באמא שלכם
ילדים זה שמחה, אבל לא רק. שלוש אמהות החליטו לומר, אחת ולתמיד, את כל הדברים שהורים לא נוהגים לדבר עליהם בקול רם. אז השחקנית יעל צפריר, שהתמודדה השנה עם סרטן שד, השחקנית מיכל ברנשטיין והבמאית מיכל ריגר צילמו סדרת רשת נועזת ומצחיקה. סמדר שיר, אמא גאה לשישה ילדים, כינסה אותן לשיחת בנות על היחסים המורכבים עם ילדים, עם גברים, עם סקס, ובכלל על מה זה להיות אמא ב־2017
אמא כחולת עיניים יושבת בשיכול רגליים על הספסל וזורקת לעבר חברתה המתולתלת, המתנדנדת בעמידה כדי להרדים את התינוקת שבמנשא: "איזו מתוקה היא, איזו ילדה טובה, חבל על הזמן". כף ידה של המתולתלת מרפרפת על המתוקה שמנמנמת בחיקה כשהיא עונה: "כן, אבל את לא מבינה איזה לילה סיוט עשתה לי הזונה. שלשול. קקי עד הגב". שנייה לאחר מכן מבחינה כחולת המבט בגבר הורס, שלא במקרה הוא אחד האבות מהגן, ושתיהן מתחילות לפנטז מה הן היו עושות לו ומה בדיוק הן היו רוצות שהוא יעשה להן, והריר זולג להן מהשפתיים, וזהו. קאט.
לצפייה בפרקים נוספים היכנסו:
https://vimeo.com/motherlandtlv
https://www.facebook.com/Motherland.tlv/
אלה היו 60 שניות של אמהות כמוני וכמוך. ההבדל היחיד הוא שהשתיים האלה נטולות כל רסן ומלרלרות חופשי־חופשי את כל מה שרובנו כנראה לעולם לא נעז להגות בקול רם. אז מה הפלא ששמונת המערכונים הקצרצרים שמהווים את העונה הראשונה של "Motherland", סדרת הרשת האמהית הכי בוטה, הפכו ללהיט מפה לאוזן? איזו אמא לא תבין מה גורם לאישה להסתגר בשירותים ולא לפתוח כשהילדים דופקים על הדלת וקוראים לה שוב ושוב רק על מנת לזכות ברגע נדיר של שקט?
הגברים, כצפוי, מבינים פחות. יותר מזה: לא מעט גברים שנתקלים בסרטונים נוהגים להכריז שהאישה הפרטית שלהם לא מדברת ככה. "אז יש לנו חדשות בשבילך, אשתך כן מדברת ככה!" צועקות שתי השחקניות בחדווה. הנשים, כצפוי, מבינות ומזדהות, וכבר החלו להזמין אותן לחוגי בית על טהרת הבנות. הבעיה היחידה היא שאף שם לא מופיע בסוף הסרטון, להוציא כיתוב זעיר — "פיקוס ליידיס". באנגלית, כמובן.
לא, זה אינו שמה של חברת הפקה אמריקאית שהחליטה לגאול את נשות ישראל מייסורי המרמור ומנחשולי הייאוש. "פיקוס ליידיס" הוא כינויה של חבורת האמהות שילדיהן מבקרים מדי יום ביומו, משמונה בבוקר עד ארבע וחצי אחר הצהריים, בגן הפיקוס, גן טרום־חובה פרטי ויוקרתי באזור רחוב שינקין התל־אביבי. במשך הזמן התפתחו השיחות הקצרצרות ליד שער הגן למנהג של מפגש בוקר קבוע בבית קפה.
פגישה במדרגות
"אני ותיקת הוותיקות", מזדהה יעל צפריר (42), שלפני כעשור, כשיצאה לאי המתים של "הישרדות", הופיע הכיתוב "סטודנטית לקולנוע" מתחת לרעמת תלתליה. "נכון, הייתי סטודנטית לקולנוע", היא מודה, "אבל כשנכנסתי להיריון הקפאתי הכל והפסקתי להתקיים כשחקנית. עובדה שרק עכשיו, עשר שנים אחרי שסיימתי ללמוד, הגשתי את סרט הגמר שלי".
צפריר נשואה לאבנר ארד ואם לשניים: איתמר (8) ואמה (5). חצי שנה אחרי שחזרה מחופשת הלידה השנייה היא פוטרה מהבימה ("בדיוק לפי החוק") שם שיחקה ב"מונולוגים מהואגינה". היא העלתה בתיאטרונטו את "מאה אחוז רייטינג", מעין "גרסה נשית להתאבדות של דודו טופז" שכתבה אילנית סוויסה, חברת ילדות שלה מאשדוד, ומאז מצאה מפלט בקיטורי הבוקר בקפה. "אף פעם לא לחצתי עד הסוף על הגז", היא מתגוננת, "זה קשה, בתל־אביב הילדים יוצאים רק לגן המשחקים, כמו שמורידים את הכלב לטיול יומי, עוד לא קלטת שמדובר בעלובות החיים?"
"ואני הייתי שכנה של יעל, גרתי קומה מעליה", מתפרצת מיכל בלנקשטיין־ברנשטיין (37). היא למדה משחק בסמינר הקיבוצים, שיחקה בתיאטרון הקאמרי, נישאה לאסף ברנשטיין ("הבמאי של 'פאודה' שעשה עכשיו סרט בהוליווד, אבל מה, נתחיל לדבר עליו?") והפכה לאמא לשלושה: דוד (5 וחצי), נינה (שנתיים וחצי) ואלה (11 וחצי, בתו של בעלה מנישואיו הראשונים לעמליה רוזנבלום).
"לפני שנתיים פרשתי מהתיאטרון ולא ממקום של תסכול, להפך", היא מספרת. "הייתי שחקנית מוערכת, במשך שמונה שנים הייתי כמעט ערב־ערב על הבמה, צברתי המון שעות טיסה, אבל הרגשתי שזה לא הדבר המדויק שנועדתי לעשות. כולם חטפו הלם כשעזבתי, אבל לי הייתה הקלה. יצאתי למסע מפחיד שאני עדיין הולכת בו, עוד לא מצאתי את האור, אני עדיין מגששת בחושך, זה כמו היריון".
את צפריר פגשה בחדר המדרגות. "אמרנו זו לזו, 'אנחנו חייבות להיפגש' וזה לא יצא, עד שהחלטתי לרשום את דוד לגן הפיקוס, שהוא כמו האוקספורד של תל־אביב. התחנפתי לגנן והשפלתי את עצמי ברמות־על. אימצתי אג'נדות שאני לא יודעת עליהן דבר. עשיתי הכל חוץ מלרדת לזנות, ויעל החמודה נתנה לי טיפים שעזרו לי להבקיע את החומה".
בתהליך הזה היא צדה את עיניה של מיכל ריגר (36), אשתו של יונתן ריגר, כתב התרבות של חדשות 2, שלימים הפכה לבמאית הסדרה. ריגר עלתה לארץ בגיל 23 מבוסטון ("לא בגלל ציונות, אמי ואחותי עשו את זה ארבע שנים לפניי, וכשאמא שלי התגרשה באתי לתמוך בה"), כשבאמתחתה תואר ראשון במדעי המחשב וגם "סרט מטופש שבזכותו התקבלתי לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. חלמתי להפוך לבמאית קולנוע. במשך שנה הייתי העוזרת האישית של אבי נשר. כמנהלת התוכן במטר הפקות הטיסו אותי למכור פורמטים בכל העולם, ועזבתי כדי לעשות את הסרט 'מקום אחר' עם אניה בוקשטיין שהתקבל לפסטיבל ירושלים. צילמתי אותו בחודש השביעי, ערכתי אותו עם תינוק בידיים ואז התרסקתי".
למה?
"אדם, שכיום הוא בן חמש, נולד עם אסתמה מאוד חריפה של העור. גירודים מהבוקר עד הלילה והמון אלרגיות למזון שלקח לנו הרבה זמן לגלות את כולן. שלוש השנים הראשונות עברו עליי בבתי חולים ובנדודים בין רופאים ולא היה לי חופש ליצור. הייתי אמא 24/7. רק כשמצבו נרגע העזתי ללדת את לילי, כיום בת שנתיים. כשרציתי לרשום את אדם לגן, הוזמנתי לסיור — וזה כבוד שלא כל אמא זוכה בו — וראיתי מולי בחורה שעשתה הכל חוץ מלנשק את התחת של הגנן", היא מצביעה על ברנשטיין. "לא היה לי שום עניין להתחבר איתה. ההתנהגות שלה הביכה אותי".
"ואני ראיתי מולי בחורה עם הראש באדמה", מחזירה לה ברנשטיין. "היא לא יצרה שום קשר עין. לפחות לא איתי. היא נעצה את העיניים במדרכה רק כדי לא ליפול לכביש".
"למרבה המזל התקבלתי, מצאתי את עצמי בקבוצת הווטסאפ של אמהות הגן", ממשיכה ריגר, "ומיכל התחילה לצלצל אליי כל יום כדי לשאול מה שלומי. כשהיא לא תפסה אותי היא סימסה לי: 'מה קורה?' לא ידעתי איך לאכול את תשומת הלב שלה. אולי בגלל שאני לבד מגיל 17. גם אם מישהי לא מצלצלת אליי חודש, מבחינתי זה בסדר. אבל מיכל, עם הכריזמה שלה, הפכה לסוג של מגנט. היא הדבק שמאחד בין כולנו והיא ממש עובדת בלהיות דבק. נכנעתי לה. התחלנו לדבר".
הבעלים שראו את החברות המתהווה הציעו להן לצאת לחופשה, מספרת ברנשטיין, "ושלחו אותנו לבית מלון גריאטרי בזכרון־יעקב. היה שם שקט כמו בבית קברות. וישנו באותה המיטה!"
גם בגן לא נשארו אדישים לחבורה העליזה. צפריר: "הגנן שאל אותנו, 'אולי תעשו מופע לסיום שנת הלימודים?' אז הרמנו ערב של מערכונים להורים שבו צחקנו על עצמנו, על האודישנים שעברנו כדי להתקבל לגן, ועל חוקי הברזל של המקום. למשל, ביום שבו נערכת מסיבת יום הולדת, אם לא הבאת את הילד בשמונה אסור לו להיכנס עד 11. שלוש שעות את תקועה עם הילד מאחורי השער, ואחרי זה את חייבת למלמל, 'ברור, זה חוק הגיוני, גם אני הייתי נעלבת אילו ילד שאיחר לגן בגלל אמא שלו היה נכנס באמצע היום הולדת של הבת שלי'. ההומור עזר לנו להוציא את הביקורת, אבל מיכל (ברנשטיין) הייתה הראשונה שהתחילה לדבר על דברים שלא מקובל לדבר עליהם".
כמו?
"הדברים האפלים", אומרת ריגר. "כשאת הופכת לאמא, גם אם את לוקחת רק חצי ברצינות את התפקיד החדש שלך הוא דורש ממך לוותר – או על האמהות, או על מימוש עצמי וקריירה, או על הבריאות. מה עדיף? תבחרי".
ברנשטיין: "למה להתייפייף? כשילדתי הרגשתי חרא. השינויים ההורמונליים הכניסו אותי לדיכאון, לא ידעתי מתי הוא יעבור, אם בכלל, והייתי אבודה. מסביבי כולן צוחקות ומאושרות ואני היחידה שכל כך קשה לה? אמרתי לעצמי, 'רבאק, את אשכנזייה, נשואה, גרה בתל־אביב, על מה את מתלונננת?' זה היה ממש מביש. האמהות הביאה לי רגעים של שמחה, אבל גם הרבה רגעים מאוד בודדים, שהדרך היחידה לשרוד אותם היא הומור".
כמו לקרוא לבת שלך "קרצייה"?
"למה לשקר? טוב, את לא נחשבת. אמא לשישה ילדים זה לא בסקאלה שלנו. תגידי, לא יכלו לשלוח לנו עיתונאית אחרת? כמונו? שיודעת לקטר בזעם ובחן?"
עונג על הספסל
לפני קצת יותר משנה התגבשה הקבוצה, עם אמהות נוספות שהצטרפו לסדרה כשחקניות אורח או מאחורי הקלעים: קרן עצמון, גילי יפת, נועה הירש, יעל פוגל, חגית בן יעקב, עדי עיני, עינת מרטונוביץ ואפרת ארנון.
מה, אין לכן עבודה?
ברנשטיין: "הייתי אחרי לידה. בעצם, כל החיים אני אחרי לידה. כל בוקר אני מארגנת את הילדים שלי במהירות הבזק כאילו שאני מנכ"ל כור, לא פחות ולא יותר. לפעמים הבן שלי שואל אותי, 'אמא, לאן את כל כך ממהרת?' ואני עונה 'לעבודה' בלי למצמץ. עד היום יש לנו פרלמנט, במיוחד בימי ראשון. בואי נגיד שאם מישהי חייבת לעבוד דווקא בראשון בבוקר, היא מגיעה אליה עם אמביציה בגודל אפס".
"הקפה של הבוקר זה סוג של מאהב", מעידה צפריר. "כולן רוצות להביא את הילדים לגן כמה שיותר מהר כדי לשבת חצי שעה, לשתות קפה, לצחוק ולהצחיק. כשמיכל ומיכל חזרו מהחופשה הגריאטרית שלהן, מיכל ריגר אמרה: 'די כבר עם הקיטורים, בואו נעשה משהו, בואו נוציא את זה החוצה', ושמחתי נורא. סוף־סוף יכולתי להצדיק באוזני בעלי את פגישות הבוקר בקפה. 'תראה, הן לא סתם, זו עבודה'. היה ברור שמיכל ואני נשחק, זה מה שאנחנו יודעות לעשות, ויש בינינו חברות אמיתית".
ברנשטיין: "היא מרימה לי ואני מרימה לה".
צפריר: "אנחנו נהנות לספר בדיחות, אבל מי שבאמת קרעה את התחת היא מיכל הבמאית. היא יזמה והיא מימנה והיא גם דאגה לנו לארוחות פינוק. מה, זה לא מספיק שאנחנו עובדות בחינם? שנאכל סנדוויץ'? לא מגיע לנו משהו חם?"
יום הצילומים הראשון של המערכונים שאינם קשורים לגן המדובר, אלא לאמהות על רבדיה השונים, נערך בינואר בשנה שעברה. "הודעתי שאני מרימה פרויקט, שאלתי מי מצטרפת, הייתה היענות מהממת, עשינו פגישת תוכן וכל אחת זרקה את הרעיונות שלה", משחזרת ריגר. "מההתחלה היה לי ברור שזאת לא תהיה עוד סדרה על הורות כמו שעשתה עדי אשכנזי. ידעתי שאני רוצה להוציא מהן דברים שאי־אפשר להגיד בטלוויזיה, אבל הן לא ידעו מה יקרה. כשהמצלמה נדלקה זרקתי להן את המבנה, הרעיון הכללי וצעקתי 'אקשן'. ואז הן התחילו לשפוך בלי חשבון".
"היית מאמינה שזו סדרה לא מתוסרטת?" מתפעלת ברנשטיין. "עשיתי מה שבא לי ואמרתי מה שבא לי בידיעה שאף אחד לא יראה את זה. פתחתי פה לא גדול — ענקי. כיום, כשנשים אומרות לי, 'וואלה, איזה תפקיד עסיסי קיבלת', אני מתביישת לגלות להן שזה לא היה תפקיד. פשוט דיברתי את עצמי".
בסרטון אחד, לדוגמה, היא וצפריר ועוד אמהות מהוגנות מהגן יושבות על ספסלים בשדרות רוטשילד. עוברי האורח חושבים שהן יושבות ושותקות לתומן. אבל לא. כל אחת מהן עסוקה בכיווצים. ככה זה אחרי לידה, כשצריך להרים את רצפת האגן. המצלמה מתעדת את רגעי הכיווץ והעונג וגם את הבעת חוסר האונים של זו שלא מצליחה לכווץ כהלכה. רק כשתראו את זה תבינו עד כמה זה מצחיק.
רגעים של אימה
יום הצילומים השני נערך יממה לפני שברנשטיין המריאה עם בעלה לארבעה חודשים בלוס־אנג'לס, לרגל סרט הוליוודי שביים, והמערכון האחרון שצולם באותו היום עסק ב"אמא עם הציצים היפים". צפריר וברנשטיין נשענות על הקיר ומרכלות עליה בשקיקה, כשאחת מאמהות הגן מתערבת בשיחתן ונוזפת בהן: השדיים הזקורים שעוררו את קנאתן הן בעצם משוחזרים, והאישה ההיא החלימה מסרטן השד. שתיהן מגיבות לגילוי בבהלה, אבל אז צפריר מוסיפה: "הלוואי שהייתה לי קרחת!"
למה אמרת את זה?
"בגלל שזה אמיתי. מאז ומתמיד היו לי תלתלים, שהלמו את תדמית החננה שלי, והמרד הגדול שלי בגיל הנעורים התבטא בשאיפה לעשות קרחת, אבל סבתא שלי התנגדה, אז עשיתי חצי. שלושה שבועות אחרי יום הצילום שבו הכרזתי, 'הלוואי שהייתה לי קרחת', צילצלתי למיכל הבמאית והודעתי לה שגילו לי גוש בשד. מיכל כבר הייתה באמריקה אז סימסתי לה".
סרטן השד, מספרת צפריר, לא נחת עליה כרעם ביום בהיר. "זה בגנים. אמא שלי נשאית, היא חלתה בגיל 55, ולמרות שאני לא נשאית ידעתי שעליי להיות במעקב. לפי הסטיסטיקה היה לי סיכוי לחטוף סרטן 15 שנה לפני הגיל שבו אמא שלי חלתה, כלומר בגיל 40. אבל בדיוק החלפתי קופת חולים, ולא מצאתי רופאת משפחה כלבבי, וזה נדחה. גם כשסוף־סוף הגעתי לרופאת המשפחה, שפקדה עליי לעשות מיד אולטרה־סאונד וממוגרפיה, רציתי להמשיך להתברבר, אבל היא הייתה עקשנית יותר גדולה ממני. היא הייתה זו שקבעה לי תור אצל כירורג שד. באותו הבוקר אמרתי לבעלי בשיא הנונשלנט שאני הולכת לבדיקה שגרתית, אבל כשהכירורג שאל אותי, 'את מכירה את הגוש שאני ממשש?' התחלתי להיחנק. כשהוא מישש גם בלוטה ראיתי מעליי גזר דין מוות. הייתי באופוריה של החיים, הבעיות הרות הגורל שהעסיקו אותי היו מי יוציא את הילדים מהגן ולמה בעלי לא מדיח כלים, לא העליתי בדעתי שבתוך דקה אגיע למצב של חיים או מוות".
תוצאות הבדיקות היו מאיימות. "אובחנתי עם סרטן שיש בו חלבון שגורם להאצה מהירה של המחלה, אבל החדשות הטובות היו שיש תרופה ספציפית. עברתי שמונה שבועות של כימותרפיה וטיפול ביולוגי ושוב כימותרפיה. לא כיף. אחרי הכימו הראשון התלתלים התחילו לנשור. אחרי הכימו השני, כשהבנתי שאני לא נופלת מהרגליים, נסענו עם הילדים ליוון. אוגוסט, חופש גדול, מגיע להם ליהנות. כשהגענו לבן־גוריון וראיתי את התור הארוך, ניגשתי לדיילת קרקע ואמרתי לה שאני אחרי כימו. בתוך שנייה הועברנו לראש התור בגלל שאסור לי להיחשף לחיידקים. גם בטיסה חבשתי מסכה כדי לא לחטוף אורחים. בבית המלון ביוון לא נכנסתי לבריכה, חסכתי מעצמי את הפיפי של כל הזאטוטים, והשתדלתי לא להיחשף לשמש, אבל שחיתי בים. ושם, ביוון, כל השיער נעלם".
איך הכנת לזה את הילדים?
"בעקבות התייעצות עם מומחים אמרנו להם, 'לאמא יש מחלה בציצים והיא מקבלת טיפול שעלול להחליש אותה ולגרום לנשירת השיער'. היה לנו חשוב להדגיש שתופעות הלוואי נובעות מהטיפול, לא מהמחלה. מה שנכון. הסברתי לקטנה שאמא לא תוכל להרים אותה על הידיים וגם לא תוכל לנגב לה את הטוסיק. אני חייבת להודות שיש משהו מנחם בזה שאת שומעת 'סיימתי!' ולא חייבת לזנק מהמיטה.
"אחרי סיבוב הכימו השני שלחתי את בעלי והבן שלנו לסקי כדי לעבור את הניתוח בשקט. אמא שלי באה אליי, היינו שלוש נשים קטנות בדירה — בתי, אני ואמא שלי, שהייתה עבורי מודל לתקווה. נכון, בזכותה חטפתי סרטן, אבל יש חיים אחריו. עובדה, עברו 20 שנה מאז שהיא ניצחה. וחוץ מזה, נשבעת לך שתמיד חלמתי על קרחת וציצים קטנים. מי אמר שחלומות לא מתגשמים?"
הדרך להחלמה מלאה עוד ארוכה. "מחכה לי עוד טיפול ביולוגי, ויש כדור הורמונלי שעליי לצרוך במשך עשר שנים, אבל כמו שאמרתי לילדים: 'אנחנו טסים ליוון, החיים ממשיכים'. היה לי ברור שאמשיך את הסדרה. ביום הצילומים השלישי, כשקצת התאוששתי, צילמנו סרטון שבו נשכבתי במיטה עם מיכל השחקנית, שחזרה מהוליווד, ודיברתי על אורגזמות בהשפעת גראס רפואי. היא החמיאה לי על הקרחת".
התחתית של התחתית
ריגר ערכה את הסרטונים בביתה ולאיטה, "בתחושה של 'שום דבר לא בוער, אין סיבה למהר, ממילא אף אחד לא יעלה את זה למסך'. הראיתי פרק אחד למישהו בכיר בתעשייה והוא אמר לי, 'תיזהרי, הוא יהפוך אתכן לאמהות הכי שנואות בישראל'. הופתעתי מזה שלא התבאסתי. התגובה הזו רק עודדה אותי".
ומה אמרו הבעלים שלכן?
ברנשטיין: "אסף לא הבין למה אמרתי לו שזה בוטה ולא מנומס ולא פוליטיקלי קורקט. בתור אחד שחי איתי הוא אמר שדיברתי הכי עדין שאפשר".
על מציצות.
"זה החלק שלי", מוחה צפריר. "מיכל אחראית על הפה המלוכלך, ואני ממונה על הסקס. כשהיא קיטרה באחד הסרטונים שבעלה שוב השאיר כלים בכיור אמרתי לה, 'מציצה ביום, והוא יעשה כל מה שאת רוצה'. החברים של בעלי צחקו עליו ושאלו אותו אם זה מה שהוא מקבל ממני מדי יום ביומו, אז אמרתי להם 'לא, רק כשאני רוצה שהוא יעשה את מה שלא בא לו לעשות'. תנסי את זה בבית, זה עובד נפלא".
חששתן מהתגובות?
"בהתחלה העברנו את הסרטונים בווטסאפ בין חברות. שלחתי לחברה שלי והיא לא הגיבה במיידי, אז הביציות שכבר לא נשארו לי בזכות הכימו התחילו לרעוד. אמרתי לעצמי, 'היא בטח חושבת שזה מגעיל, שאנחנו חבורה של בהמות'. אבל אחרי כמה ימים היא סיפרה לי שהיא צחקה בשירותים בקולי קולות. זה נורא משחרר לשמוע סוף־סוף אמהות כנות, שלא מזייפות ולא מתחסדות".
ואחרי הווטסאפ עברתן לתפוצה יותר רחבה?
ריגר: "המחשבה הראשונה הייתה להעלות את הסרטונים ליוטיוב, להפוך אותם לנגישים וגם להרוויח קצת כסף. אבל אנחנו פראייריות. בינואר השנה הודעתי לבנות שאני מעלה את הפרקים ל'וימאו' כדי שרק מי שבאמת מחפש אותנו ימצא אותנו, וגם כדי להרחיק את הסדרה מבני נוער ומילדים. בפלטפורמה של 'וימאו' אנחנו לא מרוויחות אף שקל, ובנוסף לכך, היא סופרת כל מכשיר שממנו נצפו הפרקים, בניגוד ליוטיוב שסופר כל צפייה, אבל למרות הכל הגענו להמון צפיות".
"התאים לנו לעלות בפלטמפורמה חצי מחתרתית", מוסיפה צפריר. "לא חשבנו שאנחנו עושות בידור להמונים או להמוניות. אבל הפרקים רצים מפה לאוזן. עכשיו אנחנו מגייסות את ההומור שלנו למטרה טובה. השבוע צילמנו — בהתנדבות, כמובן, שלושה סרטונים ל'חלאסרטן'. הומור בריא לחולים".
יש חומרים שנשארו על רצפת חדר העריכה?
ברנשטיין: "ברור, מה שראית זה רק קצה הקרחון. אבל החומרים האלה לא יישארו על הרצפה. הם ייכנסו לעונה הבאה, לצד חומרים חדשים שנצלם. עכשיו כבר יש עלינו לחץ להעלות עוד ועוד. הצופות הנאמנות שלנו לא ייאלצו להמתין שנה תמימה".
צפריר: "את בטח חושבת שהקטעים שלא נכנסו קשורים בסקס, אבל יש לי חדשות בשבילך. נכון, יש נשים שלא רגילות לדבר על סקס ואולי גם לא אוהבות לשמוע שיחות על סקס, אבל יש נושא שהוא הרבה יותר טאבו ממיניות. הנושא האפל הזה הוא יחסי אהבה־שנאה עם הילדים שלנו. באחת מקבוצות האמהות בפייסבוק מישהי כתבה ברגע של ייאוש שהיא שונאת את הבת שלה, ובתגובה כל חברות הקבוצה החרימו אותה".
"מזעזע", ברנשטיין מהנהנת. "כשמישהי מגיעה לתחתית של התחתית ומתוודה מעומק ליבה שברגע נתון היא לא מסוגלת לסבול את הבת המעצבנת שלה, אתן זורקות אותה לכלבים?"
"הרי בעוד דקה היא תסתער על הבת שלה בנשיקות וחיבוקים", מוסיפה צפריר. "זה כמו שברגע מסוים את שונאת את בעלך ואחרי דקה את גוררת אותו למיטה. מותר לאישה להגיד הכל, מותר לה להיות כנה".
"רק בישראל ילדים זה דבר מקודש", מציינת ריגר. "אל תסתכלי עליהן בעין עקומה. הן אמהות טובות שמקדישות לילדים שלהן ומבשלות להן צהריים".
"בטח", מגחכת ברנשטיין, "רק לאחרונה התחלתי לבשל, ולכל המעדנים שלי יש טעם של בית שחי".
אתן אמהות טובות?
ברנשטיין: "אני רוצה להיות, זו באמת שאיפת חיי. וכיום אני יודעת, יותר מתמיד, שכדי להיות אמא טובה עליי להמשיך את המסע שלי. לא לעצור. להיות בתנועה".
צפריר: "לפעמים אני אמא טובה ואפילו גאונה. אני מתפעלת מהפתרון היצירתי שהצליח לעזור לילד שלי. אבל לפעמים אני מפלצת ששורטת אותו. ככל שאהיה במקום יותר טוב עם עצמי, אני אהיה אמא יותר טובה".
ריגר: "אני אמא מספיק טובה. מה שמאחד אותנו, ואת כל הנשים שבחבורה שלנו, הוא שכולנו משקיעות באמהות הרבה יותר מנשות הקריירה שאני מכירה, שמפעילות שמרטפיות מסביב לשעון. אנחנו באמת שמות את הילדים שלנו בראש הסולם".
אם כך, בואו תשלימו את המשפט. "ילדים זה..."
צפריר: "מורכב".
ריגר: "קומפליקייטד".
ברנשטיין: "זה לא אותו הדבר?"•
לפנייה לכתב/ת 
