לינור אברג'יל לבשה שמלה לבנה וצנועה כשנישאה, לפני שבע שנים, לסוכן השחקנים אורון כלפון, וביום שאחרי החלה לסבול. "לא היה לי מה ללבוש", מספרת מי שבחרה להשאיר מאחוריה את ימיה כמלכת יופי, מיס עולם ודוגמנית. "בגלגולים הקודמים שלי לבשתי שמלות של ולנטינו ופראדה, אבל בינתיים הן הפכו ל'מוקצה' בעיניי. השרוולים של זו לא עברו את המרפק, לשנייה היה מחשוף בחזית, לאחרת היה שסע בצד. גם היום אני חותמת לך שאף אישה שפויה לא הייתה מחזיקה מעמד יותר מיום אחד בקיץ, ב־40 מעלות חום, עם כיסוי ראש וגרביים, אילולא הייתה מאמינה. מדי פעם בעלי מזכיר לי סצנות שלי עם דמעות מול הארון הפתוח שכל תכולתו כבר נשפכה לרצפה. לא יכולתי לעכל את המחשבה שהלבוש הצנוע שקיבלתי על עצמי מחייב אותי לוותר על הסטייל והשיק. מה, אם חזרתי בתשובה זה אומר שאני חייבת ללבוש סמרטוטים?"
אז אברג'יל, 37, נהגה לרכוש שמלות ולשלוח אותן למקצה שיפוצים. "לפתוח את המכפלת, להאריך את השרוולים, לסגור את הצווארון, לפעמים לא נשאר שום דמיון בין הדגם שקניתי לבין מה שקיבלתי מהתופרת. זה הטריף לי את השכל מפני שעד אז התרגלתי להוריד משהו מהקולב, לשלם וללבוש. בעלי צחק עליי שאני יוצאת לקנות בגדים וחוזרת עם נעליים, אבל אותי זה לא הצחיק בכלל. הרגשתי שאני עלולה לאבד את הזהות שלי".
בגלל שצריך להתלבש צנוע?
"מה פתאום, צנוע זה סקסי. כשאת מכוסה את הרבה יותר מעניינת ומסקרנת. קחי לדוגמה את קייט מידלטון. היא מתלבשת מכובד. בהיריון הראשון, עם התאומים, כשהייתה לי בטן ענקית, שאלתי מדי בוקר את החבר הכי טוב שלי, הקדוש ברוך הוא: 'איך אתה מצפה ממני לצאת לרחוב? אתה באמת רוצה שאעטוף את עצמי בווילון?'"
והחבר הכי טוב שלך ענה לך?
"ברור. בדרכו שלו. הוא התחיל לשלוח לי חזיונות".
וכשהיא משפילה מבט לעבר הגלבייה הצבעונית שהיא לובשת, מגניבה אברג'יל חיוך אל יפית אטיאס, אף היא חוזרת בתשובה, שותפתה למיזם האינטרנטי החדש LYA, המציע אופנה צנועה.
מודל מול העיניים
בניגוד לאברג'יל, שגדלה בנתניה בבית מסורתי, אטיאס, 34, צמחה בירושלים בבית חילוני למהדרין. כבתו הבכורה של רמי לוי, אז רק בעל חנות בשוק מחנה־יהודה, היא עבדה שם עם שני הוריה. "אף פעם לא נרשמתי לקייטנה בקיץ מפני שהייתה לי קייטנה במקום הכי תוסס וצבעוני, עם מלא אנשים", היא נזכרת.
בנעוריה פתח אביה את הסופרמרקט הראשון שלו, "ובו כבר עבדתי במשרה מלאה בפריקת סחורה, בסידור מדפים, בכל מה שהיה צריך. בעשר בלילה סגרתי את המקום, לקחתי את הכסף וירדתי לבד, בחושך, לכספת שמתחת לבניין. כיום אני שואלת את עצמי איך לא פחדתי ואיך אבא לא פחד עליי, אבל באותה תקופה זה נראה לי לגמרי טבעי. שלושת אחיי גדלו לתוך רשת שמתרחבת, אבל אני הייתי עם הוריי מההתחלה ונדבקתי מהם בחיידק העשייה. ראיתי במו עיניי שמי שעובד קשה – מצליח, שזאת לא סיסמה. אמא שלי, עדינה, עובדת קשה יותר מכולם. היא מכילה את אבא שלי שעבר עליות ומורדות עד שהפך לאחד האנשים החזקים במדינה, והיא מנהלת הכספים ברשת שמונה כ־50 סניפים ומעסיקה כ־6,000 עובדים. אף צ'ק לא יוצא ללא אישורה".
"בזה אנחנו טיפה שונות", מעירה אברג'יל. "יפית נולדה וגדלה לתוך מסלול מסוים. אני מעולם לא חלמתי להיות מישהי או מישהו. לאבא שלי, ג'קי, סגן־אלוף במיל', יש זיכיון לסניף דואר בפולג, ואמא שלי, עליזה, היא מורה וסגנית מנהלת בחטיבת ביניים. הסביבה אמרה לי, 'את יפה, בטח תהיי מלכת יופי', אבל זו לא הייתה שאיפת חיי. סבלתי בתחרות מיס תבל גם מפני שלא יכולתי לעמוד בתשומת הלב שקיבלתי מכל הכיוונים. כשהשופטים שאלו אותי מה החלום שלי, לא אמרתי, כמו כולן, שאני רוצה להציל דולפינים ולהביא שלום עולמי. הייתי היחידה שאמרה, 'אני רוצה בית וילדים'. הם בטח אמרו לעצמם, 'זאת יוצאת דופן, אז נבחר בה'. המזל שלי הוא אמא שלי, שגידלה אותי במקביל ללימודי תואר שני בחינוך, ותמיד הטיפה לי שאין דבר שאי־אפשר לעשות".
"אז למה נראה לך שאנחנו שונות?" שואלת אותה אטיאס, המכהנת כיום כסמנכ"לית השיווק של רשת רמי לוי. "לא חלמתי להתעשר, חלמתי לעשות. העבודה היא חיי. אני מאוד אוהבת לעבוד, ליזום דברים חדשים, להמציא משהו שעוד לא קיים".
"אבל לך היה מודל מול העיניים", אברג'יל מתעקשת. "אני חיפשתי וחיפשתי. כשרציתי להיות שחקנית, למדתי שלוש שנים בבית צבי ושיחקתי בבית ליסין. כשרציתי להיות עורכת דין, למדתי ארבע שנים וחצי, עם תאומים בבית ועם מיגרנות של היריון שני. התמחיתי בפלילים בפרקליטות מחוז המרכז. פרשתי כשגיליתי שבית המשפט הוא שוק שבו מקשיבים למי שצועק יותר חזק".
"ואני, עם כל האהבה לעשייה, נושאת על גבי את כובד האחריות", מתעקשת גם אטיאס. "טעות שלי עלולה לעלות מיליונים. אבל כשאין עליי לחץ של עבודה אני נובלת. רק כשיש לחץ נוראי, כמו לפני חגים, אני הופכת לממוקדת".
"כמוני", מעירה אברג'יל. "הילדים – נתנאל ואודל, בני רבע לחמש, ואביגיל, בת שלוש ורבע – הם אלה שהפכו אותי לוונדר־וומן. תמיד ידעתי שאני חייבת לעשות כמה דברים במקביל מפני שאני לא מסוגלת להתרכז בתחום אחד, אבל רק כשהפכתי לאמא גיליתי שזה אפשרי. פעם, כשלא הייתי עסוקה באלף דברים, התפזרתי ולא היה לי זמן לכלום. כיום, עד ארבע אחרי הצהריים, שעת האיסוף שלהם מהגן, אין משהו שאני לא מספיקה".
כשאטיאס שירתה כמד"סניקית בתותחנים, אביה פתח חנות בגדים בירושלים. לקראת שחרורה שקל לסגור אותה מפני שהגיע למסקנה שהוא מעדיף לעסוק במזון, "אז אמרתי לו, 'חבל, אבא, תמיד אפשר לסגור, חכה קצת. תן לי תקציב ותן לי הזדמנות להפריח את השממה. אם אצליח – נהדר. אם אכשל – אז שילמת לי שכר לימוד'", מספרת אטיאס. ''הוא השתכנע. לקחתי את החנות לידיים וכשכל החברות שלי מהצבא נסעו לדרום אמריקה, נסעתי לדרום תל־אביב כדי לבחור סחורה. כיום יפיז היא רשת של ארבע חנויות בגדים לכל המשפחה".
אטיאס, מספר 2 באימפריית רמי לוי, טוענת שהקרבה המשפחתית לא מעניקה לה שום זכויות יתר. "זה תואר שאני עובדת קשה מאוד כדי להצדיק אותו".
איך הרגשת כשבית הדין האזורי לעבודה בבאר־שבע הרשיע לאחרונה את אביך בפגיעה בהתארגנות עובדים ופסק שעליו לשלם להסתדרות פיצוי בסך 1.5 מיליון שקל?
"אנחנו כבר מחוסנים, אנחנו מבינים שיש ימים טובים לצד ימים פחות טובים וממשיכים לדבוק בדרך שלנו – לכבד את העובדים ולשרת את הקונים. אם נתחיל להתרגש לא נוכל לעסוק בעשייה. מה שמניע אותנו הוא הלקוחות, העובדים, המהפכה שאנחנו עושים בעולם המזון ובתחרות שמובילה להוזלת מחירים. ברור שאני חולקת על פסק הדין. בדיונים הוכחנו שזו לא הייתה הכוונה, אבל בימינו, לעובד במדינת ישראל יש יותר מקום מאשר לארגון גדול. בדרך כלל ידוע מראש שהמשפט יסתיים בניצחון העובד. כיוון שכולנו חזקים מאוד באמונה ובטוחים שבורא עולם מביא לנו את הדברים הטובים וגם הרעים, זה עובר לידנו וכמעט לא נוגע בנו".
את משלמת מחיר כדי לשמור על מקומך בצמרת?
"אני משלמת הרבה מחירים, כל אישה קרייריסטית נדרשת לעשות ויתורים. אי־אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אבל אני חזקה ואני עושה הכל מתוך אהבה עמוקה למפעל החיים של אבא שלי. אני עושה את זה בשבילו. יכולתי לא לעבוד דווקא אצלו. אולי הייתי עוסקת בהפקות, תחום שמאוד מעניין אותי, אולי הייתי עובדת בשיווק אצל ספקים גדולים. אבל קשה לי לחשוב אצל מי, מפני שרמי לוי הוא 'בילט אין' בתוכי. זה כמו לשאול אותי מה הייתי עושה אילולא הייתי דתייה. אין מצב".
את שוק הביגוד היא למדה במקביל ללימודי תואר ראשון ושני במינהל עסקים באוניברסיטה העברית. בזכות החנות הכירה את בעלה, אופיר אטיאס, 40, היום פרויקטור ברשת של אביה. "הוא היה אז יבואן נעליים", היא מספרת, "וברגע שהעיניים שלי נפלו עליו אמרתי, 'זה יהיה בעלי'. היה לי אז חבר, אבל זה מה שהרגשתי. הנשמה רואה את הזיווג שלה".
גם הנשמה שלו ראתה אותך?
"ממש לא. במשך חצי שנה רדפתי אחריו. הזמנתי עוד ועוד נעליים. אופיר ניסה לברוח ממני, הוא טען, 'זה לא מתאים, את לקוחה שלי, את הלקוחה הכי גדולה שלי', עד שהוא נפל. ההתחזקות שלנו, שהחלה לפני כעשר שנים, באה מתוך הכרת הטוב. הבנו שזה לא מובן מאליו שמצאנו אחד את השני. השבת הראשונה ששמרנו הייתה שבת חתן, והמשכנו להתחזק עם כל היריון ולידה".
שתי מגידות עתידות
אטיאס היא אם לארבעה: אדר־רחמים (9), עדי (8), מאירי (6) ושירה (שנתיים). והיא גם סטודנטית למשפטים בקריית־אונו. "זה עוד כלי לארגז הכלים", היא מסבירה.
"היא גאונה!" מכריזה אברג'יל. "היא מהסטודנטים המעצבנים האלה, שלומדים חמש דקות ומקבלים 100. כשיפית מקבלת 97 היא מבקשת מועד ב' כדי לשפר".
"אל תגזימי", צוחקת אטיאס. "את לא היית מצטיינת דיקן בפקולטה למשפטים?"
"הייתי", מודה אברג'יל, "אבל חרשתי. לא היו לי חיים. לא ראיתי את אור השמש במשך תקופה ארוכה".
לא מתוך עודף זמן נכנסה אטיאס לפני חמש שנים וחצי לעוד הרפתקה – הצגות חנוכה. "במקרה", היא מצטנעת. "כשהבאתי את הבן שלי לגן שמעתי שאחת האמהות מבקשת מהגננת, 'אל תדברי עם הילדים על הפסטיגל, המחירים בשמיים ואין לנו כסף'. זה קרע אותי. החלטתי להרים את הכפפה ולהפיק הצגת חנוכה איכותית לכל משפחה שעד אז לקחה את הילדים רק לחלטורות בקניון — חינם. תיאטרון זה לא מותרות. לכל ילדי ישראל מגיע לראות הצגה לפחות פעם בשנה. בתוך שלוש שעות העפתי 100 אלף כרטיסים, כל אחד ב־19.90 שקל, וכשישבתי באולם ראיתי משפחות צוחקות וילדים מאושרים. הפכתי את זה למסורת".
דרכיהן של אברג'יל ואטיאס הצטלבו ("לא הצטלבו!" הן מוחות בדואט, "הכל משמיים!") לפני שנה וחצי, דקה לפני חנוכה. הן טסו לאומן יחד עם מיקי (מיכל מוכתר) שכיכבה בהצגה. הן אמנם לא ישבו זו לצד זו בטיסה, אך במשך שלוש שעות הנסיעה באוטובוס נרקמה ביניהן שיחת נשים ("על משפחה, קריירה, ילדים והחיים"), שחשפה לאוזניהן את הדמיון ביניהן. אברג'יל אמרה, "כשאני שומעת 'אי־אפשר' יוצא לי עשן מהאוזניים", ואטיאס ענתה: "גם אני ככה". כשסיפרה שהיא מעדיפה לעשות במקום לדבר, אברג'יל הודתה שזו התכונה שירשה מאמה. כשהחלו לדון בנושא בגדים, שתיהן הרגישו שמהביקור הזה יצמח מיזם נשי.
אטיאס החליטה לאמץ לבוש צנוע וכיסוי ראש מלא לפני שבע שנים, והיא זוכרת איך אמה נבהלה. "היא אמרה, 'אוי ואבוי, אולי תחכי כמה שנים? השביס יהפוך אותך למבוגרת'. אבל אני לא מרגישה שכיסוי הראש גרם לי להזדקן. הייתי יותר מוטרדת מהעובדה שלא מצאתי בגדים צנועים ויפים ונאלצתי לסגל לי תלבושת אחידה: חולצה שחורה וחצאית ג'ינס עד מעבר לברך. אני גם שומרת נגיעה. רוב הגברים שמגיעים לישיבות עסקים כבר מכירים אותי. לפעמים, כשמישהו פולט קללה, הוא מציץ אליי ומבקש סליחה. בנוכחותי כולם מקפידים על שפה יותר נקייה. ואם גבר שלא מכיר אותי מושיט לי יד, אני מרימה את היד שלי ומצדיעה. כשלינור ואני דיברנו על מיזם הביגוד שלנו, שילבנו ידיים, הנחנו אותן על הציון, כך מכונה קבר הצדיק, וביקשנו ממנו: 'תן לנו את הברכה שלך. אנחנו רוצות להיות צנועות ונשיות'. התפללנו לזה מהמקום הכי תמים".
"לרבי נחמן יש מקום חזק בחיים של שתינו", מוסיפה אברג'יל.
בשובן ארצה, בכוחות מחודשים, החלה אברג'יל לראות בעיני רוחה דגמים וצבעים, ואילו אטיאס החלה לעבוד על תוכנית עסקית. "שמלה היא לא כמו קופסת שימורים", היא אומרת. "ניסיתי ללמוד את הנושא החדש, ומתוך תמימות סמכנו על יועצים מקצועיים שהיו הכל חוץ מתמימים. הם המליצו לנו לטוס לפריז, לקנות בדים, ועשינו את זה בשמחה, אבל אחרי שהמשלוח הגיע ארצה התברר שהבדים לא מתאימים. הדגמים שלינור עיצבה בדמיונה דרשו בדים 'נופלים', וגלילי הבד שקנינו עמדו כמו פילים במשרד שלי. הפסדנו כסף, לא ידענו איך להמשיך".
אכזבה קשה.
"הכל לטובה. זה היה שכר הלימוד שלנו. אם הקדוש ברוך הוא מרחיק ממך את מי שלא טוב לך, אל תרדוף אחריו. חזרנו לנקודת ההתחלה וגיששנו עד שפגשנו את ניסים קופ, שהוא הנס שלנו. יש לו מתפרה באבו־גוש, ליד הבית שלי, בבית־נקופה".
"אם זה לא היה קשה, זה לא היה זה", צוחקת אברג'יל. "סוף־סוף מצאתי גבר שלא טורק לי את הטלפון בפרצוף כשאני מצלצלת אליו מדי בוקר כדי לדווח לו על מה חלמתי בלילה".
כמה פעמים ביום אתן מדברות?
אברג'יל: "בין שלוש לעשרים. ואנחנו מסתמסות עוד מאה פעם ביום".
במהלך שנה וחצי של עבודה משותפת, הבעלים הפכו לחברים והילדים לאחים. בין לבין, הן גם הופיעו ביחד ב"גיבורי האור", הפקת החנוכה האחרונה של אטיאס. היא גילמה את מגדה, מגדת העתידות הטובה, ואברג'יל שיחקה את סינופסיס, מגדת העתידות הרעה.
"אריק עורי, הבמאי והמפיק בפועל של ההצגה, אמר לי: 'שלוש פעמים חווית את ההצגה מהאולם. מה דעתך לחוות אותה מהצד השני?' ברור שהתלהבתי, הרי אני הרפתקנית", מספרת אטיאס. "כשסיפרתי על כך לבעלי, הוא שאל, 'אולי לא?' הוא פחד שאעשה פאדיחות. אחרי הכל אני אשת עסקים, יש לי הרבה מה להפסיד. אבל לא ויתרתי כי רציתי. שאלתי, 'אולי כן?' וקיבלתי מנטורית מעולה. לינור אוכלת את הבמה".
"יפית עמדה חמש דקות על הבמה ואני עמדתי עליה שעה שלמה", אברג'יל מתחזה לנעלבת, "ובסוף ההצגה, כששאלתי את הילדים שלי איך היה, הם ביקשו להצטלם עם מגדה שלבשה שמלה לבנה, כמו פיה. נו, מי אמר שיש צדק?"
לאחרונה היא נראתה בסדרה "החברים של נאור" בתפקיד המהפנטת קלייר, "ויש לי עוד כמה תפקידי אורח בסדרות. הטלוויזיה, בניגוד לתיאטרון, לא מחייבת אותי לעבוד בשבת, ולכן התחלתי לבנות את המקום שלי בה, לאט־לאט, עד שאקבל תפקיד מאתגר עם עומק".
איך הרגשת כשצעדת על המסלול בשבוע שעבר, בשבוע האופנה בתל־אביב?
"במילה אחת? סיוט. לא נהניתי בכלל. מה הטעם ללבוש שמלה לא נוחה, לעלות על עקבים של 20 ס"מ ולחייך? מה יוצא לי מזה? אבל זה היה אירוע התנדבותי לעמותת 'רוח נשית' שפועלת למען נפגעות אלימות. מצווה".
בעלך מייצג המון אמנים, בין השאר את סטטיק ובן־אל, למשל. עולם הזוהר נכנס הביתה?
"בשנה האחרונה סטטיק ובן־אל הפכו לחלק מהמשפחה שלנו, לא פעם הם מגיעים אלינו לארוחות שבת. הם לא מופיעים בשבת, ואני לא חושבת שזה בזכות בעלי או באשמתו. לדעתי, גם הם הגיעו למסקנה שאם לא תהיה להם שבת, לא יהיה להם רגע אחד של נחת במהלך כל השבוע. העבודה שואבת את כולנו וכל אדם זקוק ליום אחד של חמצן. הילדים שלנו מטורפים על השירים שלהם. כשהם שומעים אותם ברדיו הם קופצים וקוראים, 'זה שיר של אבא, זה שיר שלנו'. גם שלום אסייג מתארח אצלנו, ואורון מזמין עוד אנשים מהמשרד".
אטיאס: "למרות שאנחנו חברים טובים של לינור ואורון, הילדים שלי עוד לא זכו לפגוש את סטטיק ובן־אל. אבל לפני כמה ימים, במכונית, שמעתי את מאירי הקטן אומר לאדר, הבכור: 'כשאני אהיה גדול ויהיו לי ילדים, אני אקרא להם סטטיק ובן־אל".
שיטת הסלמי
הקולקציה הראשונה של LYA (ראשי תיבות של לינור־יפית־אברג'יל־אטיאס, ובעברית "לי־יה") כוללת 36 דגמים של שמלות וגלביות, המיועדות לא רק לדתיות. "מי שתרצה לכסות פחות תוכל לקפל את השרוולים ולפתוח את הכפתורים", מסבירה אברג'יל.
"מידת הסמול שלנו היא סמול־מדיום, והגזרות מחמיאות מאוד לנשים, במיוחד לאלו שכבר עברו לידות", מתפעלת אטיאס, שלצד הניהול והתפעול מבקרת במתפרה. "בשלב הראשון זה אתר בינלאומי שמבטיח משלוח עד לדלת ביתה של הלקוחה, אבל בעזרת השם יהיו גם חנויות פופ־אפ, שמוקמות לתקופה קצרה, לטובת אלו שרוצות למדוד".
"יש הרבה דרכים לעשות קידוש השם, ואנחנו עושות את זה בדרך שלנו", מוסיפה אברג'יל, שפעמיים־שלוש בשבוע יוצאת להרצאות עם סרטה "מיס עולם האמיצה", המגולל בכנות ובאומץ את המסע שעברה מאז שנאנסה. "3,000 נשים באות מדי שבוע לראות את מיס עולם שלבושה מכף רגל ועד ראש. אבל עבור רוב הציבור החילוני, דתיים זה ילדות בגרבונים ואנשים בשחור שזורקים אבנים על אוטובוסים שנוסעים בשבת. לכן אני מרשה לעצמי לומר שהבגדים שלנו הם קירוב לבבות".
יש משהו לא צנוע במיזם שלכן?
"כן", פורצת אברג'יל בצחוק מתגלגל. "ההשקעה הכספית הייתה לא קטנה ובכלל לא צנועה. כל אחת הביאה מהבית".
"התנהלנו מול הבעלים שלנו בשיטת הסלמי", מעידה אטיאס. "לא נקבנו בגודל הסכום. כל פעם ביקשנו קצת ועוד קצת".
ועכשיו הגברים מרוצים?
"צריך לחכות לתוצאות", מהססת אטיאס, בעוד אברג'יל מפגינה ביטחון. "איזה גבר לא יהיה מאושר כשאשתו כבר לא בוכה לו שאין לה מה ללבוש?" •
