם המרווח הזה. היום, אחרי שנתיים וחצי, אני יכולה לקבל החלטה באופן מאוד ברור, אבל אז, בתחילת הדרך, אנשים כל הזמן באו עם סיפורי ניסים, ואני אמרתי, רגע, אולי הם צודקים, אולי הוא יתעורר ויחזור לעצמו".
איך מקבלים החלטה בסיטואציה כזו?
"מנסים להבין מה חגי היה רוצה. היה לו זיהום והרופאים שאלו אם אנחנו רוצים לנקז אותו. ישר אמרנו, אם צריך לנקז, תנקזו. אבל אז הבנו שאם שואלים דבר כזה, בעצם מתכוונים לשאלה הרבה יותר גדולה, אם להיאבק על החיים שלו. זה היה יום מאוד גורלי מבחינתי. כי השאלה הייתה בעצם אם לגרום למותו של חגי או לכלוא אותו. אלו היו שתי האפשרויות. ובעוד שמוות הוא ודאי, הכליאה מוטלת באיזה ספק, כי אי־אפשר לדעת. זו החלטה איומה, אבל החלטתי לתת לטבע לעשות את שלו, כי ידעתי שזה מה שחגי היה רוצה".
עם הזמן למד חגי ז"ל לנשום עצמאית. הגוף החזיק את עצמו במצב של צמח. בשנה הראשונה שהה בבתי חולים שונים. תחילה בסורוקה, אחר כך בבילינסון ולבסוף במחלקה לשיקום בתל־השומר.
"היה לי הכי קשה בתל־השומר", אומרת מוריה. "כי כשהגענו לשם, הייתי במקום של הבנה והשלמה שהמצב של חגי סופי ושאין הרבה מה לעשות. אבל כשהוא התחיל את השיקום הוודאות התחלפה בתקווה. אחרי שהוא שכב במיטה חודשים ארוכים הושיבו אותו על כיסא, ופתאום היה נדמה שהוא עקב אחרי האצבע של המטפלת, וזו המראה מטורפת. אבל אז הוא כבר לא עוקב בשנית ומבינים שזה היה מקרי. ופעם אחרת אמרו לו למצמץ פעמיים והוא מיצמץ, וזה קרה רק פעם אחת, אבל היא מספיקה כדי לעלות על רכבת ההרים המסוכנת. אי־אפשר לחיות כך לאורך זמן. אם מגיעים להשלמה שאלו החיים, אז אפשר להתחיל לשאול מה עושים מכאן, אבל אם נמצאים כל הזמן במקום של מה יקרה מחר, אי־אפשר להתקדם".
איך הילדים התמודדו?
"כשהבאנו אותם לבית החולים לפגוש את חגי, זה היה בתוך המולה גדולה, הרבה ממתקים והפתעות כדי לרכך. הם בכלל לא הבינו מה קורה סביבם. אבל לאט־לאט הם התחילו להפנים. אני מאמינה שילדים מגיבים על פי המבוגרים, ועם הזמן הם למדו לקבל את המצב של חגי ולהתרגל אליו. אפשר לומר שהם גלשו למציאות שבה אבא שלהם חי, אבל לא מתקשר ולא מגיב".
האמנתם שהוא שומע אתכם?
"במצב של חוסר הכרה כתוצאה מפגיעת ראש, אף אחד לא באמת יודע מה קורה בפנים. יכול להיות שהוא שומע ולא מסוגל להראות את זה, אבל המחשבה שחגי כלוא ככה בתוך הגוף שלו, שומע ולא מסוגל לשדר שום דבר, הייתה זוועתית מבחינתי. כל הזמן חשבתי שאם היה אפשר לשאול אותו הוא לא היה מסכים למצב שלו. זה היה כל כך הפוך מהאופי שלו. אז העדפתי להאמין שהוא לא כאן ולהתייחס אליו בתור גוף. זה מה שאיפשר לי לחיות".
דיברת אליו?
"בהתחלה הייתי מדברת ומדברת, ואחר כך הפסקתי. כי כמה אתה יכול לדבר עם מישהו שלא מגיב. וכך גם הילדים. זה לא היה מתוך פחד או מצוקה, אלא מתוך הבנה שהוא לא איתנו. שגם כשהעיניים שלו פקוחות, הוא לא באמת איתנו. הסתכלתי ולא היה שם כלום. אבל לפעמים זה היה מתעתע. לפעמים חגי היה נראה ממש רגיל והייתי תופסת לו את היד ממש חזק ואומרת לו, די חגי, קום כבר".
השנה הראשונה חלפה, החיים נמשכו בלעדיו. "בשנה הזו עופרי למדה לזחול וללכת ולדבר ולהבין", דומעת מוריה. "ומורן ושלו התבגרו וגם אני גדלתי וצמחתי והתחזקתי וגם נפלתי ושקעתי. ורק אצלו הזמן קפא".
בשנה השנייה התייתר הטיפול הרפואי בבתי החולים וחגי ז"ל חזר הביתה. נוף ילדותו המתין לו בבית קטן שהוריו בנו עבורו בצמוד לביתם בסיוע משרד הביטחון. ושם הוא גר עם מטפלים שסייעו לו. "להורים שלו היה מאוד חשוב שהוא יחזור הביתה", אומרת מוריה. "אמא שלו רצתה להחזיר אותו הביתה כבר בחודשים הראשונים לפציעה, כי טכנית לא מדובר באדם עצמאי, אלא בחולה שזקוק למטפלים סביב השעון ולציוד מיוחד. יותר התאים שהוא יהיה ליד ההורים שלו. אני והילדים באנו לבקר. בהמשך זה הפך לריטואל קבוע. הייתי שולחת את הילדים לבית הספר ולגן, קופצת אל חגי, אומרת לו שלום וממשיכה את היום. אם הייתי מבקרת אותו אחר הצהריים, הילדים הצטרפו, אבל לא תמיד. בעצם היינו הולכים לבקר את סבא וסבתא, כי בפועל לא באמת היה את מי לבקר".
הילדים ניסו לתקשר איתו?
"עופרי הייתה נחמדה אליו וחיבקה אותו, אבל ההורים שלו ממש התמסרו לטיפול בו. בשנה הראשונה הם גרו בבתי החולים ובשנה השנייה הקדישו לו את כל זמנם ולא עזבו אותו לרגע".
ככל שחלפו הימים היה קשה יותר להיזכר בחגי הישן. "התרגלתי למראה, לחוסר התגובה, להיעדרו", היא אומרת, "אבל מדי פעם היו הבלחות, כמו סיכה שננעצת, שזה מה שנהיה ממנו. אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר. ברור שהוא רצה את חגי לידו, ואז מה, הוא התחרט? לקח ואז החזיר אבל שכח לחבר לקרקע והשאיר אותו קטוף ונבול, לא פורח אבל גם לא על יד, כאילו נפל מזר פרחים? היה לי מאוד קשה להבין ולקבל".
ולצד כל זה הייתה השאלה כמה זמן זה יימשך, והרצון לשוב ולחיות, לאהוב ולהיות נאהבת. "זה היה נושא שמאוד עסקתי בו בשנה השנייה", אומרת מוריה. "אנשים סביבי אמרו שאני חזקה ויש לי הרבה כוח, אבל האמת הייתה שהייתי מאוד בודדה. זו הייתה דילמה קשה בין הרצון שלא להיפרד מחגי והידיעה שאף פעם לא רציתי לבחור שלא להיות אשתו, לבין ההבנה שאני צעירה והרצון לחיות ולאהוב עוד. בכל התקופה הזו גיליתי הרבה דברים נפלאים מסביבי, ההורים של חגי שמאוד תמכו בי וראו את טובתי גם בלי קשר לטובתו של חגי, והמשפחה והקהילה שאיפשרו לי להתפתח. לצד זה עלו מחשבות לא פשוטות וטעונות כמו נושא העגינות. זה נושא חשוב שאני רק יכולה לקוות שיבוא מישהו אמיץ מספיק וייתן עליו את הדעת. כי בעיניי לא ייתכן מצב שבו גבר לא יכול או לא רוצה להיות חלק מהחיים המשותפים, אבל אשתו לא יכולה להמשיך בחייה".
לא שאלת את עצמך לפעמים למה זה קרה דווקא לך?
"הרבה אנשים נתקלים בקשיים והרבה פעמים העיסוק סביב השאלה למה זה קרה תוקעת. אני מאמינה שאין לנו שליטה על מה שקורה לנו אבל יש לנו בחירה איך לחיות עם זה. אני בחרתי לנהל בית פתוח ומארח. בחרתי לשמוח ולפעמים גם להיות עצובה. למדתי להקשיב לעצמי, להתנאות, לצאת, לשנות החלטות, לבדוק מוסכמות שהיו ברורות בי ולחיות. השתדלתי להוריד מעצמי אשמה וכעסים ולהתייחס פחות לציפיות החברתיות".
איך ההורים שלו קיבלו את הדרך הזאת?
"בהבנה רבה. מאוד תמכו בזה. וזה לא מובן מאליו. לכל אורך הדרך אמא של חגי ראתה אותי כאדם בפני עצמי. היא גם אמרה לי שמבחינתה, זו הצוואה של חגי, ושברור לה שזה מה שהוא היה אומר לה לעשות. הוא היה אומר לה, תדאגי שמוריה תהיה שמחה, שיהיה לה טוב. אני בטוחה שגם בעתיד, כשאפתח בחיים חדשים, המשפחה של חגי תהיה חלק מהם בדיוק כמוהו".
מפחיד אבל משחרר
להפתעת הרופאים, לאורך הפציעה היה מצבו הגופני של בן ארי יציב. המצב ההכרתי לא השפיע על המצב הפיזי. אבל בקיץ האחרון כבר נחלש ובתחילת ינואר חלה והלך לעולמו. "זה היה ב־4 בחודש", מספרת אלמנתו. "בדיוק הייתי בפגישת עבודה והטלפון היה סגור. גיסתי באה לקרוא לי ויחד הלכנו אליו. ועדיין לא האמנתי שזה הסוף, כי כבר היינו במקומות כאלה בעבר והגוף שלו ניצח. הספקתי להיות לידו כחצי שעה לפני שנפטר, ללטף ולהיפרד. וכשהוא הפסיק לנשום, הרגשתי צער עמוק וסופיות גמורה. ועם כל ההבנה שאולי זה עדיף בשבילו, בסוף האדם שאני אוהבת, בעלי ואבי ילדיי, כבר לא היה איתנו. אפילו בגופו".
חגי נפטר בגיל כל כך צעיר, את מרגישה החמצה?
"יחסית לגילו, חגי הספיק הרבה. עשינו המון דברים בגיל מאוד צעיר. התחתנו צעירים, הבאנו שלושה ילדים לעולם, בנינו בית, חגי עשה הרבה תפקידים צבאיים ונהנה בהם. בסך הכל אני לא מרגישה שהיה איזה חלום שהוא לא הספיק להגשים. היה לו אופי כזה, שכשיש משהו בראש, מוציאים אותו לפועל, מממשים אותו וביסודיות. זה עזר לו להשיג דברים. לפעמים, כשאדם מת, הוא הופך להיות קדוש, ואני לא רוצה שככה יזכרו אותו, כי חגי לא היה מושלם. הוא פשוט חלם וחתר למטרות, ולכן הצליח להגשים אותן, גם אם זה לא תמיד בא לו בקלות. ולא הכל בא לו בקלות. הוא לא היה גבוה, ולא חזק ושרירי, ולא תלמיד מצטיין, אבל כשהוא רצה להשיג משהו, הוא השקיע ולא ויתר ולא נאנח עד שהוא הגיע לזה. וככה אני רוצה שיזכרו אותו, כי בעיניי דווקא זה משהו שראוי ללמוד ממנו".
סמוך לפטירתו התפרסם דוח המבקר שמתח ביקורת על תפקוד הממשלה והצבא ב"צוק איתן".
"אני לא מתעסקת בזה. אני לא חושבת שהעובדה שאני חלק ממשפחת השכול הופכת אותי למבינה יותר בנושאים של ביטחון המדינה, אבל אני כן מאמינה שצריך להיזהר בדוחות האלה ולא למהר לקטול כי זה עלול לסרס את מקבלי ההחלטות. ברגע שהם חושבים מה יקרה בדוח העתידי ולא מה יקרה בשטח זה עלול להיות מסוכן".
עכשיו הכל עדיין לא ברור, אבל לפחות היומיום מתחיל לקבל סוג של מסגרת. "אני מסתכלת קדימה והכל פתוח", אומרת מוריה. "זה קצת מפחיד, אבל גם קצת משחרר. אני יכולה לבחור. אני לא תלויה. אני יכולה לבצע מהלכים ולהחליט על החיים שלי ושל הילדים ביתר חופשיות. מצד אחד, יש את הקושי הזה של לעשות הכל לבד. מצד שני, יש את החירות לפרוש כנפיים. המוות הוא כבר לא האויב שלי. בזמן הפציעה התיידדתי איתו. הבנתי שחיים הם לא בהכרח דבר טוב ומוות הוא לא בהכרח דבר רע. חיים יכולים להיות מאוד לא טובים ולפעמים המוות יכול להיות גם סוג של גאולה".
גם הילדים מרגישים כך?
"הילדים בסדר. אני מרגישה שגם אצלם חגי עכשיו יותר נוכח וזה עושה להם טוב. הדמות שלו חזרה להיות האבא שהם הכירו. נעלם הניגוד בין מה שזכרנו לבין מה שהיה מול העיניים. בהלוויה, בשבעה ובשלושים האבל נפתח מחדש. דיברו הרבה על חגי וזה משהו שהיה קצת חסר לי קודם. באופן כמעט אבסורדי, המוות לא העלים את חגי, אלא נתן לו מקום ונוכחות". •
