כשהיה בן 16 בלבד התקבל סת' סיגל לקורנל, אחת האוניברסיטאות הטובות בארה"ב. הנער הצנום, שהיה קשור מאוד למשפחתו, מצא עצמו רחוק מהבית בקווינס שבניו־יורק, תלוש לגמרי. כשמסביבו סערה אמריקה של סוף שנות ה־60, הוא היה בודד, המום ומיואש.
ממרחק של עשרות שנים, סיגל — איש עסקים מצליח, חבר הוועד המנהל של איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית בארה"ב, ומישהו שיכול להרים טלפון לכל חבר קונגרס — זוכר את הקשיים הרבה יותר מאשר את ההישג. "לא הייתי גאון, אני לא יודע אפילו אם הייתי מחונן, הייתי תלמיד טוב", הוא מצטנע. "היום אני יודע שזו הייתה טעות להגיע בגיל כזה לקולג'. לא היה לי אפילו שיער על החזה. השותף שלי לחדר היה בן 19, אבא שלו היה יושב ראש של בנק, אחיו השתתף באולימפיאדה, הוא שכב עם בנות, ומה אני הייתי? בלילה השני הוא אמר לי, 'מה דעתך שבכל פעם שמישהו מאיתנו יביא מישהי לחדר, השני יישן בלובי?' אמרתי, 'או־קיי', חשבתי שיש לי 50 אחוז סיכוי. הפעם הבאה שראיתי את פנים החדר שלי הייתה חצי שנה אחר כך. זה היה באמצע המהפכה המינית, ולא היה לי מושג מה קורה. הוא לקח אותי לבר, מעולם לא הייתי בבר ומעולם לא שתיתי, שאלו אותי מה אני רוצה וביקשתי לראות תפריט. לא הייתי צריך ללכת לאוניברסיטה בגיל כל כך צעיר, היה לי מאוד קשה".
קראו את הפרק הראשון מהספר "המאבק על כל טיפה"
ולמרות זאת, סיגל היה סטודנט מצוין. בשנה האחרונה שלו בקורנל פרצה מלחמת יום כיפור, ועולמו שוב עבר טלטלה. סת' סיגל גילה לא רק שהוא יהודי, אלא גם שמאוד אכפת לו מזה. "הייתי בן 19, והמלחמה הזו חשפה בפניי בפעם הראשונה את הפגיעוּת היהודית", הוא נזכר. "עד אז כל מה שידעתי היה שמות של כמה מנהיגים ישראלים, של כמה ערים בישראל וזהו, אבל המלחמה הפכה אותי אובססיבי. התחלתי לקרוא כל דבר על ישראל. שאלתי את הדיקן אם אני יכול לקחת הפסקה ולנסוע להתנדב בארץ. הוא אמר לי, 'המלחמות של ישראל בדרך כלל נגמרות די מהר, עד שתיסע המלחמה תסתיים, ואתה תפסיד את השנה האחרונה בקולג''. ידעתי שאני נוסע לארץ ברגע שיסתיימו הלימודים, אבל בשום אופן לא הייתי חושב שהקשר לישראל, ששליש מחיי בכלל לא ידעתי עליו, ישתלט עליי באופן כזה".
לא ידעת על הקשר שלך לישראל? נולדת בבית יהודי שלא ממש היה יהודי?
"כן, ההורים שלי היו חברים בבית כנסת קונסרבטיבי, אבל הדת לא מילאה שום חלק בחיים שלנו. פעם הלכנו לראות את 'כנר על הגג' בברודוויי, ואני זוכר שהייתי המום מסצנת תפילת השבת. חשבתי שזה מנהג מזרח אירופי מעניין. לא היה לי שום מושג שיהודים היום מדליקים נרות. אפילו במלחמת ששת הימים, כשההורים שלי שמחו שישראל ניצחה, זה היה בעיקר כמו לשמוח אחרי שקבוצת ספורט שאת אוהדת מנצחת".
מה ידעת על השואה?
"כמעט כלום, שזה מדהים בהתחשב בעובדה שסבא שלי היה אחד מ־11 אחים, שתשעה מהם מתו בשואה. סבא לא אמר מילה על מה שקרה לו, אני אפילו לא יודע מאיזה חלק של אירופה שלושה מארבעת הסבים שלי הגיעו. מהבחינה הזו אני יתום היסטורי".
בין שתי אהבות
כ־45 שנה אחרי שגילה את מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, יושב סיגל בדירת פאר המשקיפה לסנטרל פארק, 20 קילומטר מהשכונה האפרורית וחסרת האופק שבה גדל בקווינס. איש מבוסס מאוד, שבגיל 63 נוסע ממדינה למדינה ומספר לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע איך ישראל יכולה להציל את הגלובוס ממשבר המים החמור שנמצא מעבר לפינה.
סיגל נסע לישראל לראשונה אחרי שסיים את לימודיו בקורנל. הוא קיבל מהאוניברסיטה העברית מלגה של 5,000 דולר ועבר לגור בירושלים. "התאהבתי במדינה, ועל הדרך התאהבתי גם במורה שלי באולפן, ואחרי הלימודים עברנו לגור יחד. קיבלתי עבודה ב'ג'רוזלם פוסט', מילצרתי במסעדה, הייתי מאוהב, לגמרי חשבתי להישאר שם".
הכל השתנה כשנסע לארה"ב באחת החופשות שלו לבקר את ההורים. "בזמן שהייתי בניו־יורק, החברה שלי, ענת, נסעה לטיול באירופה ונהרגה בתאונת דרכים", הוא אומר בעיניים שמתלחלחות גם עשרות שנים אחרי. "זה ריסק אותי, פשוט ריסק. היא נתנה לי את השם הישראלי שלי, 'יוסי', הרבה אנשים קוראים לי ככה עד היום. אני אוהב את אשתי ואת הילדים שלי יותר מכל דבר, אבל אני אָבֵל על ענת עד היום. אני זוכר שנסעתי לשבעה בחיפה וההורים הנהדרים שלה אמרו לי, 'אתה צריך לבוא לגור בישראל כי אתה באמת רוצה, לא כי אתה אָבֵל על ענת. סע חזרה לאמריקה, ואם ישראל היא המקום המתאים לך, אתה תמצא את הדרך לכאן'".
סיגל אכן חזר לארה"ב, השקיע את יגונו בעבודה שגרתית כעורך דין והעביר את ימיו בעצב גדול. יום אחד ישב בבראנץ' עם רייצ'ל רינגלר, קרובת משפחה של סנדרה רינגלר, הם התחילו לדבר ונס קרה לסיגל. "הענן שישב מעליי ארבע שנים כאילו נעלם. לאהבה יש באמת יכולת לרפא. אחרי שבוע שאלתי אותה אם היא חושבת שנתחתן, היא אמרה שכן, וזה באמת קרה מאוד מהר. בנינו בית ציוני ותמיד חשבנו שאולי נעלה לארץ, אבל החיים פשוט קרו".
כך, למשל, סיגל עזב את עריכת הדין והקים חברה לשיווק ומיתוג, שאחרי כמה שנים קשות הפכה לעסק מאוד מצליח. כשאומרים מצליח, מתכוונים לחברה שגילגלה מיליארדי דולרים. לפני שהגיע לגיל 50 עשה סיגל אקזיט. עכשיו היו לו גם זמן וגם משאבים לעסוק במה שהוא באמת רוצה: השקעה בקהילה היהודית, אבל גם הוא לא שיער בנפשו לאן הרצון הזה יוליך אותו.
"אני זוכר את זה כמו אתמול, פסח 2002, היינו בפלורידה וראינו בטלוויזיה את הדיווח על הפיגוע במלון פארק בנתניה", הוא מספר. "ישבתי על קצה המיטה ואמרתי לאשתי, 'העולם כמו שאנחנו מכירים אותו מתפרק. חייבים לעשות משהו. או שניסע לגור שם עכשיו, או שנתחיל לעשות יותר כאן'. חזרתי לניו־יורק וגיליתי את איפא"ק. הצטרפתי לחבר המנהלים, התחלתי לעבוד עם חברי קונגרס, ועם השנים הבנתי שהבעיה הכי גדולה שלנו היא שאנחנו לא מצליחים לפרוץ את מעגל המדינה הנזקקת שכל הזמן מבקשת עזרה".
כלומר?
"כלומר אנחנו צריכים מסר חיובי. אנחנו לא יכולים לדבר כל הזמן רק על האיום. יש איום אמיתי על ישראל, זו לא מניפולציה, אבל אי־אפשר שזה יהיה המסר היחיד, כי אנשים יסכימו לעזור לך בלי לקבל שום דבר בחזרה רק עד גבול מסוים. אם אתה מראה שאתה יכול לעזור להם, זה משנה את היחסים".
גיבור לאומי חדש
הוא ידע שמצא כיוון כאשר הגיע להרצאה של קצין מודיעין לשעבר שעבד ב־NIC — ארגון־העל שמאגד את כל סוכנויות המודיעין האמריקאיות ומחבר דוחות סודיים לנשיא על איומים עתידיים. "הם בדיוק שיחררו לפרסום דוח שקבע כי בשנת 2025, 60 אחוז משטח העולם ומיליארדי אנשים יהיו במשבר מים", מספר סיגל. "זה לא יקרה רק בגלל שינויי האקלים, אלא גם בגלל גידול מהיר באוכלוסייה ואפילו בגלל היציאה של מיליונים מהעוני. כשאנשים משיגים כסף הם משנים את הרגלי האכילה שלהם, וכשהם יוצאים מהעוני הם עוברים מתירס לבשר. לגדל קילו בקר לוקח פי שבעה יותר מים מאשר לגדל קילו תירס.
"הקצין הזה אמר שרוב העולם לגמרי לא מוכן למשבר. שאלתי איזו מדינה כן פועלת נכון, והוא אמר שהתנאי לפרסום הדוח היה לא לומר איזו מדינה הכי תיפגע ולאיזו מדינה יש את הפתרונות הכי טובים. הוא התחיל לספר איך משבר המים יוביל לעלייה במחירי האוכל, למהומות חברתיות, לנפילתן של מדינות שחשובות לביטחון של ארה"ב, למשבר הומניטרי, ולכל רעה שאת יכולה לחשוב עליה.
"אני מקשיב והדבר הראשון שאני חושב עליו זה מה כל זה אומר על ישראל, מדינה שרובה מדבר ויורד בה מעט מאוד גשם. התחלתי לעשות קצת גוגל ונפלתי מהכיסא".
למה?
"למדתי שלא רק שלישראל אין בעיה של מים, יש לה עודפים. נדלקו לי נורות בכל הראש. חיפשתי סיפור חיובי לספר על ישראל, והנה הוא ממש מולי. ישראל יכולה להציל את העולם המתייבש".
איך זה יכול להיות? במשך שנים הפחידו אותנו תשדירים בטלוויזיה שישראל מתייבשת ותכף לא נוכל להתקלח יותר.
"אני יודע, ראיתי את התשדירים שישראל מתייבשת, אבל הנה אני מגלה שישראל מספקת מים לפלסטינים ולירדן, שיש לה מספיק מים לחקלאות לא רק לעצמה, אלא גם ליצוא, מבלי לחשוש שיהיה מחסור לתושבים. התחלתי להתעמק בזה בצורה אובססיבית ממש, ובסוף 2012 החלטתי שיש פה ספר. עצרתי את החיים, 14 חודשים של מחקר, תשעה חודשים של כתיבה, כתבתי בלי הפסקה, 12־14 שעות ביום. דיברתי עם 220 איש, ישראלים, פלסטינים, אנשי ממשל אמריקאים. חשבתי שזה יהיה פרויקט נחמד, לא יותר. רוב הספרים מוכרים בין 500 ל־1,000 עותקים, והייתי שמח למכור 1,000 עותקים, שאני אקנה חצי מהם כדי לתת אותם לחברי קונגרס".
ספרו "המאבק על כל טיפה", ספר קריא ונגיש שפה ושם יכול ממש להדהים, מכר עד היום יותר מ־50 אלף עותקים בארה"ב בלבד. הוא פורסם ב־40 מדינות, ועכשיו יצא לאור גם בעברית בהוצאת "סלע־מאיר". בעקבותיו מתוכנן סרט דוקומנטרי, ובינתיים סיגל נוסע עם הבשורה ומעביר מאות הרצאות ברחבי העולם.
"אני יכול לספר ללא־יהודים סיפור על ישראל שהם לא שמעו מעולם", הוא אומר. "אני יכול לספר ליהודים סיפור שבמקום שיגרום להם להגיד 'אוי ויי', יכול לגרום להם להגיד 'יש'. הנה, ישראל כמקום של הזדמנות, לא עול על העולם. אני לא מתעלם מהעובדה שיש עוד הרבה מאוד בעיות, ושהעניין הפלסטיני צריך להיפתר, אבל לא הוגן לדבר רק על זה. זו הזדמנות להגיד לאנשים, 'לישראל היו אומץ וחזון לחשוב על מים עוד משנות ה־30, עשרות שנים לפני שזו הפכה בעיה עולמית'".
מה ישראל עושה שאחרים לא עושים?
"הדבר הראשון הוא אינטגרציה. נציבות המים של ישראל היא נס, דבר נפלא ממש. גוף של טכנוקרטים שמנותקים מפוליטיקה ומנוהלים מקצועית. הם לא מסתכלים מאחורי הכתף ולא מונעים משיקולים פוליטיים. גם תאגידי המים העירוניים, שאני יודע שהם שנויים במחלוקת, הם דבר נהדר. ברמת המקרו יש את נציבות המים, אבל ברמה המקומית יש רשות שתפקידה לנהל מים בכל עיר.
"אחר כך בא עניין התרבות. ישראל פיתחה תרבות מים, גם בגלל המחסור בגשמים, אבל גם כי זה חלק מהתרבות היהודית שמעריכה מים בארץ הקודש. כשיהודים בניו־יורק מתפללים לגשם, הם לא מתפללים שהוא יירד בניו־יורק, אלא שיירד בישראל. כשהציונים הגיעו לישראל הם ויתרו על הדת והפכו לחילונים, אבל כולם הרי גדלו בחדר, חשיבות המים הייתה מוטמעת אצלם. ציונות זו כמובן תנועה פוליטית, אבל זו גם מהפכה של תרבות ומדע. הסיסמה 'לבנות ולהיבנות' היא ביטוי חקלאי. שמעון פרס ז"ל מספר בספר איך הם ניסו כל דרך לשכלל את הפקת המים".
לדוגמה?
"למשל, ההחלטה שהתקבלה באמצע שנות ה־50, שלפיה מים לא יכולים ללכת מנקודה א' לנקודה ב' בלי להימדד. אף אחד לא אסף אז נתונים גדולים, אבל ישראל כן. ישראל היא גם אחת המדינות היחידות שגובות תשלום שמשקף נכון את מחיר המים, ואני יודע שזה לא פופולרי. באמריקה אנחנו משלמים על מים, אבל זה לא מחיר אמיתי, זה מחיר שהעירייה מחליטה עליו. אולי הצרכן הישראלי מרגיש שמחיר המים גבוה מדי, אבל בזכות זה בישראל יש מים בטוחים ובריאים בלי הגבלה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. זה לא מובן מאליו. רוב העולם חושב על מדיניות מים במונחים של 'אם זה לא שבור, אל תיגע'. בישראל, הגישה הפוכה. כל הזמן משחקים עם המודל ומעדכנים אותו. ישראל המציאה את מערכות ההשקיה בטפטוף, המציאה זרעים עמידים לבצורת, זרעים סופגי מלח. יש כל הזמן עידוד מכוון של המצאות".
כן, אבל בסוף היום עדיין אין לנו גשם.
"קפצנו מעל הדפיציט. ישראל ייצרה עם השנים הרבה מאוד מים מלאכותיים, ואני לא מדבר על התפלת מים. ב־1952, כשישראל הייתה בקושי בת ארבע, וכל הכסף הלך לקליטת עלייה ולצבא, התחיל דיון פנימי על דרכים להפוך מי ביוב למים לחקלאות. שמעת על שמחה בלאס?"
אני יכולה להגיד שכן, אבל זו לא תהיה אמת.
"זה בסדר, גם אני לא שמעתי עליו, והיום אני חושב שהפנים שלו צריכות להיות על גבי שטר. הוא גיבור ישראלי כמו כל גנרל או פוליטיקאי, ובגלל זה כתבתי את הספר, אנחנו צריכים לחגוג גיבורים אזרחיים. צריך להבין מה חברה אזרחית יכולה לעשות. שמחה בלאס הוא גאון שהגיע לישראל מפולין בשנות ה־20. הוא המציא מכשיר לשתילת חיטה, עבר בין קיבוצים ואף אחד לא קנה. אז הוא החליט ללמד את עצמו את התחום הלא־קיים בכלל אז של הידרולוגיה. בתוך כמה שנים הוא הפך למומחה עולמי בנושא המים. הוא אחד משלושת מייסדי מקורות. פנחס ספיר היה הכסף, לוי אשכול הפוליטיקה, ושמחה בלאס המוח. כל באר עברה דרכו. הוא המציא את ההשקיה בטפטוף. אנחנו מדברים פה על גיבור לאומי מהמדרגה הראשונה".
המשבר האיראני
אחד הגילויים הדרמטיים בספר הוא היתרון הפוליטי שמשטר המים מספק לישראל ביחסיה עם העולם במשך עשרות שנים. "באמצע שנות ה־50 ישראל כבר הייתה מבודדת דיפלומטית", אומר סיגל, "אבל טכנולוגיית המים שלה עזרה להגביל את הבידוד הזה, עד שאחרי מלחמת יום הכיפורים רוב מדינות אפריקה החליטו לנתק עימה קשרים לגמרי ולהצטרף לחרם הערבי במחיר של פגיעה קשה באזרחים שלהן".
תן דוגמה להצלחה פוליטית.
"ב־1962 איראן סבלה רעידת אדמה קשה שעשתה נזק עצום לכל תשתית המים שם. השאה התחיל להזמין מומחים ישראלים ובתוך כמה שנים המספר הגיע למאות מהנדסים ומדענים, שהביאו עימם את המשפחות שלהם לשם. נפתחו בתי ספר בעברית, בעלי חנויות התחילו ללמוד עברית כדי שיוכלו לדבר עם הקהילה הישראלית השלמה שקמה שם".
כל זה בסודיות?
"בואי נאמר שבשקט".
עוד דוגמה?
"בשנות ה־80 גילתה סין שיש לה בעיית מים איומה, ומחשש מפני הליגה הערבית הזמינה בסודיות הידרולוגים ישראלים. חלק מהפתרונות לבעיות שלהם היו מוצרים ישראליים שנשלחו לשם בלי סימון. כשהסינים ניסו לבדוק אם שווה להם להמשיך להיצמד לחרם הערבי, הם הזמינו את ראש מכון וולקני, יוסף שלהבת, ובסופו של דבר החליטו לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אנחנו יודעים שמים היו מקור לקונפליקטים לאורך ההיסטוריה, אבל לא ידענו שמים יכולים להיות גם מקור לפתרון קונפליקטים".
זה יכול לפתור את הקונפליקט עם הפלסטינים?
"לפתור לגמרי לא, אבל לפלסטינים יש פרופיל מים טוב יותר מרוב המדינות במזרח התיכון. הם יודעים שבכל מה שקשור למים, ישראל היא תעודת הביטוח שלהם. סאיב עריקאת מודע לזה והם מוכנים לירות לעצמם ברגל כדי לספק את הצרכים הפוליטיים שלהם. עריקאת עושה הכל כדי למנוע שיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני בענייני מים, ומי סובל אם לא האנשים שלו?"
איך אנשים מגיבים לספר?
"בחוסר אמון מוחלט. זה משגע אותי. למה אתם לא מוכנים להאמין שישראל יכולה להיות מדינה מובילה בעולם? זה לא 1948, זו מדינה חזקה מאוד. ישראל צריכה להפסיק להיות רק הקורבן ולהתחיל להתנהג כאילו היא הפתרון". •
פריס הילטון ואני
בין עיסוקיו שימש סיגל כמפיק בברודוויי (המחזמר "איש לה־מנשה") ובטלוויזיה האמריקאית, והחברה שלו ייצגה מדי פעם סלבריטאים בקנה מידה רציני למדי, כמו מיכאיל ברישניקוב, האחיות אולסן ופריס הילטון, שנכנסה לו ללב כנראה יותר מכולם. "היא אישה מאוד נחמדה, שבגיל 19 נוצלה בידי גבר בן 30 שצילם איתה קלטת סקס וסחט אותה", אומר סיגל. "אמרתי להרבה חברות פמיניסטיות שלי שלא הבינו למה אני מייצג את פריס הילטון, שהיא בסופו של דבר קורבן.
"אני חושב עליה מדי פעם, היא נחמדה וחיננית. הייתה תקופה שהיא הייתה לוהטת כמו קים קרדשיאן, ומעולם לא ראיתי אותה מסרבת לבקשה של מעריץ להצטלם. אלה היו ימי טרום הסלפי, והיו מחכים לה אלפים בכל מקום. אמרתי לה פעם שאני מוכן להיות האיש הרע שיגיד לאנשים שאי־אפשר להצטלם איתה עכשיו, והיא ענתה, 'אבל אני כלום בלי האנשים האלה'.
"אני לא פריס הילטון, אבל אני חושב שחתמתי עד עכשיו על 14 אלף ספרים, ואני דואג לכתוב הקדשה אישית לכל אחד. בכל פעם ששואלים אותי למה, אני חושב על פריס".
